מני את השקדים

מְנִי אֶת הַשְּׁקֵדִים,
מְנִי גַּם אֶת הַמַּר אֲשֶׁר שָׁמַר עַל עֵרוּתֵךְ,
מְנִי גַּם אוֹתִי:
אֲנִי תָּר אַחַר עֵינֵךְ, אֲשֶׁר פָּקַחְתְּ, וְאִיש לֹא הָיָה
                                                                        לְהַבִּיט בָּךְ,
מָתַחְתִּי אוֹתוֹ חוּט מִסְתּוֹרִי,
שֶׁעָלָיו גָּלַשׁ הַטַּל, שֶׁבּוֹ הִרְהַרְתְּ,
גָּלַשׁ אֶל הַכַּדִּים,
שָׁם שׁוֹמֶרֶת עֲלֵיהֶם אִמְרָה, שֶׁמָּצְאָה דֶּרֶך אֶל לֵב שֶׁל שׁוּם-אָדָם.
 
רַק שָׁם נִכְנָסְתְּ כּלֻּךְ אֶל תּוֹך הַשֵּׁם, שֶׁהוּא שֶׁלָּךְ,
פָּסַעְתְּ בְּטוּחוֹת אֶל עַצְמֵךְ
וְהַפַּעֲמוֹנִים הָלְמוּ חָפְשִׁית בַּחֲדַר-הַפַּעֲמוֹנִים שֶׁל שְׁתִיקָתֵךְ,
 
וּבָא הַדָּבָר הַנִּקְשָׁב אֵלַיִךְ,
וְהַדָּבָר הַמֵּת כָּרַך סְבִיבֵךְ אֶת זְרוֹעוֹ,
וַהֲלַכְתֶּם מְשֻׁלָּשִׁים מִבַּעַד לָעֶרֶב.
 
עֲשִי אוֹתִי מַר,
מְנִי אוֹתִי אֶל הַשְּׁקֵדִים.

 

פול צלאן (מגרמנית: מנפרד וינקלר)

קצת על שמן כמהין ועוד טיפה על ישראל

לא כתבתי ממש מאז שחזרתי מהגולה הדוויה, אבל יש משהו בלתי סביר כמעט בחזרה לארץ, על כל תלאותיה. אז יש את העיר ירושלים, שלא מזכירה בשיט את ישראל ויש את תל אביב שטופחת עם הרבה כח בפנים, צועקת בעברית ישראלית.
בישראל יש לנו את אופנת הכמהין כשיק אליטיסטי של מסעדות יוקרה ואחזור לכך מהר מאד.
המילה כמהין מבחינה פונטית כבר כוללת את ההתנשאות הידועה, שיכול האותיות, השורש של כמיהה, הכל עושה את המילה למיוחדת ונחשקת. אותו הדבר במקבילות האיטלקיות והאנגליות, טראפלס וטרטופו. אל תשאלו אותי למה, אבל ה'פ' תמיד תהיה אצילית ומרוחקת. תסתכלו בשם שלי.
אצלי חווית הכמהין התחילה כשלפני שנתיים החלטתי לשכור חזירה לחיפוש בוקר. הריח של הכמהין מזכיר את הריח של חזיר זכר או חזיר בר וחזירה זה הדבר הכי טוב כדי למצוא את הפטריות האלו, שמתחבאות בדרך כלל מתחת האדמה, באיזור עצי אלון. הרבה משתמשים היום בכלבים מאומנים, אבל הם הרבה יותר יקרים להשכרה כי הם מאומנים במיוחד. חזירה ללילה עולה בערך 20 יורו. גרושים.
הבעיה בחיפוש עם חזירות היא שברגע שהן מגלות את הפטריה הן מסתערות עליה והמצב יכול להיות קצת לא נעים. היציאה לחיפוש עם חזירה תהיה תמיד בזוגות ועם חבל עבה. הנוהל הוא כזה, מתחילים את החיפוש בחמש בבוקר, כשהריח של האדמה הכי טוב. ברגע שהחזירה מתחילה להתעורר ולהשתולל, אחד צריך לקשור את החזירה לעץ רחוק והשני יורד על הברכיים וחופר לגובה של 30 סנטימטר בערך. זה משהו שכדאי לצלם, אם יש כוח.
הפטריות הכי נחשבות ויקרות (ועם הטעם הכי ברור של כמהה) הן הכמהין הלבנות של איזור אלבא בפיאדמונט. הפסטיבל שמתקיים שם מדי שנה באמצע נובמבר הפך להיות מסחרי מאד וטיפה מוגזם. אנשים עם חלוקים לבנים מוכרים פטריות כמהין ב-480 יורו למאה גרם. שאר הכמהין ברחבי העולם, כולל השחורות בצרפת והמזרח תיכוניות, מכונות בשם הנלעג תפוחי אדמה על ידי אנשי פיאדמונט.
התעשיה של הכמהין הולידה מוצרי לוואי שסלואו פוד מתנגדת אליהם בשנים האחרונות. באיזור אלבא ובמעדניות ברחבי העולם מוכרים שמן המכונה שמן כמהין המופק כביכול מהכמהין הלבן או השחור. מחקר של אנשי סלואו פוד העלה שבקבוקי השמן מכילים גז שדומה לגז הטבעי המופק מהפטריות. רוברטו בורדזה, נשיא סלואו פוד איטליה, אמר לי ש-99.9 אחוז מהבקבוקים משתמשים בשמן מזויף ולכן במסעדות ובטראטוריות מכובדות באיטליה השימוש בשמן כמהין הוצא לחלוטין מהתפריטים.
פטריות כמהין קשות לייבוא, הן מחזיקות יומיים שלושה וצריך איש קשר עם הבנה טובה באיזורים של הפטריות הטובות. בישראל, מקום בו הפוזה עולה על כל דמיון, רוב מסעדות הגורמה, גם כאלו המחשיבות עצמן במיוחד, משתמשות בשמן כמהין באורח קבע.
ברור שהעניין טעים, כמעט כמו המקור, אך מדובר גם בשימוש במרכיבים מלאכותיים, בדומה (בהקבלה גסה במיוחד) למה שעושים במקדונלנד ל"המבורגר" שלהם.
ההבנה של "נכון" או "טעים" נגועה בהתניות תרבותיות, זה בולט במיוחד בישראל, בה יש רתיעה ברורה מהחומרים המקומיים בגלל מקומם ה"עממי", בגלל שייכותם למקומי ה"אויב".