אוכל של ליל הסדר

שלשום סיימתי צום ניקוי. כיניתי אותו צום חבקוק (בדומה להתנחלות המדומה שהמצאתי פעם, אשכי חבקוק), הוא התבסס על כך שלא אכלתי שום דבר מוצק במשך 21 יום.
זהו יותר מתרגיל נפשי מאשר תרגיל פיזי. התחלתי עם המסורת עם אבגדור מהגליל, שנה לפני שנסעתי ללוב. זה קורה ככה: מחליטים ופתאום מפסיקים להיות רעבים. עבור אדם כמוני שמתעסק כל הזמן עם אוכל זהו תרגיל נהדר. אחרי שחטפו אותי בטריפולי החלטתי במחאה על צורת הגשת האוכל (הטחה של האוכל לרצפה, קרוב למזרן שלי), לשבות רעב. לא לאכול. השומרים במתקן העינויים היו צריכים להביא לי אוכל ולהוציא אותי לחדרי החקירות. חלק מהם כעסו מאד כשלא אכלתי, חלק ריחמו. כך עברו להם עוד יום ועוד יום. יכולתי להמשיך לנצח. כמעט שישה שבועות שבהם לא אכלתי כלום. החוקרים צעקו עלי שאני סוכן ביון מאומן, לא פחות. אני השבתי שהכל התחיל לפני שנה. המוח מכתיב לגוף מה לעשות ומה לא לעשות. מהו גוף לעומת המוח. ומהו המוח לעומת הגוף.
השנה, כשעשיתי שוב, זה היה הכי קל. אכלתי צהריים ומיד לאחר הארוחה זה התחיל. תהליך נפשי טהור שבו אני לא רעב. הוא נגמר שלשום. אחרי 21 יום. לאמא שלי סיפרתי שמספר הימים מכוון כדי שאוכל לאכול אצלה את האוכל של ליל הסדר. לעצמי סיפרתי שחייבים גבולות בסיפור הצום. זה ממכר מדי.

היום הסתובבתי עם אלרן מעזורה. להסתובב עם אלרן בערב פסח זה אומר לקפוץ לנעים ולעוד כורדים מיוחסים ולאכול את הקובה של ערב פסח. להסתובב עם אלרן זה אומר גם ללכת אחרי הכל גם לאמא שלו, רחל. ושם, אחרי עוד קובה, לאכול כבד קצוץ, חרוסת מתקתקה ועוד בעלי כנף שעברו תהליך של קונפי בשומן של עצמם מאתמול בערב. אני, שהחשיפה שלי לקובה היתה רק בשנת 2003 (במקרה ספציפי מאד שעוד אכתוב עליו), הופתעתי לגלות את הקובה חמוסטה שמצופה באורז טחון במקום בבורגול, עם עלי סלק (מנגולד) סמיכים במרק חמצמץ.

השתדלתי לא לאכול הרבה. גם בגלל שאני אחרי צום ובעיקר בגלל שליל הסדר עוד לפניי. אני אצל ההורים וכבר אנחנו מסדרים את השולחן של הסדר. אלו בעצם כמה דלתות שנחות על "תָאבּוֹרֵי", שרפרפים. ומסביבם אנחנו מפזרים מזרנים וכריות. כך אנחנו מסבים לשולחן. במרכז יש את ה"שבת", הסלסלה שבתוכה הזרוע, המצות, הביצים, הכבד הצלוי והחרוסת.

הטריק אצלנו הוא לא לקרוא את ההגדה בגרון ניחר, מורעבים. מיד כשמתיישבים ליד השולחן מגיע מרק טלה עם ביצים ותפוחי אדמה. כדי שלא יהיו תלונות. קוראים קצת ואחר כך מתחילים לאכול מיד. אוכלים "מְסִיקִי" שזה מין מרק טלה עם עָסְבָּנַה ומָחְשִיָה ממולאת במצות טחונות וחלקי פנים.

תסמונת הטלה חוזרת מפני שמדובר באביב. הטלאים הכי טובים הם באביב ואבא שלי קונה טלה שלם שממנו יוצאים כל התבשילים הנהדרים של החג. התבשיל האהוב עלי הוא "דְבִּיך". שוב פעם טלה. הפעם עם פול ירוק והכל מבוסס על ציר נהדר. הנה מתכון פשוט.

לתוך סיר גדול זורקים ירקות קצוצים גס, גס מאד. פטרוזיליה, כרפס, כוסברה, שמיר, קישואים, דלעת, בצל וכרישה. מתבלים בפפריקה חריפה ומתוקה (חצי חצי) ובמקום שמן זית מוסיפים חתיכה גדולה של שומן טלה (צריך הרי להשתמש בכל הטלה). על אש קטנה צולים את כל הירקות במשך שעה, שעה וחצי. עד שהכל מתרכך. מוסיפים נתחים של טלה ופול ירוק (נמכר עכשיו בתרמילים גדולים בשווקים) ומוסיפים מים לרתיחה. מחכים שעה, שעה וחצי עד שהבשר מתרכך ומוכן. מוסיפים תפוחי אדמה וקצת מלח. זהו.