והנה יש ל"ב שנה שיצאת מגן עדן דרך נהרי גן עדן ובאת מתוך חצר גדולה, וכולה נטועה אילנות בשמים ופירות טובות. כשחילו פנייך נשכבת ליד בריכת המים החיים, פתחת פיך ועינייך סגורות. והיית רואה בהקיץ מראות טמירים כי היו נהירין לך שבילי השמיים כשמש בצהריים. מפיך יצא קול נמוך כאוב מארץ קולה ואמרת: דעו לכם שאין בכם מה להתפלא עלי שכן אני כמותכם, מלאה בכל החושים, זולת חוש הידיעה. ודבר גדול הוא מאד.
ואחלום והנה את יושבת על כיסא גבוה בביתי, לבושה ירוק כעין כרפס ומצנפת כרפס על ראשך. מגיע הייתי מולך ואומר לך: דעי לך שאין בידי עדיין לומר לך למה באת לעולם ומי את ואילו הייתי מגיד לך פרט העניין, היית פורחת באויר מרוב שמחה. אבל אגיד לך עתה קצת ממה שאני רשאי עתה להגיד לך. דעי כי העולם כולו תלוי בתיקון עצמך ולכן שמעי נא לדברי עצתי ותשגיחי תחילה עלייך בלבד.
כל הלילה הזה לא ישנתי מרוב מחשבתי על חלום נפלא שראיתי בזו הלילה ובאתי לראות אם יש שום שינוי בביתי. הנמצאת את עדיין שם. ראיתי שהיתי נכנס וראיתיה מוצעת מצעות משי וכסף וזהב, גם כל הכותלים היו בנויים מאבנים טובות ומרגליות מבהיקות כשמש ומכותל דרומי יוצא לחוץ מעין מים חיים ומשקה לכל העולם.
ואז אותו הזקן של חורחה לואיס טען בפניי. לא הקיצות לעֵרוּת, אלא לחלום ודם. חלום זה נתון בתוך חלום אחר, וכן הלאה עד אינסוף.
עוֹד מִתְלַבֵּט - רפרם חדד 