לפני ואחורי

לְפָנַי הים, מֵאֲחוֹרַי בית קברות

לְפָנַי בית קברות, מֵאֲחוֹרַי הים

מודעות פרסומת

שחקי שחקי

שלשום התראיינתי ביחד עם קובי ברמר מאיגוד בעלי המכולות, בתכנית של גל גבאי. קובי עובד במכולת שינקין מאז שהוא מכיר את עצמו. אתר סלואו וגם תנועת סלואו פוד מלווים את המאבק של בעלי המכולות ועל כך הרחבתי באחד המאמרים שגם פורסם פה ושם. כשיצאנו מהאולפן קובי אמר לי שחלק מהשכנים שלו ליד המכולת מחרימים אותו בגלל שהוא יוצא חוצץ נגד אמפם וטיב טעם.

בעיני הרבה אנשים שרואים בעצמם ליברליים, מתקדמים, הגדרת החירות היא מאד סובייקטיבית. החירות היא צרכנית, מסחרית. זו חירות לקניית חלב בשלוש בבוקר. זו חירות לקנייה בסופר בשבת בבוקר.

אחרי שאנשים הקיזו את הדם וגם מתו על החקיקה המאפשרת יום מנוחה אחד בשבוע, פתאום הליברליות הפכה לקידוש העבדות לעגל הפז. אני לא סתם משתמש בכותרת של "שחקי שחקי", גם טשרניחובסקי וגם הרצל, כולם כתבו על האידיליה של שבוע בן שישה ימי עבודה.

תהל מלווה גם היא את מאבק בעלי המכולות. אני מדבר איתה ומנסה להבין מהי ההגדרה של הומניזם בכלל. איך יכול להיות שאנשים עם דעות פוליטיות כמו שלי, ברגע שיש נושא כזה הם מיד תופסים את המקום של בעלי ההון, של נוגשי העבדים.

מסתבר שבמקום כמו בישראל, בשנה הזו, רק נושא קונצנזוסיאלי ומרטיט כמו הקצבאות לניצולי שואה מצליח לגרוף גינוי רחב היקף. משרד האוצר אמנם גם שם מקצץ, אך התגובות נגד הקיצוץ חוצות גבולות. כל נושא אחר, יהיה צודק ככל שיהיה, יהיה נגוע בדעות קדומות ארכאיות שדומות יותר לימי הביניים.

באתר של המחאה J14 יכול להופיע מאמר שקורא להפגנה צבאית כדי להכריח את החרדים להתגייס לצבא (את החרדים וכמובן גם את הפלסטינים). אנשים לא יבינו את הפערים הגדולים בין הקריאה לצדק חברתי לקריאה להתגייס לצבא שאינו מוסרי. הסיפור מאחורי הקלעים ברור למי שהעביר פה כמה ימים. יש גזענות סמויה שמוצאת את הנתיבים שלה מול המיליה החרדי ושם היא מרגישה בנוח, כי שם כל החברים נמצאים. בכאילו. זה מאפשר לכולם גם לא לתמוך במאבק בעלי המכולות, בעיקר בגלל ההגדרה החמקמקה של חירות. החירות לסגוד לעגל פז.

אך למרות שהמתנגדים למאבק המכולות מעלים על נס את עניין השבת, זה ברור שגם אם יום המנוחה היה עובר ליום ראשון, כמו במקומות "נאורים" יותר, כי הרי לנוח בשבת זה לא מעשה נאור, הם היו משאירים את ההתנגדות שלהם. אנשים מעוניינים בנוחיות של קניית חלב לאחר שהם חוזרים מיום עבודה מאוחר. במקום להילחם על מרקם חברתי וקהילתי, על חוק שעות מנוחה, הם מעדיפים לדרוך על אנשים אחרים בדרך לחלב. אחרינו המבול, זו ההרגשה ברחובות כאן.

הנושא של בעלי המכולות הוא אקוטי. הוא מדבר על עסקים קטנים שמאחוריהם משפחות שאינן שורדות יום אחר יום. מאבק בעלי המכולות קשור למפלצות השופינג הענקיות שקמו ליד נתניה ובאר שבע. הוא קשור לטמבוריות ליד הבית, לסנדלרים, לחנויות הספרים ואפילו לדוכני האוכל. זו הברירה בין הסגידה לעגל פז והאשליה משל איכות חיים היא חלב בשלוש בבוקר ולא הרווחה של השכנים שלך, השקט ברחוב שלך והמרקם החברתי המבעבע ברחוב שבו אתה גר.

לפני שהכול מתפרק, אולי תעזרו לכולנו להאט את המרוץ הזה.

ממרח ערמונים

נתקלתי לראשונה בטעם של ממרח ערמונים אי שם בתחילת שנות האלפיים. בקפאסה, עיירונת קטנה בין טורינו לגבול האלפיני שמוביל לליון.

באותו מעמד השבעתי את האישה שנתנה לי לטעום לגלות לי את סוד ההכנה של הממרח עם הטעם הזה והיא הסגירה שומר. שומר וערמונים מהאיזור.

כשירות לציבור אני כותב כאן את המתכון (המצולם! במצלמת טלפון פושטית!) השלם והמלא. הדבר היחיד שהיה חסר לי היו ערמונים של צפון איטליה, אבל יש פתרון לכל.

כתבתי בעבר בהרחבה על ערמונים, אז לא אלאה אתכם הפעם ואגש לעניין.

הערמונים (קסטאן), כמו כל דבר אחר בישראל, מגיעים מסין. אם פעם חרסינה סינית היתה משהו די מגניב (חרסינית), היום כל דבר שמגיע מסין גורם לכולם לעקם את האף. במקרה של ערמונים זה גם נורא נכון. רוב הערמונים שנמכרים בשווקים פה הם קלים ללא משקל וחלקם רקובים. זה לא קשור לאדמת סין המוריקה, אלא יותר לשיטת הטיפול בערמונים ובקטיפה שלהם. סין המציאה כמעט את כל מפעלי האינסטנט והערמונים שלהם מרוססים אין ספור פעמים ומעובדים עוד כמה פעמים לפני שהם מגיעים לכל פינה בגלובוס. ועוד לא דיברתי על הערמונים בוואקום.

אז כדי להכין צלי עוף עם ערמונים או משהו דומה, אתם יכולים להשתמש בערמונים בוואקום. זה לא הטעם האופטימלי, אבל זו באמת עבודה קשה הסיפור הזה של הערמונים. ממרח ערמונים לעומת זאת, תעשו רק מערמונים מלאי טעם ובעונתם. שזה בדיוק עכשיו.

ערמונים טובים אפשר להשיג אצל מאיר, בשדרות ירושלים. הוא מביא בכל שנה שק מתורכיה ושומר עליו במקרר. אם אתם כבר אצלו כדאי גם לטעום את המרציפן הביתי (מספן) שהוא שומר בקופסאות ורודות במקרר. חצי מהמוכרים ברחוב לוינסקי טוענים שיש להם גם ערמונים תורכים (או טורקים, תלוי בז'אנר), אבל לא בדקתי את הסיפור לעומק.

מה צריך:

2 קילו ערמונים

1 ליטר חלב

מקל וניל

400 גרם אבקת סוכר

שומר אחד

מה עושים:

עם סכין חדה הצליבו את הערמונים ובשלו אותם ביחד עם שומר בסיר גדול.

אחרי כחצי שעה, לאחר שהערמונים התרככו, תסננו את הערמונים למסננת ותיפטרו מהשומר ומי הבישול. עכשיו מתחילה העבודה הקשה (אם חשבתם שההצלבה היא עבודה קשה), תקלפו את כל הערמונים, כולל את הקליפה הדקה. היא לא יורדת בקלות ורוב הערמונים נשברים במהלך הקילוף. אבל זה בסדר.

בסיר קטן הכניסו את הערמונים המקולפים, ליטר חלב, מקל וניל פתוח באמצע והרתיחו את החלב.

כשהחלב מגיע לרתיחה, הנמיכו את האש וחכו עד שרוב החלב יתאדה. מדי פעם תכפו את הקרום של החלב ותערבבו את הערמונים מלמטה. יש להם נטיה להצטופף למטה בלי נוזלים. מראים חזית אידיאלית ונוזלית למעלה כשהם נשרפים לאיטם למטה. כבו את האש והניחו לתערובת להתקרר.

לאחר קירור שימו את הערמונים בבלנדר (לא לפני שזרקתם את הווניל לקילו סוכר, שיהיה לכם) וטחנו אותם עד שתקבלו מחית.

את המחית הזו החזירו לסיר וחממו עם אבקת הסוכר עד לקבלת ממרח.

הכניסו הכל לצנצנות מעוקרות ולמקרר.

קצת על היהדות החדשה

בליל שבת האחרון הייתי אצל ההורים. אחרי שאכלנו את הקוסקוס אבא שלי התחיל לשיר את השיר שהוא שר בכל ליל שבת. מה נאכל בסעודה זו. אני, אמא וליטל מצטרפים אליו בשירה, בית אחר בית. אבא שלי, אחרי כוס יין, מחייך בכל פעם שאמא שלי מתחילה בית ואנחנו מגיעים לבתים האחרונים. מי תצא במחול בסעודה זו, מי תשיר לנו בסעודה זו. אני מצטרף לאמא ונזכר בכל הסטטוסים והפוסטים על שירת נשים ועל התהליכים שיכולים לקרות רק בחברה הישראלית.

על חילון ודתיות כתבתי איפשהו. השוויתי בין שני המצבים. אלו מצבים שנמצאים בתנועה מתמדת לכיוון מסוים. "חילונים" יאכלו סטייק לבן גם אם אינו טעים בגלל הלעומתיות ואת מה שה"דתיים" עושים, אנחנו קוראים חדשות לבקרים. הם מתקיימים סביב אותו חבל שכל אחד מנסה למשוך. כמו שונאי ואוהבי דגלים. שורפי דגלים אוהבים את הדגל של עצמם אהבה עזה. לא ברור.

מדי פעם צצות בפייסבוק כתבות, אני קורא אותן ומתעצבן קלות מהכתבה, מהעריכה, מהכותרת. לטוקבקים אני אפילו לא מעז להגיע.

אני קורא על חתונה מוסלמית שנעשתה באולם של בית ספר "דתי". קורא את גיבוב השטויות שכולם מדברים שם. על היות אולם הספורט מקום קדוש. קדוש, רק מפני שזהו בית ספר דתי. ואם הוא קדוש, אי אפשר שמוסלמים יעשו שם חתונה. למה בעצם? הטוקבקים עונים. עבודת אלילים הם אומרים. לאחר שהרמב"ם פסק שהאיסלאם היא דת שמאמינה בייחוד האל והיא אינה עבודת אלילים, היא חוזרת להיות עבודה זרה עם השילוב המרופש של דת ולאום. אם זו היתה חתונה של נסיך הכתר השבדי, אז לא היתה שום בעיה. יבואו בלונדינים בבית ספרנו הקדוש, מקום בו תיכוניסטים מיוזעים משחקים כדורסל ומאוננים על בנות מבני עקיבא. מוסלמים זה כבר משהו אחר. ועוד חתונה מוסלמית. אני קורא ונזכר בחתונות מוסלמיות ויהודיות שהייתי בהן, בעיקר בתוניס. אותם נגנים, אותו אוכל, אותה שמחה.

ומפה לשם אני קורא על תקני צניעות בשדרות. מוכרות בחנויות צריכות לבוא בלבוש מסוים וזהו לא קוד חרדי שאנחנו מכירים מפה ומשם, אלא משהו מבית מדרשו של הרב אליהו. צפוי. גם בהקשר של איסור מכירת דירות בצפת או המחתרת היהודית והמסגדים ב-84.

ואני ממשיך לקרוא כתבה על נשים יהודיות בתוניס. כתבה מוזרה ונלעגת. עם טוקבקים נלעגים אף יותר. שום מילה על מושג היופי, שום מילה על ההרעבה החברתית של היום. הכתבה נמצאת בתוך מדור יהדות של ווינט ואני מנסה להבין את הכתבת. איזו אמא פולניה בתחילת המאה ה-20 יכלה בכלל לשלוח את הבן שלה ללמוד רפואה ומהי אותה עיר מדומיינת "טוניסיה", אם לא מדינה. אם לא מדינה שהצמיחה את הזמרת הראשונה ששרה בעולם הערבי. חביבה מסיקה, זמרת יהודיה שגרמה לאום כולת'ום להתחיל לשיר ללא חשש. מדינה שנתנה זכויות מלאות לנשים הרבה שנים לפני כל מדינות אירופה. מדינה שהתחילה את התסיסה הדמוקרטית בכל העולם. זהו בליל שקשור למציאות החדשה של כאן. תוניסאי זה סנדביץ'. ערבי זה משהו מלוכלך וטמא. כולנו צריכים להשתנות כל הזמן, והכל רק ביחס לציווים ספציפים.

אין טעם להיטפל לקבוצה הפסיכית בבית שמש עם המשפכים על הראש והכיסוי הטוטאלי של הגוף. הם באמת חריגים גם בתוך הציבור החרדי, אך נקודת הציון שהם מותחים רק מחזקת את התהליך של החברה הישראלית. של הקצנה משני הצדדים. סיינפלד אמר באחד הפרקים שאי אפשר לייבש מדי מגבת ואי אפשר באמת להקצין יותר מדי את החילון. גם את החרדיות כבר קשה להקצין יותר. הכיסוי של האישה הוא מושלם והוא נראית כמו מקרר עם משפך מהלך. מיצג מעניין. מהצד השני צוחקים על הרב עובדיה על הגלימה הנהדרת שהוא לובש. קוראים לו פרימיטיבי וממשיכים ללבוש את הג'ינס הצמוד והלא נוח.

מפה ומשם אלו תהליכים שקשורים להתפרקות הקהילה. על העובדה שמה שמאפיין אותך כ"יהודי" זוהי רק מידת שמירת המצוות שלך ושום אלמנט תרבותי אחר. זה החילון וזו ההתחרדות (והיום גם הדתיות). הסלט עם הלאומיות רק מדגיש את קווי המתאר המפלצתיים של היהדות החדשה הזו.

על הפתיחה אתמול

ההחלטה לעשות פתיחה דוקא בתוך המאפיה של משפחת זאלאטימו לא לקחה בחשבון כל מיני גורמים בסיסיים כמו השפיות של הנוגעים בדבר, הקירות העתיקים וכמות המאפים שזאלאטימו מסוגל להכין.

זוהי סידרת צילומים מ-2007 ובמרכזה סמיר זאלאטימו, האבא. הוא מגיע בסוף יום העבודה, מדי יום בסביבות שתיים בצהריים ויושב לצד בנו, האני. האני עושה בעצמו את המוטאבאק מעל עשר שנים, המאפה היחיד שנעשה במקום. במילוי אגוזי מלך וקינמון או גבינת כבשים משכם. ארבע דקות זה הזמן שלוקח לו בממוצע להכין מאפה אחד.

הצילומים נעשו לסדרה גדולה יותר של עבודות, סדרה הקשורה לעיגול (הכינוי של זאלאטימו אצל תושבי ירושלים הוותיקים היהודים הוא חוני המעגל), איסלאם, יהדות, ובחורה הולכת בעקבות קליגרפיה וחוטי צמר. אך היה חשוב לי להציג אותם דוקא בתוך המאפיה פעם אחת לפחות.

לשם כך הלכתי לסמיר עצמו ודברתי איתו על הסדרה. הוא לא הבין למה אלו צילומים מהגב ולא צילומי פורטרט, לכשהתרצה, לא לפני שהחלקתי לו שטר של עשרה דינר לוביים (כי זאת יש לדעת, מוצא משפחתו של זאלאטימו, הוא מהעיר זליטאן בלוב), הוא לא הסכים לפתיחה בחמישי בערב כמקובל בקהיליה האמנותית. המקום פתוח עד 14 ולפעמים עד 15. בערב הוא מעולם לא היה פתוח. וגם לא יהיה.

סגרנו על צהרי שישי. מסגרתי את הסדרה באלומיניום שחור והלכתי למאפיה, יום לפני, כדי לתלות את העבודות. עוד השתעשעתי עם הרעיון שהם יאפשרו לי לתקוע מסמרים בקיר, אך הבאתי איתי דבק דוצדדי ליתר בטחון. הבן שלו האני היה שם לבדו והוא כמובן סירב שאתלה את העבודות. כמו שצפיתי. הזכרתי את אביו ואת הקדוש עומאר מוכתר שנמצא על השטר של העשר דינר, אך שום דבר לא עזר. למאפיה נכנסו ויצאו משפחה אחת מרמאללה ומשפחה אחת פלסטינית ממילווקי שאב המשפחה, אדם בגיל חמישים עם ג'קט עור ישב ודיבר בגעגועים על המקום. אני ישבתי ליד אחד השולחנות וחיכיתי למשב רוח רענן בעקשנות של האני או בכניסה מפתיעה של סמיר, האבא. המשפחות יצאו ונשארתי לבד עם האני. אני מבקש שוב ופתאום נענה בכן. אך אי אפשר מסמרים בקיר. ממנוע. אסור. בעל תושיה, אני מוציא את הדבק ומתחיל לעשות מדידות בקיר. מסתבר שהקיר עצמו הוא במרקם של גיר שעומד להתפרק בכל רגע בגלל מאגר מים שנמצא בתוך כנסיית הקבר, ממש מעל המאפיה.
אני נוגע באצבע בקיר והוא מתפורר. עד ששברתי את ההתנגדות של האני, אין לי איפה לתלות.

אני מחליט לתלות את העבודות על הקיר הנגדי שלמרות היותו מעוגל בשיפוע, היה קצת יותר יציב. במשך שעה ארוכה תליתי את העבודות, מחכה ליום המחרת.

בבוקר התערוכה, שלשום, קפצתי לשם רק כדי לודא שהכל עוד בסדר. אני נכנס למאפיה ומגלה, אולי בלי הפתעה, שהקיר ריק. אני מסתכל על האני ושואל אותו איפה הצילומים והוא עונה לי, איזה צילומים. הבנתי מהר את הבעיה. הסתכלתי מסביב כשהאני עומד לידי עם החיוך הממזרי שלו. מתחת לתנור, קרוב למגשים של המאפים, אני רואה את הצילומים מבצבצים. אני מתכופף להוציא אותם ושואל את האני מה קרה, מתעלם ממה שקרה לפני רגע. הוא אומר לי שהוא בא בבוקר והם כולם נפלו. אני תולה אותם מחדש ואומר לו שבשעה שתיים יבואו 30-40 אנשים והצילומים צריכים להיות שם עד אז. האני עונה לי שאין סיכוי שהוא מכין 30 מאפים. הוא מכין אחד בחמש דקות ושום דבר לא ישנה את זה. אני אומר לו שיהיה בסדר, רק שלא יחביא שוב את הצילומים.

אני חוזר לירושלים המערבית, לגלריה של בצלאל ביפו 23 ומשתתף שם בסדנה של אווה אילוז "למה אהבה כואבת" (עוד לא קבלנו תשובה. ואנחנו כבר אחרי שלושה מפגשים). ניר לוחש לי שבחרתי לי מקום לתערוכה. המקום עם הטיפוס הכי עצבני בעיר שעוד עלול לסגור את המאפיה באמצע הפתיחה ולהשאיר את כולנו עם השרידים של המלכה הלנה. אני אומר לו שאני לחוץ מספיק ואני לא צריך עוד נבואות שחורות.

הסדנה נגמרת לאט לאט כשאריאל הירשפלד עוד מדבר שם על הכנסיני תחת כנפיך ואנחנו ממהרים לעיר העתיקה כשאני מקבל טלפון משי שכבר הגיעה לתערוכה. היא שואלת למה יש רק שני צילומים על הקיר. אני מבקש ממנה לאתר את האחרים ולשמור אותם קרוב אליה. רחוק מהאני. אני מגיע לשם במהירות, תולה את שאר העבודות ומחכה לשעה שתיים. כולם מגיעים בקבוצות קטנות ואני קולט את האני מזווית העין הולך להתפוצץ עוד שניה על כמות ההזמנות ועל הכמות הגדולה של האנשים שנכנסו לו למאפיה. מעולם לא היו כל כך הרבה אנשים בזמן כזה קצר. אני מנסה להחזיק את הקיר שלא יתמוטט ולווסת את כמות ההזמנות. כולם כבר יודעים שאגוזים בערבית זה לוז וגבינה זה ג'יבנה. שיעור בערבית ותערוכה קצרה.

כולם מצלמים את הצילומים וגם את האני שמהנדס בידיים את אחד מהמאפים הכי טעימים במזרח התיכון, רגע לפני שהוא מגרש את כולנו.

שתי פתיחות שלי

אהלן,

מחר במאפיית זאלאטימו תהיה פתיחה של סדרה של חמישה צילומים שלי. זו פתיחה די מורכבת לאחר שזאלאטימו והבן שלו עוד לא מבינים למה לא רואים את הפנים בצילומים ומפני שהקירות במאפיה לחים בגלל מאגר המים שמעל המאפיה. אבל כן, מחר בשעה שתיים בצהריים, הפתיחה במאפיה עצמה. אני מצרף קישור לפתיחה בפייסבוק

 http://www.facebook.com/events/310240405656893/

ובעוד שבועיים, ב-17 לדצמבר, תערוכה קבוצתית שאני משתתף בה, בבית עמיעד. מצורפת הזמנה.

רק בריאות

יאהודי עראבי

לפני מספר שנים נתקלתי לראשונה במונח יהודי ערבי. זה היה במסגרת טקסט אקדמי של שנהב ומאז אני מנסה להבין את מקורה של ההגדרה. היום נדרשתי שוב לשאלה עם המאמר של כוכבי וגם של ליהי יונה.

המונח, כמו המונח מזרחי, לא היה ברור לי מאז שזוהיתי ככזה. אנחנו מזרחיים? שאלתי את אבא שלי והוא ענה, אנחנו מהמאגרב. מהמערב. ארץ ישראל היתה המרכז והיו אנשים ממזרחה והיו אנשים ממערבה. אנשי המאגרב, המוסלמים והברברים ולא רק היהודים גם נמצאים באותו "מערב" בגלל נקודות יחוס שונות. בדיוק כמו שאנשים ממזרח אירופה מכונים מזרחיים.

בישראל היו שני מקורות לכינוי "מזרחי". אחד היה הממסד ושני היה הממסד הרבני של הרב עובדיה יוסף. הוא בנה מהלך שקומם נגדו את כל רבני מרוקו ומדינות אחרות שאינן עיראק. הוא שאף לאיחוד ההלכה לכולם ואף כינה את כולם יהודי המזרח (הספרדים ועדות המזרח).

אני מודע לכך שאני לא עברתי את כור ההיתוך המזרחי או הספרדי לצורך העניין ואני כותב את הדברים הבאים מהמקום הייחודי שאני מכיר. משפחתי מצד אימי היא ממורשת של כהנים גדולים של בית ראשון שהגיעו לג'רבא. כהן אברי"ש (אני בן רבי ישמעאל כהן גדול). אבי מגיע עד לרבי יצחק חדד שהגיע מגיברלטר לג'רבא לפני כ-400 שנה. אלו הגנים שמרכיבים אותי. יכול והורי גם היו מתגיירים ומגיעים ממסורת סודנית וזה היה סך הגנטיקה שלי.

כשאני נמצא בתוניס אני מנסה לברר גם עם המשפחה שנשארה וגם עם החברים שנשארו שם. אתם ערבים? והם לא מבינים את השאלה. אנחנו יהודים הם אומרים. והם מדברים בערבית, זו שפת אמם. שומעים מוזיקה בערבית ואת ההתנהגות שלהם מרכיבות מספר השפעות. יהודית, ערבית, לעתים ברברית, לעתים צרפתית. ואיך מכונים הלא יהודים בתוניס? המוסלמים מכונים משילמין. הנוצרים מאשיחים והברברים, ברברים. לעתים המשילמין מכונים ערבים. היהודים לעולם לא מכונים ערבים.

יש את המשפט שאני מזדהה איתו. יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים. האם אני יהודי והוא ערבי? האם אני יהודי ערבי? האם אני מזרחי? מה טיבן של הגדרות אם לא כדי לגדר. מוסלמים ממדינות ערב מכנים את הישראלים בשם יאהוד, למרות שזהו גם לא מונח מדויק.

מהו ירדני, מהו מרוקאי ומהו פלסטיני. שלא לדבר על מהו ישראלי. האם מי שחי בישראל יומיים מיד מאמץ לעצמו תרבות ישראלית? האם פלסטיני שחי ביפו, שומע ברינגטון אייל גולן, רואה ערוץ 2 וקורא שבע ימים. עובד באבטחה באיזה מועדון תל אביבי. האם הוא יותר ישראלי ממני?

יכול להיות שכל הבעייתיות קשורה להגדרות הלאומיות שמתערבבות להן בהגדרות התרבותיות. מה היה קורה אם קדאפי היה מיישם את איומו וכובש בשנת 85 את האי ג'רבא? האם כולם היו הופכים מיד ללובים? האם הפולנים הפכו לגרמנים והאינדיאנים לארה"בים?

אם יש משהו מלאכותי זו החלוקה למדינות. אנחנו מה שאנחנו בגלל השכנים בבית שליד, בגלל החינוך שאנחנו מקבלים, בגלל הים, בגלל ההרים. להגיד לי מזרחי או יהודי ערבי או ישראלי זה לבטל את הזהות המורכבת שלי. אני תמיד עונה לשאלה מי אתה, במקום המגורים שלי. אני גר ביפו. גרתי בתוניס. גרתי באיטליה. גרתי בים. וכשהייתי באותם מקומות למדתי לדבר בשפת המקום, למדתי לקחת את מה שנוגע בי. פסיכולוגים יגידו שלקחתי את מה שקשור לחיים שלי. אנחנו בנויים מסך החוויות המשפחתיות, המסורתיות, התרבותיות שלנו. אני לא מזרחי כמו מישהו עם אבא תימני. ואני לא יהודי ערבי כמו מישהו עם סבא עיראקי. אני? אני גר ביפו. יש לנו בית בתוניס. כשאני יושב עם ברברים בדוז, על הלוע של הסהרה, אני מבין כמה מילים ואנחנו צוחקים רק מבדיחה אחת. כשאני יושב עם סורים מחאלב אני מתמזג עם החיבוקים שלהם להגדרת התוניסאי הערבי וכשאני נמצא בסיציליה אני מתמזג להגדרת הים התיכון. ארבע שעות בדיוק בסירה מהבית שלנו בתוניס.

נכון, חרושת ההגדרות באה כדי למלא חסכים של התייחסות תרבותית, של גזענות קשה. אך החלוקה הזו היא חלוקה שמכבדת בעצמה את אותה תכנית חלוקה מוזרה ושרירותית שגרמה לכל העוולות. למה לא לייצר שיח חדש שבנוי על מבט לתוך האדם עצמו ולא באופן אוטומטי לכינוי מומצא.

קיימת נהירה של יהודים ממדינות "ערביות" לכיוון ההגדרה הזו. בעיקר כשהם נוגעים במדינות כמו מצרים או ירדן. הם מתחברים לסיפורים של ההורים. אך אלו רק חלק מהסיפורים. הם חלק מהפאזל והפסיפס המרתק המרכיב את כולנו. אני לא מרגיש בבית בעמאן, אני אוהב חלקים בה. כמו בקאהיר ואפילו כמו בטריפולי ואלג'יר. בתוניס אני מרגיש יהודי יותר מהכל ובישראל אני מרגיש שחם לי. ההזדהות עם המרחב (שלא לדבר על יהודי ממוצא מרוקאי שבוחר ללמוד ערבית פלסטינאית דוקא) היא מבורכת וטבעית. אך היא "פריבילגיה" גם של בחור בולגרי או רומני. אנשים בוחרים להם את חייהם ואת מה שמרכיב אותם.

הטקסט האקדמי על יהודים ערבים הוא טקסט אקדמי. הוא חוקר מציאות שהייתה אולי קיימת בעיראק לפני כך וכך שנים. הוא אינו חוקר מה קרה עם יהודים באיראן (כמובן מדינה שאינה ערבית) או בתוניס הרחוקה. בתוניס אין צורך לחקור, רק צריך לנסוע ולראות. גלות פתוחה, כמו שחביבה פדיה קראה לקהילה היהודית, כשנסענו ביחד לפני שלוש שנים.

יהודיות היא תרבותי. הישיבה בבתי הכנסת והשכיבה על הספסלים. ערביות היא השפה שחלק ממשפחתי דוברת. אבי לא יודע לכתוב ערבית, אך הוא מדבר אותה. גם אני לא כותב, אך מדבר. אמי יודעת צרפתית, אך לא לכתוב ערבית. חלק מהיהודים יודעים ברברית וחלק יודעים איטלקית, מהיהודים הליבורנזים. רובם יודעים עברית של בית כנסת. רובם אוהבים מוזיקה ערבית, אך גם שאנסונים צרפתיים ומוזיקה דביקה של סן רמו. אוהבים את הפראיות של הברברים ואת המנוחה של היהודי. חלק, לאחר שבאו לישראל, התאהבו בתזזיתיות של חלק מהאנשים כאן וחלק סלדו ממנה. סבא הלך לספרד ואיטליה והביא מכונות דפוס לג'רבא מליוורנו. לא מבגדאד הרחוקה. משפחות אחרות (כמו של דב אלפון בעיר סוס) התעסקו בספרות קלאסית, יוונית ורומית. וז'אק דרידה מורכב גם הוא כמו אלבר קאמי.

כל אחד ועולמו התרבותי. אני אוהב את כולם ובעיקר את שלי.

על קיום מוחשי והתפתחות תרבותית ללא גבולות פיזיים

יש שמסתכלים עליי ואומרים לי, אבל אתה לא נראה כזה. מפני שאני עם משקפיים, אני לא נראה תוניסאי. זוהי מהות הגבולות בסופו של דבר. הגדרה כללית לקבוצה שלמה של אנשים בהתבסס על גבולות שאינם טבעיים. את הגבולות הטבעיים היחידים ראיתי בחופי הים התיכון, וגם שם. כשלקחתי אוניה ממרסיי לקורסיקה, ראיתי איך אפשר למצוא את אותם אנשים בכל המקומות. את הזונה, את הפושע ואת האינטלקטואל. וגם בתוך הקהילה היהודית של האי ג'רבא יש אנשים שונים בשונה מהמונוטוניות שאנחנו מכירים.

 וזוהי בדיוק הטרגדיה של היהודי הנודד. אם נצא לרגע מההגדרות המלאכותיות של הקיום הישראלי, אותו קיום שמדבר על מזרחי ואשכנזי. הטרגדיה של היהודי תחל ברגע שיגורש. זהו לא יהיה רגע הגירוש כמו רגע ההגעה למדינה האחרת בה הוא ישאל מהיכן הוא הגיע. אף פעם הוא לא ישאל להיכן הוא רוצה להגיע. שכן כולנו נמצאים בתוך קטגוריות, קטגוריות מקטלגות שאין להן דבר עם האופי, האישיות, הטוב והרע המוטבעים בנו.

 ולשם כך המציאו את המסמכים. במידה וארצה לקחת תיק ולנסוע לקצה השני של העולם, עלי להיות עם מסמך שמעיד עלי שאני מאירופה. ולא מאסיה. שכן כל האירופאים זכאים להיכנס וכל האסייתים לא. אלא אם כן יוכיחו שהם אירופאים. כלומר, לא טפילים. ובתוך ציקלונו של היהודי המגורש מפולין יש מסמך המעבר שמעיד על פולניותו ולכן עדות מהימנה זו, שלמרות שהתבטלה ברגע שגורש, קובעת את יעד הגעתו.

 והקטגוריות שמאופיינות על ידי גבולות עושות חיים קלים לשומרי הסף של האיזור. לאלו ששמחים על אותה זכות שירדה להם משמים, למנוע מאנשים להיכנס בשעריהם ולטמא את מקדשם. אני עם חזותי ומשקפיי השחורים (הנראים במקום אחד מתקדמים ובמקום אחר ארכאים) הייתי עובר את הסף, לו לא הייתי נזקק למסמכים. טוב היה לכמה אנשים לו כל מפגש היה מלווה בנפנוף של מסמך. מר בוזגלו? כך קוראים לך? לא רואים, אך אני מבקש ממך. התנהג בצורה תרבותית. פה זה לא (השלם את החסר).

 והמעברים הגדולים מאפריקה לתוך אירופה שהחלו בעשורים האחרונים מפתיעים את כולם. כולם מסתכלים עליהם בעין עקומה ומתחילים לחוקק חוקים. שכן אנשים העיזו לצאת מהמכלאות אליהם. ממפעלי הענק אליהם. עברו את הקו, כמו במשחקים בגן ילדים. והמהפכות גם הן מפתיעות את כולן, למרות שהן באות מאותו שורש. מין הבנה שמקורה בהרגשה בסיסית, שלא די בקו ריבנטרופי כדי להגדיר את אופיינו וצורת קיומינו.

פורסם לראשונה בבלוג של עונת התרבות בירושלים

גיטרה, פסנתר

אורי הוא ישראלי שחי כבר יותר משלושים שנה באיטליה, ליד מילאנו. מנגן בכינור. מרקו הוא גיטריסט קלאסי, מהידועים באיטליה. במקור מגנואה, היום חי במילאנו. שניהם הקימו לא מזמן בית ספר למוזיקה במילאנו ואנחנו יושבים ביפו ומדברים על כוס של בירה. לא ידעתי בכלל שיש רסיטלים של סולו לנגני גיטרה.
אני מדבר על תערוכה שאני עובד עליה שבמרכזה פסנתר ושניהם מחייכים. בעיניהם נגינה על פסנתר היא כמו הקלדה. טייפינג. אני מנסה להבין את ההיררכיות הפנימיות. אורי אומר שהוא משתמש בשש אצבעות כדי להפיק צליל, חמש וקשת. מרקו בעשר אצבעות. אצלם החשוב הוא להפיק צליל מתוך כלי באמצעות הגוף. התנועות, האצבעות. בפסנתר, הם אומרים לי, הכלי כבר מוכן, הצלילים שלו ידועים. כל מה שנותר הוא להקליד.
ומה עם סקסופון? חצוצרה? מרקו אומר, אה, כלים של רוח. ווינד. אומר שהוא מעולם לא התחבר לעניין של לנשוף פנימה. אורי אומר שהוא גם מנגן בחליל בקונצרטים, אבל גם הוא לא מרגיש שהוא מייצר מוזיקה.
אני חושב על שניהם. שניהם בג'ינס עכשיו, אבל בדרך כלל יושבים בקונצרטים, חנוטים בחליפות שחורות עם פפיון, יותר מארבעים שנה הם מנגנים על במה בתזמורות וגם סולו. מחזיקים את הכלים שלהם ומייצרים מתוכם מוזיקה. מתייחסים לאדם לפי הכלי שבוא הוא מנגן.
אתה, הם אומרים לי, אתה צריך גיטרה, לא כינור. תראה איך אתה נוגע בשולחן. ואני אומר שאני רוצה רק להקליד. על פסנתר. על זה חשבתי כשישבתי בכלא, על כך שאצא ואלמד לנגן. לא הרבה, אני כבר מבוגר, רק ללמוד לנגן. והם מדברים על ריכטר שהתחיל מאוחר ללמוד, לפני גיל 30 והוא היום מהטובים בעולם. ואני אומר, אני רק רוצה לנגן.
אולי דרך האוביקט והוידאו שאני מייצר עכשיו, עם הכנף של הפסנתר, אלמד. ואני חושב על לייצר צלילים ועל לנגן. על ההבדלים ביניהם. לא יודע אם בא לייצר. אני מייצר מספיק. אני רק רוצה לשמוע את מה שהלב שלי רוצה לשמוע. גם כשאני לבד.

איל גולן מול שלום חנוך, מרגול וגם קצת על תורכיה

אהלן

פרסמתי משהו קטן הרגע כאן