שחמט

בתוך הצינוק הנורא הזה של אבו סאלים ישבתי והכנתי שחמט. זה לא היה כל כך פשוט. לא היו לי כמעט חומרים לעבוד איתם. לא נייר, לא כלי כתיבה, שום חומר. היו לי רק המכנסיים לידי, אלו שיצאתי איתם לחקירות, חמגשיות ובקבוקי מים.
אני לא כל כך אוהב שחמט, למען האמת. זה משחק ארוך ומתיש עבורי. אבל חשבתי שאם יהיה לי שחמט אצליח להעביר כמה שעות טובות בעינויים מסוג אחר ובעיקר להפסיד לעצמי. נסיתי כל מיני ניסויים בקרטון של ארוחת הבוקר שהיה פחות מוכתם משאר הקרטונים והכנתי תוך כמה ימים שתי וערב של לוח שח. שמונה ימים של ארוחות בוקר. השתמשתי בפקקים שהצטברו לי במשך כמה שבועות כדי לבנות כלים בכל מיני ואריאציות תוך כדי שימוש בטבעות. חיכיתי לבקבוקים בצבע כחול עז אחרי שהצטברו אצלי עשרות פקקים תכולים ארורים. הכחולים ממש היו נדירים וברגע שהגיע הבקבוק המיוחל, פתחתי אותו מיד, החלפתי את הפקק שלו בפקק תכול והתחלתי לשחק את המשחק הראשון.

ביום שהבריחו אותי החוצה מהכלא היה כאוס בתוך האגף המבודד. הייתי משוכנע שאני מועבר לכלא אחר, קשה יותר, כמה שניתן. חשבתי שמוציאים אותי להורג. חשבתי המון מחשבות מלבד מחשבה שבה אני משתחרר. כתבתי שיר על השחמט הזה שבניתי. על היום בו אפשיט את הפקקים מהטבעות. זה היה שיר אירוטי כמעט. היום בו אפשיט את הפקקים יהיה היום המאושר בחיי כתבתי לעצמי בראש. אבל זה לא מה שקרה. הייתי מבוהל וקיפלתי את השחמט לתוך הגופיה הלבנה וככה יצאתי מהכלא. עם מגבת קשורה על הראש, אזוק. בדרך למוות כביכול אך בפועל בדרך לחוף הים של טריפולי. שם חיכה לי המטוס הפרטי של מרטין שלאף.
אני יושב מולו אחרי שעה, שותה יין אדום והוא שואל אותי, מה עשית כל היום שם. שישה חודשים. ואני מיד עונה לו, שיחקתי שחמט. שיחקתי והפסדתי. בכל יום. מעולם לא ניצחתי את עצמי בשחמט.
מרטין מספר לי על אבא שלו מהגולאג הרוסי. גם הוא שיחק שחמט שם. אני מכיר את הסיפור על שרנסקי. אולי זה קטע כזה של בתי כלא. שחמט. זה ועינויים.
מרטין ביקש ממני לקרוא את משחק המלכים של סטפן צוויג. זה בדיוק על זה. רק לאחרונה הצלחתי להגיע אליו. היה לי מוזר לראות את התחושות שאני עברתי בבידוד, את הגילוי של השחמט וכל מה שמסביב, בתקופה אחרת, במילים אחרות, בתחושה אחרת.
אני מצרף פה כמה עמודים.

אני מחפש לפעמים באינטרנט עדויות לכלא הזה שבו הייתי. הייתי אולי באבו סאלים, הכלא שנחשב הכי נורא בלוב. אני מסתכל בחדרים בצילום של ה-CNN ואני לא מזהה כלום, חוץ מאותם שערים עם שני בריחים. החדר שלי היה הרבה יותר קטן וכל החדרים שם נראים חדרים גדולים ששוכנו בהם כמה אנשים. אני הייתי בבידוד. אני כותב שוב למוחמד מלונדון, מבקש ממנו שיברר איפה הייתי בדיוק. אולי. טוב לא יודע למה אני כותב אולי. מה אני בכלל אעשה עם הידיעה הזו. עם העובדה שהדלת עם החריטות הנואשות של קודמיי לתא, זו שראיתי כל יום ובכל דקה, עדיין קיימת.
באחד מאתרי האינטרנט מצאתי שחמט אחר שנעשה באבו סאלים. הלוח נראה יותר משוכלל והכלים נעשו מנייר כסף. אני יודע מאיפה הנייר כסף, מהעוף שהיה מגיע בערב. אולי הם לא שיחקו שחמט, אולי משחק אחר. אולי זה היה רק אדם אחד ואולי חבורה שלמה של אנשים.

השחמט הזה שלי הוא עדיין אצלי. חלק מהטבעות עוד על הפקקים. לא הפשטתי עדיין את הפקקים, לא מצאתי זמן לזה. אולי הטבעות יתפרקו עם הזמן מעל הפקקים. אולי אני רוצה לחזור לשם כדי להפשיט את הטבעות לאט לאט. אולי אני צריך לשחק משחק אחד שלם עם הלוח הזה.

תערוכה, הערב

טוב, הרבה זמן לא כתבתי. אז הנה אני פוצח מהאנונימיות הזו וכותב בעיקר כדי להזמין אתכם לפתיחה הערב בארטפורט. יהיו שם דברים שעשיתי בשנה האחרונה ועבורי זה יהיה בעיקר סיכום לשנה ישראלית של ממש. חוץ משתי גיחות, הייתי בתכנית אמנות של שנה ועכשיו אני יכול סוף סוף לצאת מפה קצת.
הערב אני הולך להציג שני אוביקטים, סמי אוטוביוגרפיים. אחד מהם הוא פסל של היד שלי יוצא מעמוד ומחזיק שטיח שארוג משעוני יד שתפרתי בשנה האחרונה. כולם שעונים שחדלו לעבוד ואבא שלי לא הצליח לתקן. עבודה שניה מתעסקת באדמה ובזמן של מקום. לא אכביר כאן, בעיקר כי אין דימויים סופיים ואני כן רוצה שתבואו לראות. דבר שלישי שאציג הערב יהיה מין תיעוד לעבודה שעשיתי עם שי צברי הנהדר בבת ים ויפו. פרויקט שקראנו לו מוזיקה שקופה. יש פה תיעוד קצרצר, לא ערוך במיטב העריכה, אך מצולם במיטב הפריים. צילום ועריכה שלי.

מהון להון גם ישבתי סוף סוף ובניתי אתר נוכרי לחלוטין. על טהרת האנגלית. מוזמנים להסתכל ואני מבטיח לעדכן. גם פה לכתוב יותר, בעיקר על הנסיעות הקרובות. אני קצר, כי אני רוצה לנוח קצת. בואו הערב ונשתה כוסית. בן צבי 55, תל אביב. מתחם ארטפורט. החל משמונה בערב. מחר, יום שישי, אני תורן בגלריה מ-11 בבוקר עד 16 בצהריים. אהיה יותר נגיש לשיחה ושתיקה.

בית מספר 66

הייתי עכשיו בנסיעה קצרה. וינה, ברלין ולונדון. הבסיס הוא עדיין יפו. הבנתי דקויות של שלג, אך יותר מנסיעות קודמות, הבנתי משמעויות שונות של חופש. כאלו שלא נגזרות ממקום או זמן רגילים. עצם ההימצאות במקום שהוא כזה לפי הגדרה של מישהו אחר או ההתנהגות בזמן שקבע אחר, די בזאת כדי לא להיות חופשי. וכמו בשלג, יש מלא דקויות. יש הזדקקויות שונות לחופש. של אנשים שונים.
טוב, יכול להיות שהפכתי להיות אובר רגיש לחופש, אחרי מה שעברתי. בעיקר אחרי הניסוח האישי של החופש והזמן שחוויתי בצינוק, אבל הרגישות הזו מובילה אותי החוצה מכאן. כאן זה יפו. לכאן הגעתי אתמול וכבר אני מרגיש את הגבולות הפיזים שמשתלטים על הנפש וכופים גם אותה, כמו שהגוף שלי כפוי פה לחוסר תנועה.
בלונדון הייתי הפעם בהאקני, באיזור של ברודווי מרקט. הגעתי ללונדון לאסוף אדמה מגריניץ', לעבודה שאני מייצר על שעוני חול. נתתי הרצאה על הספר וגם פגשתי כמה פעמים את קלאודיה רודן עבור פרויקט טלויזיוני על אוכל יהודי שאני עושה איתה. פרויקט חסר גבולות, מאד שונה מהמציאות הישראלית. כמה שעות לפני הטיסה אפילו מצאתי את עצמי במסיבה עיראקית של נאמני משטר בוומבלי. יכול להיות שהחיוך הזחוח מהאלכוהול המוזר שהביאו לי שם גרם לזה שיעשו לי בדיקה גופנית בכניסה להית'רו.
אך מה שהכי נגע בי היתה ההתקלות שלי עם הדלת בברודווי מרקט 66. כשנחטפתי בלוב נשאלתי איפה אני גר ואני מיד עניתי לונדון. הבנתי שלא אוכל לומר שאני חי בטוניס עצמה, שהם יבינו את זה מהר. מבחינת שפה יכולתי רק לומר לונדון וכשנשאלתי לכתובת, אמרתי במהירות ברודווי מרקט 66. עכשיו כשעמדתי מול הדלת הבנתי למה. הדלת נמצאת מול בית הקפה האוסטרלי שהיינו יושבים בו הרבה. אני זוכר בחקירה שהם אמרו לי שהם שולחים אנשים לראות את הבית בלונדון. אנשים מהשגרירות. דמיינתי שקרן רוסו או שרה, או כל מי שגר שם, יראה אותם שם מסתכלים על הבית ויבין הכל. יבין שאני בכלא הלובי ומיד ישחררו אותי. הם גם שלחו אנשים לכתובות בטוניס. כך חשבתי. כך אולי זה קרה. לפני כמה חודשים בלונדון, שכחתי מהדלת. ועכשיו פשוט בהיתי בה.
הרגעים האלו בהם המציאות מתערבבת לי במה שקרה לי בצינוק תמיד מוזרים לי. זה הרי היה זמן אחר לחלוטין. זמן חסר דקות או אורך או מרחב כמו שאני מכיר. והדלת נמצאת שם, פיזית. יש לה עומק, רוחב וגובה. היא קלטה את המבטים שלהם, ואני הייתי באותו זמן בצינוק, מפנטז על הזמן שבחוץ.
זמן הוא לא מה שלימדו אותנו. אנחנו קובעים לעצמנו את הזמן וגם את המרחב שבו הוא פועל. אנחנו מותחים אותו או מכווצים. כשהזמן טס לנו ואנחנו נהנים, אנחנו רק כיווצנו אותו. הדקות הן יחידות משעממות שלא מייצגות משהו ממשי לשני אנשים שונים.
ההבנה הזו היתה אחד מהדברים שעזרה לי בצינוק. ההיסטוגרמה החדשה של הזמן ושל המציאות. ההתכווננות וההפיכה של יום שלם וחסר מעש לדקות בודדות של אושר מוחלט ופנימי.
מכאן, אני לוקח לעצמי זמנים אחרים. כאלו שיותר מתאימים לתשוקות שלי ולחיים שלי.
אני מתחיל בחומר. כי שם גם אני התחלתי. בחומר.

מפה ומשם

השבוע יצאתי מפייסבוק. זה קרה גם לפני כמה חודשים וחזרתי כדי לקדם את הספר. עכשיו יצאתי בתקווה להישאר ב"חוץ". כי זהו מעגל, לפחות עבורי, קצת מתיש. זה מה שקורה כשיש טלפון חכם. הוא מודיע לך בחכמה על כל תגובה והיא שוות ערך להודעה או לטלפון מאמא או מחבר. ואין היררכיה, ואתה מתפתה לא ליצור אותה ולבטל את כל ההודעות. כי אולי יש אחת חשובה.
אני חושב לחזור לכתוב כאן, אחרי הרבה זמן שלא כתבתי. יכול להיות שכתיבת הספר גזלה ממני את האנרגיה לכתוב כאן. רק הזמן יעיד.
קורים איתי המון דברים השנה, מלבד הספר, שעוד אכתוב עליו בודאי. אני עובד על אמנות, מכל הסוגים. גם מייצר אוביקטים אבל גם נמצא במקום שהייתי בו הרבה זמן. המתח בין הציבורי לפרטי.
מחר בארבע בצהריים, בשדרות רוטשילד 18 (בערך) תתקיים ארוחה ציבורית עם שתי בנות מברלין שאוספות אוכל שנשאר בבסטות בסוף היום, מכינות אותו ומגישות אותו לקהל הרחב. יהיה סוג של פיקניק ויהיה מעניין. עם דיבור על שאריות ועל ציבוריות. לא בקשנו אישור לשבת שם בשדירה ולאכול. כי זה לא נראה לנו הגיוני לבקש אישור.
http://www.haaretz.co.il/magazine/tozeret/1.1940695

ועוד על המתח בין ציבורי לפרטי. חשבתי על זה ממש הרגע. אתמול בלילה דברתי ביחד עם תהל פרוש על הספר, בקפה יאפא. קרוב לבית כאן. כשאני מדבר על הספר אני נזכר באלמנטים שונים. לא בקטע רע או טראומתי, פשוט נזכר.
ונזכרתי שהשבוע היתה לי חוויה דומה של חקירות. התקשרו אלי מרשות השידור. יותר נכון התקשר. מין טיפוס כזה שפשוט חקר אותי במשך רבע שעה על מקלט הטלויזיה שלכאורה יש אצלי. אמרתי לו לראשונה שאני בכלל חי בדירה ששכרו עבורי בפרויקט אמנות שאני נמצא בו. ושום דבר פה לא שייך לי. ואז הוא טען, אנחנו יודעים שהיתה לך טלויזיה בדירה הקודמת שלך, ברחוב הצדף.
עכשיו, לא היתה. לא היתה טלויזיה מאז שיצאתי מההורים לפני יותר מעשר שנים. והטון שלו נהיה אלים יותר ויותר, אנחנו יודעים על זה. ואנחנו נבדוק את זה שוב, ואם תימצא משקר, אתה תהיה חשוף לתביעה משפטית.
ואני קצת מתקשה להבין מה הוא רוצה מחיי. ואם הוא ימצא משקר, והוא משקר, למה הוא יהיה חשוף? מי זה בכלל. למה הוא מתקשר אלי.
לא רוצה להשתמש בכלא כסיבה לכעס על תופעה כזו. אבל אנחנו שקטים מאד מול אלימות בחיי היום יום. גם מול עינויים שקורים עכשיו. דברנו על זה אתמול ביאפא. רק כשאתה חווה משהו אתה יכול להרגיש את האלימות עצמה. כי היא שקופה לגמרי, היא זורמת לידינו כמו נחל ואנחנו לא מרגישים אותה. ואם כן, זה רק מתוך רפלקס אוטומטי של שמאליות (נקרא לזה כך). ההתנגדות לאונס, לרצח, לשלילת חירות, לעינויים, אנחנו מתנגדים אוטומטים. אבל כמעט ויכולים להתנגד ממש רק אם עברנו דבר דומה. וגם אם עברנו, מיד אחר כך, אנחנו שוכחים ומאבדים את ההתנגדות. זה מה שקרה גם לי.

אני טס בעוד כמה ימים לסיבוב מעניין, עוד אכתוב עליו. ואני חייב גם להעלות לפה כמה דימויים מהעבודות הנוכחיות שלי. מתכוון לחזור לכאן (מבטיח לעצמי).

אסיר תודה

אני עכשיו על סיפון של אוניה שיצאה אתמול בלילה מלה גולט. אנחנו נכנסים לפלרמו ואני מתחיל במסע של אסיר תודה. לקח לי זמן.
הסתובבתי אתמול ברחובות של טוניס, קרוב לכניסה לעיר העתיקה, לבאב אל בחאר (שער הים). עברתי את רחוב אלג׳יר, רחוב איטליה ורחוב אנגליה. רחוב רחוב כשאני מתוך הרגל מחפש את רחוב תוניסיה, עד שאני נזכר שאני בטוניס עצמה. בבוקר במלון הביאו לי ליד הקפה את אותה החמאה שהביאו לי בכלא של המדינה השכנה וההפוכה.
לא מצאתי עוד דברים זהים, מלבד מכוניות של לובים שכהרגלם באים לשפוך את הכסף של הנפט במועדונים של טוניס.
ישבתי אצל אוצרת בגלריה בבלוודר והיא שאלה אותי מיד אם עינו אותי. לתוניסאים ברור מאד מה קורה בכלא הלובי. ואני בראשיתו של מסע אסיר תודה, מצלם בעיקר שחפים חופשיים שמתקרבים למעבורת לג׳רבא ולאוניה שיוצאת מלה גולט.
אני בפלרמו, בדרך ללונדון וגם לווינה. בתיק שלי מתנות סימליות ואני לא מצליח להירדם כשאני חושב על רגעי הפגישה עם האנשים שהצילו אותי, עם אלו שהיו איתי שם. אנשים שונים לחלוטין ממני במקומות שונים בעולם.

מולי סלע ענק של סיציליה, האוניה מאטה כדי להיכנס לנמל ואני לא יודע אם אני מצליח, בחודש המטורף הזה להחזיר לעצמי את החירות שנגזלה ממני.

חזרה לג׳רבא

זה יהיה פוסט קצר. לא כתבתי הרבה זמן ואני עכשיו מקליד מתוך מכשיר טלפון בכלל.
לראשונה מאז המקרה בלוב חזרתי לצפון אפריקה, לחג סוכות. זו תוניסיה מבולבלת של אחרי המהפכה ואני מבולבל כפליים. אצל המשפחה, משתכר קצת ויוצא לרחובות, הראש שלי מסובב, ומבין שרק ככה אני מסוגל לעכל.
ברביעי אצלם פה וידאו קטן עם שלושה אנשים שמחזיקים קנדילים ביד. בשבת בערב אקח אוניה לפלרמו ואחר כך אמשיך לפגישות של אסיר תודה באירופה.
אני עכשיו כאן, אצל דודה. היא המבשלת הכי טובה שאני מכיר בעולם, ואני מכיר כמה. יד נהדרת ואני כאן, אוכל עם המבט שלי את תנועות היד שלה. את הצורה בה היא בוחרת עלים ומערבת תבלינים, משחקת עם האש ועם המים.
אני כאן, ארבע שעות מטריפולי, מנסה להתגבר על הפחד שחזרתי להרגיש לאחר שמעולם לא פחדתי. אפילו במטוס למילאנו קצת פחדתי. באותו רגע התחלתי להבין אנשים מפחדים. פחדתי אפילו בטורינו. אבל עכשיו אני כאן, נוגע וחולם. שותה ונרדם. השפה חוזרת אלי וגם המרחבים הכחולים, אלו שעדיין חופשיים ועוד לא סופחו לידיהם של אנשי גבול ומלחמה.
יושב בסוכה ומסתכל על הנענע שמתייבשת לאיטה על הקולב. מבקש מעצמי לצאת עם כמה שיותר ריחות וזיכרונות. יש לי עוד שבוע כאן.

אוכל של ליל הסדר

שלשום סיימתי צום ניקוי. כיניתי אותו צום חבקוק (בדומה להתנחלות המדומה שהמצאתי פעם, אשכי חבקוק), הוא התבסס על כך שלא אכלתי שום דבר מוצק במשך 21 יום.
זהו יותר מתרגיל נפשי מאשר תרגיל פיזי. התחלתי עם המסורת עם אבגדור מהגליל, שנה לפני שנסעתי ללוב. זה קורה ככה: מחליטים ופתאום מפסיקים להיות רעבים. עבור אדם כמוני שמתעסק כל הזמן עם אוכל זהו תרגיל נהדר. אחרי שחטפו אותי בטריפולי החלטתי במחאה על צורת הגשת האוכל (הטחה של האוכל לרצפה, קרוב למזרן שלי), לשבות רעב. לא לאכול. השומרים במתקן העינויים היו צריכים להביא לי אוכל ולהוציא אותי לחדרי החקירות. חלק מהם כעסו מאד כשלא אכלתי, חלק ריחמו. כך עברו להם עוד יום ועוד יום. יכולתי להמשיך לנצח. כמעט שישה שבועות שבהם לא אכלתי כלום. החוקרים צעקו עלי שאני סוכן ביון מאומן, לא פחות. אני השבתי שהכל התחיל לפני שנה. המוח מכתיב לגוף מה לעשות ומה לא לעשות. מהו גוף לעומת המוח. ומהו המוח לעומת הגוף.
השנה, כשעשיתי שוב, זה היה הכי קל. אכלתי צהריים ומיד לאחר הארוחה זה התחיל. תהליך נפשי טהור שבו אני לא רעב. הוא נגמר שלשום. אחרי 21 יום. לאמא שלי סיפרתי שמספר הימים מכוון כדי שאוכל לאכול אצלה את האוכל של ליל הסדר. לעצמי סיפרתי שחייבים גבולות בסיפור הצום. זה ממכר מדי.

היום הסתובבתי עם אלרן מעזורה. להסתובב עם אלרן בערב פסח זה אומר לקפוץ לנעים ולעוד כורדים מיוחסים ולאכול את הקובה של ערב פסח. להסתובב עם אלרן זה אומר גם ללכת אחרי הכל גם לאמא שלו, רחל. ושם, אחרי עוד קובה, לאכול כבד קצוץ, חרוסת מתקתקה ועוד בעלי כנף שעברו תהליך של קונפי בשומן של עצמם מאתמול בערב. אני, שהחשיפה שלי לקובה היתה רק בשנת 2003 (במקרה ספציפי מאד שעוד אכתוב עליו), הופתעתי לגלות את הקובה חמוסטה שמצופה באורז טחון במקום בבורגול, עם עלי סלק (מנגולד) סמיכים במרק חמצמץ.

השתדלתי לא לאכול הרבה. גם בגלל שאני אחרי צום ובעיקר בגלל שליל הסדר עוד לפניי. אני אצל ההורים וכבר אנחנו מסדרים את השולחן של הסדר. אלו בעצם כמה דלתות שנחות על "תָאבּוֹרֵי", שרפרפים. ומסביבם אנחנו מפזרים מזרנים וכריות. כך אנחנו מסבים לשולחן. במרכז יש את ה"שבת", הסלסלה שבתוכה הזרוע, המצות, הביצים, הכבד הצלוי והחרוסת.

הטריק אצלנו הוא לא לקרוא את ההגדה בגרון ניחר, מורעבים. מיד כשמתיישבים ליד השולחן מגיע מרק טלה עם ביצים ותפוחי אדמה. כדי שלא יהיו תלונות. קוראים קצת ואחר כך מתחילים לאכול מיד. אוכלים "מְסִיקִי" שזה מין מרק טלה עם עָסְבָּנַה ומָחְשִיָה ממולאת במצות טחונות וחלקי פנים.

תסמונת הטלה חוזרת מפני שמדובר באביב. הטלאים הכי טובים הם באביב ואבא שלי קונה טלה שלם שממנו יוצאים כל התבשילים הנהדרים של החג. התבשיל האהוב עלי הוא "דְבִּיך". שוב פעם טלה. הפעם עם פול ירוק והכל מבוסס על ציר נהדר. הנה מתכון פשוט.

לתוך סיר גדול זורקים ירקות קצוצים גס, גס מאד. פטרוזיליה, כרפס, כוסברה, שמיר, קישואים, דלעת, בצל וכרישה. מתבלים בפפריקה חריפה ומתוקה (חצי חצי) ובמקום שמן זית מוסיפים חתיכה גדולה של שומן טלה (צריך הרי להשתמש בכל הטלה). על אש קטנה צולים את כל הירקות במשך שעה, שעה וחצי. עד שהכל מתרכך. מוסיפים נתחים של טלה ופול ירוק (נמכר עכשיו בתרמילים גדולים בשווקים) ומוסיפים מים לרתיחה. מחכים שעה, שעה וחצי עד שהבשר מתרכך ומוכן. מוסיפים תפוחי אדמה וקצת מלח. זהו.

קורס על אוכל וירושלים בבצלאל

כשפנו אלי מהיחידה ללימודי חוץ בצלאל לבנות קורס על אוכל וירושלים התחלתי לפרק את מה שאני יודע על אוכל בירושלים, על ירושלים ועל אוכל. חשבתי גם על הפלטפורמה של בצלאל שהיא חשובה בהקניית ממד תרבותי לאוכל והתחלתי להיזכר בשנים הראשונות שהתעסקתי באוכל. דווקא ממקום של אמנות. לא פיסלתי מבננות וגם לא הרמתי הרים של בוטנים אפריקאים. המקום של אמנות התבטא במקום שבו האוכל תפס אצלי כאלמנט תרבותי. הבחירה של עגבניה בשוק לא היתה רק אסתטית (המכוערות הכי טובות) היא היתה גם מודעת לעונה הנכונה, למקום ממנו היא באה וכמובן לטעם שלה. זוהי תרבות שמקיימת אחד ליד השני זכרונות, מסורות, ואם צריך גם התעלמות מכולם. אבל בבסיס קיימת ההבנה של התהליכים, של הדברים הקיימים.

ועכשיו ביקשו ממני לכתוב קצת על הבניה של הקורס, אז חשבתי להעביר את זה לכאן. לבלוג. כדי לשתף קצת את התהליך שבו נבנה הקורס.

זהו לא קורס על בישול. קורס על בישול צריך להימשך כמה שנים והוא כולל יסודות כימיים וטכניים כמעט. קורס על אוכל הוא בסיס להבנה בבישול, בתרבות וגם בזיכרון. רציתי בהתחלה לנסות ולהיכנס לראשן של הבשלניות בירושלים, אלו שמהוות את המרכיב הכי חשוב בקולינריה הירושלמית. כי זאת יש לדעת, חנויות התבלינים במחנה יהודה וגם בשוק הערבי מסמלות יותר מהכול, שנים רבות של הצקות של אותן בשלניות לבעלי חנויות התבלינים. וכך, ליד קופסאות כשפים עם אבנים כחולות וצבעוניות, אפשר למצוא היום תבלינים אזוטריים ושילובי תבלינים שאפשר למצוא רק במקום בו מקבץ כל כך גדול של עדות גם מרגישות בנוח אחת ליד השנייה. בשאלות על מקום, השאלה החשובה היא לא מה מבשל 'שף יצירתי' כלשהו במסעדה שלו והמשחקים שלו באמולסיית עגבניות, אלא מה הסבתות שלנו מבשלות. לשאלה הזו יש כמובן השפעה פוליטית חזקה שקשורה לשאלות של מקום ושייכות.

זו שפה מקומית. כאשר מהגר מגיע למקום ובחנות התבלינים הקרובה אליו הוא מוצא את התבלין שהוא אוהב. הוא אינו צריך לפתוח חנות מיוחדת לשם כך. הקורס הזה נוגע בין השאר באוכל של הגירה. אוכל שמתחבר לירושלים בצורה ייחודית, הרבה מפני שלמהגרים כאן היה קל להתחבר לירושלים. יותר מאשר למהגר צפון אפריקאי בפריז. הכול, כמו תמיד, קשור למיתוסים וזיכרונות.

כך, האוכל הספרדי הירושלמי שמיוצג בבארוד, מקבל מקום של כבוד במפגשים השונים. יצחק נבון ובוסתן ספרדי, רבקה רז, המורניקה (שחרחורת) והלאדינו שמופיעה בתפריטים ובעיקר בשפה המתגלגלת של הנשים הירושלמיות שעדיין מכינות פסטליקוס ומניחות על הפלטה בכל שישי חמינדוס לשבת בבוקר. אוכל של מהגרים הוא גם האוכל בעזורה. אוכל של דיארבקר, דרום מזרח תורכיה. כשהייתי שם ראיתי שיחי פיסטוק ברחוב המרכזי של העיר והבנתי את המקום החשוב של האוכל באזור הזה. איזור שהיה צומת לאוכל מרגש במהלך ההיסטוריה, יחד עם אנטקיה (אנטיוכיה) וחלב הסמוכות. ובתוך הכל, המרחב הפלסטיני, אוכל שגם הוא מתכתב עם חלב וגם עם דיארבקר, מזוויות אחרות.

אך ירושלים איננה רק אוכל של מהגרים. היא גם המטרופולין היחידי בארץ שגם מוקף בסביבה חקלאית, בודאי היסטורית וגם במידת מה, עכשווית. במידת מה, כי רק השוק הערבי מקיים את היחסים האלו בצורה מלאה. השוק הערבי של באב אל עמוד מכיל את הירקניות שמביאות מבית סאחור ומהכפרים ליד רמאללה ירקות שאף אחד כמעט ואינו מכיר. עגבניות קיץ שזופות, עכוב, עולש בר, אגסים חריפים ומשמשים לבנים. בלאדי אנחנו אוהבים לקרוא לזה וזהו בסך הכול מה שגדל באזור הזה. שוק מחנה יהודה מתנהג אמנם בדומה לשאר השווקים בישראל ומקבל את התוצרת שלו לא רק מהסביבה של ירושלים, אך יש בו מספר גדול של בסטות שגם הן מקבלות את התוצרת מהסביבה. ירושלמים ותיקים קונים באותה בסטה כבר שנים, יודעים בדיוק מאיפה מגיע כל חציל וכל קישוא.

השוק עצמו שזכה לפריחה בשנים האחרונות חייב המון למשפחת מזרחי. אלי מזרחי והקאזינו דה פאריס של שאנן סטריט וכמובן מורן שפתחה בית קפה במרכז השוק. כמה מטרים סמוך לבסטה שבגיל 17 מכרתי שם סבונים. חשבתי שיהיה כדאי לשבת עם אלי לכוס קפה ולהבין קצת דרכו את המקום של השוק בירושלים. לטעום קצת מהמתוקים של מורן וגם להכיר את אנשי מחניודה. אנשים שניסו להכניס לקפסולה את החוויה הירושלמית, לאלו שבאים רק לגעת ולברוח בחזרה לתל אביב. הטרואר, האדמה של הרי יהודה שלא נותנת מספיק לירושלים. הרבה בגלל סיבות היסטוריות, היא מהמשובחות בעולם. ואני לא מגזים. זוהי אדמה נהדרת לגפנים וגם לזיתים. אנחנו נבקר את זאב דוניא, קולנוען לשעבר שעושה יין מהמם. נהיה אצל שי זלצר, אחד הגבנים המובילים בעולם בטיפול בחלב עזים. נבין גבינה וגם נאפה לחמים עם יפתח ברקת. לחמי שאור ושמרים. הכל בתוך המערה של שי בהר איתן. סיור ליקוט שישתנה מדי קורס ישלים את ההכרה של ההרים שמקיפים את ירושלים.

בתוך ירושלים עוד נמשיך לפגוש דמויות ירושלמיות קלאסיות. פיני לוי, בן למשפחת קצבים הוא אחד מהם. הוא יראה לנו את תהליך קבלת הבשר מהמשחטה, הכרת חלקים של פרה ואכילה במקום של חלק משובח בצורה טיפוסית לאזור הזה, קובה ניא. קובה נאה. נבקר בשעת בוקר מוקדמת את טאהר, שאביו אבו טאהר פתח את המסעדה הכי מרתקת בשוק הערבי. נבשל איתו אוכל פלסטיני כמו מקלובה וכל מה שהשוק יציע באותו בוקר.

זה לא היה פשוט להכין קורס אחד שיכניס בתוכו את כל מה שמניע את הקולינריה של ירושלים. בכיתה אני אעביר הבנה בסיסית של חומרי גלם. הכרה של מטבחים שונים, מטבחי מהגרים, מטבחי יהודים, מטבח פלסטיני והשילובים הגיאוגרפיים והתרבותיים. הכרה של המושג אוכל. כי זאת יש לדעת, השווקים בירושלים הם שווקים תובעניים. הם לא רק מציעים חומרי גלם נהדרים, הם נהדרים בעיקר למי שמכיר את חומרי הגלם.

זהו קורס שהוא סוג של פנטזיה עבורי ועבור כל אדם שאוהב אוכל ויכול לראות בירושלים מקרה מבחן של עיר בינלאומית ומרתקת שהשורשיות שלה, גם היהודית וגם המוסלמית, צובעת בצורה מרתקת את הקולינריה. הארוחה שאנחנו מתכננים בסיום הקורס תהיה שונה מכל מה שנאכל לפני הקורס. אלו יהיו אותם חומרי גלם ואולי אותה יד, אך יש משהו בהבנה של אוכל, הכרה של טעמים, שגורם לכל אוכל להיראות אחרת. אפשר לקרוא לזה פרספקטיבה קולינרית ואפשר פשוט לקרוא לזה הבנה של תרבות מקומית.

הנה עוד פרטים

http://www.bezalel.ac.il/academics/be/2429.html

כשאתה בוכה לעצמך

זה היה אך אתמול, בשעות הבוקר. אדם כבן שבעים, חובש כובע ברט. חליפה אפורה ארוכה. גבוה. שחור. הלך במהירות היכן שהמסגר פוגש את החשמונאים. אני הלכתי לפניו כשראיתי משמאל טנדר לבן אזרחי חונה בצד, דלתו פתוחה ובתוכו יושבים ארבעה בחורים צעירים. מחכים. אני מסתכל אליהם בפיזור נפש ורואה שהם מתכוננים לקפוץ החוצה. אני מסתכל לאחור ורואה שארבעתם קופצים מהטנדר ומסתערים על האדם המבוגר. מקיפים אותו. שולפים תעודות המחוברות אליהן במין קפיץ למעיל השחור. עמדתי והתחלתי להתקרב אליהם. כולי המום מהסיטואציה, לא רוצה לדמיין אפילו מה במוחו וליבו של האדם המותקף. הוא שולח יד לאחורי מכנסיו ומוציא להם תעודה כחולה. אתיופי. הם מתאכזבים.

הם עוזבים אותו, לא לפני שהם אומרים לו, "אתה יכול ללכת", והוא ממשיך ללכת באותה מהירות. אני מסתכל אל פניו ורואה שהם מנסים להדחיק את מה שהוא הרגע עבר.

לא העזתי לצלם את הסיטואציה, למרות שאולי זה היה מתבקש. לא יכולתי לפגוע בו בצורה הזו.

דברתי על כך עם שוקה גלוטמן, הוא אמר שאולי הבחורים היו מתביישים מהמצלמה. אך הגישה הזו שלו הייתה אופטימית. הם לא מתביישים כי הם יודעים שהרוב מחזקים את ידיהם ואת עבודת הקלון שהם עושים. שוקה סיפר לי על כך שבשנות החמישים והשישים, כשהרחוב הישראלי היה מלא בפלסטינאים, יהודים ממדינות ערב נעצרו תדיר על ידי שוטרים, להצגת תעודות. הדבר גרם להם להסתובב עם שרשראות "חי", "מגן דוד" ולעתים אף לשים כיפה. אני אפילו לא מעיז להיכנס למשקעים הרגשיים של הסיטואציות האלו. רק לאלימות הפיזית שהן מייצגות.

אני פוגש את דן אלמגור, שעה אחרי הסיפור ברחוב המסגר. עוד לא מצליח לעכל והוא מספר לי שהפיליפיניות שעובדות בבתים הסמוכים אליו, היו נמנעות לנסוע במוניות בגלל רשות ההגירה. מדינת ישראל שילמה לנהגי מוניות מאה שקל (זהו כנראה המחיר המעודכן לצייד אדם, פר גולגולת) למי שיביא לתחנת המשטרה פיליפינית שנחשדת בבלתי חוקיות. לכל העובדות היה מספר של נהג מונית מנצרת שעליו הן סמכו ורק איתו הם יכלו לנסוע.

ישבתי אתמול בייאוש וחשבתי מה עלי לעשות. אני עדיין חושב שניסיון שלי לשנות את המצב עם הפגנות/מחאות כמעט לא יפיק כלום. מה שמפריע לי במקרים האלו, שקורים בעוצמות שונות מדי יום, הוא האישור הציבורי השקט אליהם. אלו הרי החברים, בני המשפחה והשכנים שלנו שמשוכנעים שעתידם התרבותי של ילדיהם בסכנה בגלל פליט מאריתריאה או סועדת פיליפינית. הם לא מבינים שההווה כבר עכשיו נושא איתו קלון יומיומי וכולנו נהיה חסרי יכולת נפשית להסתכל להווה הזה. מחמת אותה אנושיות שאבדה לנו.

ומקרים כאלו קורים בכל יום. וכשאני רואה אותם אני בוכה לעצמי. כי זהו ההווה שלי ושל כולנו. תעשו שזה יפסק.

עם בוא הקור העגורים עוזבים

השיר העגורים נכתב על ידי דן אלמגור עם הגעתם של אסירי ציון לישראל. הוא אמר לי שהוא שמע את השיר הרוסי על הציפורים שזזות וחשב שזה יתאים לתנועה של האנשים שזזים ממקום למקום.

אני עצמי מועמד להיות אסיר ציון בגלל מה שעברתי. אני גם עובר בדרום תל אביב ורואה פליטים שמגיעים לכאן כמו ציפורים שעפות מעל איזורים שלמים, חגות מעל מקום שבו יוכלו לנוח ויורדות לאגם כדי להתכרבל עם הכנפיים. מתי, מתי נוכל לעוף כמותם.

אני שומע אתמול את העגורים אצל דן ונזכר, מסתכל באחת הפתקאות הקטנות שאני כותב לי ושם בכיס. כתבתי שם אנשים זזים ממקום למקום כמו ציפורים. אני רוצה לגור בקיץ בטוניס, קרוב לים. מסורת בתי הקיץ היתה קיימת כשהתנועה לא היתה קלה כמו היום. היא קלה יותר היום, אך פחות חופשית. אנשים תמיד זזו ממקום למקום, אך לא תמיד עצרו אותם קני רובים של אנשים טריטוריאליים. רחוק מציפורים.

אנחנו, אם נצא – כבר לא נחזור. אם לא נהיה ציפורים. מהי חזרה מול הגעה. אסירי ציון חוזרים לישראל, גם אם לא היו בה מעולם?

יש ציפורים שבורחות מקני רובים ומאימי המלחמה. לא מהקיץ ולא מהחורף. יש הבורחות כדי למצוא אוכל במקום אחר, כדי לנוח. בני אדם יושבים עכשיו על מדרכה באיזור לוינסקי והם מכילים את כל הסיפור האנושי המודחק. הם כאן, כמונו, לתקופת זמן מוגבלת. הם ילדים, הם מתבגרים. מזדקנים ואז הם מפנים את המקום לאחרים. אנשים גרים בתקופת חיים במקום אחד או בכמה מקומות. הם מגיעים לגיל מופלג ומסתכלים לאחור. לפעמים מצטערים על הנדודים, לפעמים מצטערים על הרחוב היחיד ממנו לא יצאו. לפעמים הם חייבים לנדוד ואז הם מסתכלים ביאוש לעבר.

אי אפשר לתקן את העבר, דברנו על זה אתמול בערב במשיח. אי אפשר. לא יעזרו הכדורים והכימיקלים שתכניסו לגוף שלכם. הפיתרון היחידי הוא להביט אל ההווה ולדעת שהוא יהיה העבר מחר, ולהתיחס אליו יפה. ללטף אותו. לא משנה איפה תהיו. גם אם זה בצינוק קטן ומרביצים לכם עם מוט ברזל. זו לא בריחה, זה ניצול של הזמן שאנחנו נמצאים בו. הכי מיאש הוא לוותר על ההווה.

עם בוא הקור ללוינסקי הרבה אנשים עם הווה משובח החליטו להאכיל שם את האנשים שעמדו שם לאחר שהלכו את כל הדרך ממרכז אפריקה. אני הכנתי פול יבש מבושל עם כמון ולימון כבוש. הם מגיעים בכל יום ומביאים את כל מה שהם יכולים לתת. אולי כי הם רואים את עצמם, אולי כי זה הדבר היחיד שצריך לראות.

שף אריתראי שיצרתי איתו קשר מאוסטרליה הביא לי שני מתכונים פשוטים שישמחו את לב האנשים בגינה. הוא כתב לי שלא כולם אוכלים בשר שם וכשיש מנה עם בשר, זו חגיגה. כל אחד מכם מוזמן להכין את אחד מהמתכונים וגם להביא לאנשים שיושבים על המדרכה שם. לקחת חלק במספר דקות של אושר של אדם אחר.

כבש עם מלוחיה הוא מתכון פשוט. מטגנים בצל עם שום, מוסיפים רסק עגבניות, עגבניות קלופות מקופסא, מלח, כמון, פלפל שחור. מערבבים הכל ומוסיפים נתחים של כבש (מה שטוב לתבשיל, כמו צוואר למשל), מוסיפים מים ומבשלים על אש נמוכה, עד שהבשר מתרכך. מוסיפים מלוחיה (אפשר טריה ואפשר מיובשת או קפואה. אפשר להשיג בחנויות טבע, במקפיאים בסופרים וביפו) ומבשלים על אש נמוכה עוד חצי שעה.

קואלווה הוא גם מנה שמבוססת על כבש. מחממים שמן בסיר, מוסיפים נתחים של כבש ורוזמרין. מוסיפים בצל, שום, מלח ופלפל שחור. מערבבים ומוסיפים כל מיני סוגי פלפלים. חריפים ומתוקים, קצוצים גס. מוסיפים מים ומבשלים עד שהבשר מתרכך. לפני הסיום מוסיפים עגבניות קצוצות ומערבבים.