שחמט

בתוך הצינוק הנורא הזה של אבו סאלים ישבתי והכנתי שחמט. זה לא היה כל כך פשוט. לא היו לי כמעט חומרים לעבוד איתם. לא נייר, לא כלי כתיבה, שום חומר. היו לי רק המכנסיים לידי, אלו שיצאתי איתם לחקירות, חמגשיות ובקבוקי מים.
אני לא כל כך אוהב שחמט, למען האמת. זה משחק ארוך ומתיש עבורי. אבל חשבתי שאם יהיה לי שחמט אצליח להעביר כמה שעות טובות בעינויים מסוג אחר ובעיקר להפסיד לעצמי. נסיתי כל מיני ניסויים בקרטון של ארוחת הבוקר שהיה פחות מוכתם משאר הקרטונים והכנתי תוך כמה ימים שתי וערב של לוח שח. שמונה ימים של ארוחות בוקר. השתמשתי בפקקים שהצטברו לי במשך כמה שבועות כדי לבנות כלים בכל מיני ואריאציות תוך כדי שימוש בטבעות. חיכיתי לבקבוקים בצבע כחול עז אחרי שהצטברו אצלי עשרות פקקים תכולים ארורים. הכחולים ממש היו נדירים וברגע שהגיע הבקבוק המיוחל, פתחתי אותו מיד, החלפתי את הפקק שלו בפקק תכול והתחלתי לשחק את המשחק הראשון.

ביום שהבריחו אותי החוצה מהכלא היה כאוס בתוך האגף המבודד. הייתי משוכנע שאני מועבר לכלא אחר, קשה יותר, כמה שניתן. חשבתי שמוציאים אותי להורג. חשבתי המון מחשבות מלבד מחשבה שבה אני משתחרר. כתבתי שיר על השחמט הזה שבניתי. על היום בו אפשיט את הפקקים מהטבעות. זה היה שיר אירוטי כמעט. היום בו אפשיט את הפקקים יהיה היום המאושר בחיי כתבתי לעצמי בראש. אבל זה לא מה שקרה. הייתי מבוהל וקיפלתי את השחמט לתוך הגופיה הלבנה וככה יצאתי מהכלא. עם מגבת קשורה על הראש, אזוק. בדרך למוות כביכול אך בפועל בדרך לחוף הים של טריפולי. שם חיכה לי המטוס הפרטי של מרטין שלאף.
אני יושב מולו אחרי שעה, שותה יין אדום והוא שואל אותי, מה עשית כל היום שם. שישה חודשים. ואני מיד עונה לו, שיחקתי שחמט. שיחקתי והפסדתי. בכל יום. מעולם לא ניצחתי את עצמי בשחמט.
מרטין מספר לי על אבא שלו מהגולאג הרוסי. גם הוא שיחק שחמט שם. אני מכיר את הסיפור על שרנסקי. אולי זה קטע כזה של בתי כלא. שחמט. זה ועינויים.
מרטין ביקש ממני לקרוא את משחק המלכים של סטפן צוויג. זה בדיוק על זה. רק לאחרונה הצלחתי להגיע אליו. היה לי מוזר לראות את התחושות שאני עברתי בבידוד, את הגילוי של השחמט וכל מה שמסביב, בתקופה אחרת, במילים אחרות, בתחושה אחרת.
אני מצרף פה כמה עמודים.

אני מחפש לפעמים באינטרנט עדויות לכלא הזה שבו הייתי. הייתי אולי באבו סאלים, הכלא שנחשב הכי נורא בלוב. אני מסתכל בחדרים בצילום של ה-CNN ואני לא מזהה כלום, חוץ מאותם שערים עם שני בריחים. החדר שלי היה הרבה יותר קטן וכל החדרים שם נראים חדרים גדולים ששוכנו בהם כמה אנשים. אני הייתי בבידוד. אני כותב שוב למוחמד מלונדון, מבקש ממנו שיברר איפה הייתי בדיוק. אולי. טוב לא יודע למה אני כותב אולי. מה אני בכלל אעשה עם הידיעה הזו. עם העובדה שהדלת עם החריטות הנואשות של קודמיי לתא, זו שראיתי כל יום ובכל דקה, עדיין קיימת.
באחד מאתרי האינטרנט מצאתי שחמט אחר שנעשה באבו סאלים. הלוח נראה יותר משוכלל והכלים נעשו מנייר כסף. אני יודע מאיפה הנייר כסף, מהעוף שהיה מגיע בערב. אולי הם לא שיחקו שחמט, אולי משחק אחר. אולי זה היה רק אדם אחד ואולי חבורה שלמה של אנשים.

השחמט הזה שלי הוא עדיין אצלי. חלק מהטבעות עוד על הפקקים. לא הפשטתי עדיין את הפקקים, לא מצאתי זמן לזה. אולי הטבעות יתפרקו עם הזמן מעל הפקקים. אולי אני רוצה לחזור לשם כדי להפשיט את הטבעות לאט לאט. אולי אני צריך לשחק משחק אחד שלם עם הלוח הזה.