24 שעות אחורה / קצרים על קאהיר

עברתי עכשיו קצת על דברים שכתבתי ואני חוזר לטקסט הזה. אני לא זוכר שכתבתי אותו, אבל זה כנראה נכתב על ידי. לפני שנה וקצת.

 

 

אתמול לפנות בוקר עוד הייתי מעורב בקטטת שיכורים מחוץ למועדון ברחוב צדדי ליד גיזה. רבע שעה לפני כן בתוך המועדון, ליד שולחן אחד ישבנו אני, שני דיפלומטים מקומיים וארבע בחורות סודניות. זהו מועדון של הקהילה השחורה בקאהיר והתופים הלמו בקצב מסחרר. הכל מתחיל בשלוש בבוקר ונגמר למחרת בצהריים, כשכולם הולכים לישון לקראת הלילה הבא. צעירים וצעירות נמצאים באקסטזה על רחבת הריקודים. מעופפים בעיניים עצומות. משתעשעים עם עצמם. מדברים לעצמם. רעש ושקט באותו מקום.
 
כמה שעות לפני, בסביבות חצות, היינו ישובים על אוניה בנילוס. מסיבה קובנית אסקפיסטית, עם בני עשירים שרוקדים ריקודים קובנים ואני שחומק לקומה השניה באוניה ומגלה להקה מהאמירויות המתופפת על כלים שונים. בראשם בחור צעיר שמסלסל בערבית בדיאלקט לא מוכר. מסביב לשולחנות יושבים אמירים הלבושים בלבן בוהק, מסביבם 7-8 נשים צעירות, מכוסות ברוב הגוף. יפות. על השולחן אפשר למצוא הכל חוץ מאלכוהול. אני חוזר למעלה, על השולחן רק אלכוהול והעירום חוגג. במעגל הרוקדים אני רואה שתי נשים לבושות בחלקי בגדים מנומרים, דלמטים. ואני נזכר בצילום בהיחבא שלקחתי בקפה ריטר בווינה. שתי נשים לבושות בחלקי בגדים מנומרים, דלמטים. האחת הבחינה בי, לא השניה. אני מסתכל על המשורר בתחינה והוא מסמן לי שעוד מעט הולכים.

 

כה אמר המשורר השתוי: אני לא מאמין שהיא אמרה לי לא. אמרתי לה: אני יכול לאהוב מישהי אחרת כמו שאני אוהב אותך, אך אף אחד בעולם לא יאהב אותך כמו שאני אוהב אותך. אבל אל תדאג (מכופף את ראשו לעבר כתפי), אני לא נפגעתי. שייקספיר כבר אמר: מה שנעשה, לא יכול להתבטל. אני נעשיתי מהרגע שנולדתי. רק היא יכולה להפסיד. כן, הייתי לפני כמה שנים בישראל. כן. הייתי בירושלים וגם בתל אביב. לישון בירושלים לא הצלחתי. זו הייתה כמו בגידה בלב שלי. הייתי נשאר עד מאוחר בירושלים והולך לישון בתל אביב.
 
בסביבות שמונה בערב אני הולך לשוק הפירות שנמצא קרוב לבית המשפט שעל ה-26 ביולי, בחלק של וואסט אל באלאד. הרבה לא אוהבים את השוק הזה בגלל המחירים הגבוהים שבו ובגלל המוכרים עם הארשת הסנובית. אך מה לעשות ורק כאן אפשר להשיג דברים ממש טובים. הנה מוכר התמרים שמוכר לי תמרים מגדות החידקל וגם תמרים מאזור אסואן שמצטרפים לתמרים שקניתי בגבול לוב, בסלומה, רק לפני יומיים. אני לוקח איתי בעדינות את המנגו אל פאס, מנגו קטנטן עם לוחית מוזרה באמצעו. כולם מוצצים את הלוחית בתאווה גלויה, משוויצים במנגו היקר, משוויצים בעצמם ובתאוותם. אני מוסיף לשקיות העמוסות ארבע קילו של לימון מצרי וחושב על לימונדה מוקצפת, כמו שיש במאריוט בימי שישי בצהריים.

בשעות בין הערביים אני אוהב להיכנס לגן אוזבקיה, הגן המוסתר בתוך כיכר עתאבה. אני מסתכל על האנשים המגיעים עם השקיות הכבדות, לפוש קצת. תרים אחר הספסל הכי טוב, חותכים ענף מהעץ, מנקים, מאבקים קצת ואז מתיישבים. בצריפים הקטנטנים שמסביב לגן נמצאים אנשים זקנים שעוד מוכרים את תוצרתם. הקלטות נדירות של זמרים מלפני שבעים שנה, פוסטרים של סרטים ישנים, ספרים מפוררים. עליהם המוכרים ועלינו הישובים מסתכלים החתולים שנהנים לראות בטלנים כמותם. אני יוצא החוצה לרעש ולהמולה ובכיכר הגדולה והשוקקת אני רואה את איברהים פחה מצביע קדימה על סוסו. אך בלא יכולת לזוז.

 

בשעות הצהריים החמות, אנחנו נמצאים בדירה שלה, בקומת הגג, ליד המחשב. פתאום עולה בי הרעיון להראות לה את הפרומו של ביקור התזמורת. היא מסתכלת במסך המחשב. מחייכת. אומרת לי שרונית אלקבץ מזכירה לי בחורה מצרית. אנו שני אנשים, כביכול משתי מדינות. היא מסתכלת עלי וכאשר ששון גבאי מניף את ידיו ומנצח באויר, מניפה אף היא את ידיה. מחייכת אלי ומיד נעצבת. יודעת כמוני שלא בחיים האלו.

בשמונה בבוקר המוגמה נפתח. משרד הפנים המצרי שנמצא בבניין מפלצתי קרוב לכיכר רעמסס. כבר הזהירו אותי שאלך לאיבוד שם. אני מתחיל את המסע בחלון מספר 32. הפקידה שם, מכוסה בחיג'אב, מודדת אותי במהירות ושולחת אותי ל"שְבִּיכּ חָמְסַה וָעָשְרִין". משם אני נשלח ל"שְבִּיכּ שִיתָה וָושָבְעִין". במשך ארבע שעות אני מסתובב בין קומות המוגמה בין שביכים-חלונות שונים. המסדרונות ארוכים והפקידים מרובים. כמו אצל קפקא, לשונותיהן הארוכות של הפקידות משני עברי המסדרונות הארוכים משתרבבות מפיהן וזורקות דיו אל תוך המסמכים הלא נגמרים. ואני? אני רק רוצה לצאת ונאחז בטיפוס מפוקפק שיושב מאחורי חלון 1241 ושולח אותי לשגרירות מצרים בטוניס.
 
אני קם מוקדם בבוקר, כדי להספיק ולצלם את מסעדות הלילה, לפרויקט שאני עושה. במסעדה עם היונים הממולאות, קרוב לקפה ח'וריה (איזהו בן חורין?) כולם רבים מי הוא לא המועאלם. זה שיעמוד באמצע הצילום. בסוף נכנסים כולם לעדשה. אחד אחרי השני. מתלהבים ממד האור הדיגיטלי, מודדים את האור סביב עצמם. בשבע בבוקר, לפני הסגירה נעמד אצלם ילד יפהפה, מגלגל דוכן סברס לפתחם. קוראים לו עומאר ובביישנות הוא אומר לי שהוא מעדיף שאצלם את הסברס. אני מעדיף לצלם אותו.

 

קאהיר – היום הרביעי (אחרון)

בשעה מוקדמת בבוקר שישי אני מזדרז לצאת לשוק המפורסם של קאהיר, אותו שוק שגם מצרים מן השורה פוחדים להגיע אליו. כדי להגיע אליו צריך להיכנס דרך האוטוסטראדה של מהדי או דרך עיר המתים.

שוק אל ג'ומעא (השוק של יום שישי) מכיל בעיקר זבל מסונן. אסלות משומשות, מרכזיות טלפוניות מימי הבריטים, מחשבי אטארי, לטאות ענקיות, לימונים וחתול. קיימת תחושה של אלימות לא מזיקה. כולם דוחפים, דחופים להגיע הלאה. לגמוא עוד קילומטר של השוק, לראות עוד דברים. אני רואה שם רחובות, חפצים, אורות ובני אדם יותר מאשר "את השמים ואת הארץ", תחושה נעימה של בדידות אמיתית.

 

צילום: אלי פטל

 

עיר המתים היא הכינוי לבית הקברות הענקי של קאהיר. המצרים קוברים בסגנון קבורה מצרי ולא מוסלמי. גאוות יחידה הם קוראים לזה. לפי מנהגי הקבורה המצרית, מייחדים למשפחות המתאבלים חדר שבו יתפללו, ליד הקבר. עם מצוקת הדיור בעיר הענקית, רבים עברו לגור בבית הקברות. באותם חדרים קטנים שליד המצבות. המצבות עצמן משמשות לתליית חוטי כביסה ומדי שישי מוציאים קצת זבל החוצה, אולי יצליחו למכור משהו.

יש משהו מעורר קנאה בנינוחות הקאהירית בכל מה שקשור לכסף, לעבודה. אין פה את אותם חלומות ביעותים של אמהות יהודיות על הצורך להיות עורך דין או רופא. אנשים פה מעדיפים לשבת בבית קפה ולשתות מיץ תות שדה מאשר להיות סגור בחדר עם פושעים או בבית חולים עם גופות. הכסף, או אמצעי המחיה, יגיע בסופו של דבר. אפשר למכור אסלה, אפשר לעבוד על הזוג האמריקאי עם הבעת הפנים המטופשת, למכור להם פירמידה קטנה.
כדי להסיר את אבק עיר המתים והשוק הסואן, אני מגיע למאריוט, המלון שהיה ארמון ונבנה כמחווה למוחמד עלי. המלון קיים בערך משנת 1869 ועומד, לתימהוני, עד היום. בכל תקופה עברו עליו מצרות התקופה. ישבו פה הבריטים ושיחקו עם הילידים. ישבו פה הגרמנים ושיחקו עם הילידים.
מספרים שאין התרוממות רוח יותר גדולה מאשר לשבת במרפסת של המאריוט, מול הנילוס, ולשתות לימונדה.
מחוץ למלון, אני מרגיש בשרה, חברתי המצרית. היא מזמינה אותי לסאקויה. מסעדה על גדות הנילוס. המלצרים תמיד זמינים בקאהיר. אנחנו מתיישבים ומגיע מלצר ועומד לידינו. הוא מחכך את ידיו ומתלוצץ עם עצמו. אנחנו מזמינים מנות ראשונות כמו בישארא, באבא גאנוש, עלי גפן.

שרה מזמינה "שישה", השם המצרי לנרגילה הפלסטינית. סקויה היא מהמקומות הבודדים בהם אפשר לעשן "שישה" בלי ללקות בצהבת. שם יודעים לנקות את ה"שישות" כמו שצריך. מלצרי ה"שישה" תמיד יחבשו תרבוש, אולי זכר קולוניאלי, אולי עניין של מסורת אמיתית.

 

שרה

אני מביט על ההשתקפות של הנילוס. מרגיש שהכול נגמר. מבטיח לשרה לחזור. לראות שוב. אני נפרד משרה בדרכי חזרה לירושלים. אני מביט אל הערב ברחוב וחושב על כל מה שאין צורך לחשוב עליו.

 

קאהיר – היום השלישי

מוקדם בבוקר אני יוצא לכיוון אלכסנדריה. באחד הרחובות בדרך לבית הנתיבות (אני אוהב את השם בית המבואות) אני מבחין בקצב שהשכים קום, אני מביט בו, מופלא כולי, לאחר כמה דקות מתעשת וחוזר ללכת לכיוון הרכבת לאלכסנדריה, ממהר. 
 

בכל פעם שאני מעלה את השם אלכסנדריה, צמרמורת של התרגשות עוברת לי בגוו. המקומיים קוראים לה בחיבה אלכס ובערבית היא נקראת כְּסָנְ-דְרִיָה. החלומות על עיר שהיא גם מזרחית וגם מערבית זהים לחוויה שלי בירושלים.
מלבדי בתא הקרון לאלכסנדריה, אנשי עסקים שעסקים להם עם עיר הנמל. הם מדפדפים בעיתונים גדולים ופניהם מביעים שלווה, משל נסיעה זו הייתה כל עולמם. בתא סמוך ישבו שלוש. יצאתי למסדרון. שמעתי: דיברו בערבית, אולי על גברים. כך הרגשתי לפחות. מוזר הדבר, כאשר הינכן ביניכן לבין עצמכן, אינכן יכולות להתגבר על הצורך הזה, לדבר על גברים.
אך היה זה דרך אגב. הרבה יותר חשובים היו הפסים שמתחתי. היה בהם משהו מוזר ומרגש, מין טיפוס בשלבים לקראת עיר שהייתה אצלי עוד בגדר אוטופיה. מנסה לעצום את עיניי כדי לקפוץ מיד לעיר הגדולה ומתעורר מהרוכל שעלה באחת התחנות והכריז על שתייה בקול רם וכשאני מנסה שוב להירדם מזמזם באוזני זבוב דוקרני ומיואש של חבריי למושב.
אני יורד מהקרון ומרגיש זרות נעימה. בין זמן לזמן, בין שעה לשעה, אני אוהב לפעמים בדידות גמורה בערים זרות לי. אני ממהר להגיע לספרייה החדשה שנבנתה על חורבותיה של הספרייה ההיסטורית. הספרייה עצמה בנויה בראוותנות ארכיטקטונית, בתוכה פסלים, תערוכות קבועות והרבה תיירים, יותר מקוראים. 
 

 

קבוצת נזירות לוכדת את מבטי ואני מתיישב לידן, מנסה להקשיב לשיחתן החרישית. יש משהו מרתק בשיחת אנשי דת. לפעמים אתה מצפה שבשיחת החולין שלהם יהיה את המשפט שתמיד שאפת אליו.
אני יוצא החוצה ומבין שרוב הנשים לבושות למשעי. האופנה היום היא קו המחבר ועובר בין שתי העיניים. יש משהו מאד מיני במראה הזה, אני מציין בהומור לעצמי. הימים בהם אלכסנדריה סימלה את המתירנות, ימים בהם נשים בשרניות, חשופות זרועות, היו ברחובות, עברו.
את רוב זמני העברתי בספרייה ואני ממהר לחזור לקאהיר, השפויה יותר. ידידתי המצרית הזמינה אותי לארוחת ערב באחת המסעדות המפורסמות של זמאלק ואני ממהר לקחת את הרכבת חזרה.
אנחנו נפגשים באל סיד, היא מביאה איתה שתי חברות ואנחנו מתיישבים. את מרק המלוחיה אפשר ללגום גם בחום של קאהיר וכדי לפרק את היונים הממולאות אני נדרש לעזרת אחת הבנות. המוהלביה המתוקה שמוגשת עם פיסטוקים משלימה חוויה כמעט היסטורית.  
 

מלוחיה

 

מוהלביה

 

הציורים על הקירות מעבירים בי תחושה ישנה. מעולם לא ראיתי קווים ברורים ויודעי מטרה כל כך, מהולים ברוך חולם של צבעי אקוורל. ריח השישה (הנרגילה) מזכיר לי ריח של אפר המהול בשרידי פירות, בייחוד אגסים.
היום, יותר מתמיד, משפיע עלי הריח יותר מאשר הצבע, ואני מריח באוויר, כי לא רחוק מכאן נמצא הים.

 

קאהיר – היום השני

לפי מסורת כל הנסיעות הגדולות, המכתיבה ביקור במקומות המונומנטאליים, הרגשתי מחויב לראות את הפירמידות. התקציב הכללי של המסע אמנם העמיד בסכנה גחמה כזו, האזור שורץ נוכלים בלתי עמידים בייחוד לפתאים כמוני, אך ניסיון מאומץ לחסוך כמעט והצליח. ההרגשה מוזרה, עד שאתה משוכנע שפענחת את הקוד התיירותי, אותו קוד מגיע וטופח לך על הפנים.
 

סייד ניגש אלי בקרן רחוב ליד כיכר ת'לעת חארב. פרצוף מנושף, מבנה גוף מוצק, כבן שישים. מתחיל בשיחה באנגלית טובה. מציין, כמו כל הנוכלים, את קבלת הפנים אליה הוא מחויב ומזמין מייד לקפה. מספר על העבודה שהוא עכשיו סיים, משמרת לילה. על הריטואל של הקפה לאחר העבודה ולקיחת האוטובוס בחזרה לגיזה, הביתה. למשפחה. מעורר חמלה באופן מיידי, אי אפשר שלא לחוס עליו. יודע הוא גם לדבר, נגע לי ללב כישרון סיפורו. סיפר על עברו הספורטיבי, על ילדיו המוצלחים. כששמע שאני בדרך לגיזה ביקש ממני חתיכת נייר ועיפרון. הדף היחיד שהיה לי בתיק נשא מתכונים של פונג'בי שהביא לי חבר הודי שפגשתי באיטליה. על גב הפונג'בי שרטט סייד פירמידות. כרב אמן חישב את המרחקים ולא שכח להוסיף חתימה בצד השמאלי של תחתית הדף. באופן טבעי הזמנתי אותו להצטרף למונית לגיזה ובאופן טבעי אף יותר הוא כיוון את המונית לחבריו ליד הפירמידות שדרשו מחיר מופקע. מאוחר יותר התגלה שסייד בכלל לא גר בגיזה. קאהיר היא עיר מוכת אבטלה וצריך להרוויח ממשהו מתישהו. 
 

 
ארכיטקטורה מעבירה בי נחשולים של התרגשות, משל אישה עומדת מולי. מתנשאת ומביטה. היה משהו בזווית של הפירמידות שהזכיר לי עמידה מזרחית. עמידה בזווית שכולה אמרה מנוחה. גם האבנים בצד, אלו שעוד לא הספיקו להיכנס למשולשים הגדולים, המחישו את תמצית האזור. לאט לאט. אין למה למהר, בסוף כולנו נשכב תחת פירמידה כזו או אחרת.
הריקוד של הדרווישים בתורכיה תמיד מילא אותי רצון מעורפל לבוא ולצפות בריקוד התפילה. כשנודע לי על קיומם של דרווישים בקאהיר, הגעתי מיד למצודת מוחמד עלי, שם הייתה אמור להתחיל התפילה. 
 

 
בכניסה למצודה פגשתי את המנקה שחייך אלי חיוך רחב ושאל באדיבות של מדריך תיירים אם אני צריך עזרה, בהומור מאפיין מדי. שיתפתי פעולה והילכנו כמו תייר ומדריך. הוא הראה לי את השירותים בחיוך רחב ואחר כך ליווה אותי לתצפית של המצודה, משם הצלחתי לראות חלק גדול מקאהיר. קאהיר נראתה כזיכרון קטן ובלתי צפוי. העננים נראו מחבקים את השמיים והרגשתי פלא קטן, הרגשתי שהטבע הולך ומתקרב. 
 
פאנורמה של קאהיר
 
למצודה הגעתי מוקדם מדי ואת הזמן שנותר לי לתחילת מופע הדרווישים החלטתי לממש בטיול קצר מסביב למצודה. מאחורי המצודה נמצאים מוסכים עם גרסאות עבודות יד של "שישה" (נרגילה) ומוסכניקים שיושבים ומעשנים בנינוחות מדבקת. משעשע במיוחד השימוש במילה האלקטוראלית "הנד מייד", עבודת יד, בכל מקום. משל משהו בעיר הענייה הזו אינו כזה.
אני נכנס לגן ובכניסה אני מתבקש לשלם חצי פאונד ומוצא עצמי מצטרף לעשרות זוגות צעירים. הגן, כך מסתבר, נועד לפרק קתארזיס של זוגות מבוישים. אני מתיישב על ספסל, לבד, ומתחיל לכתוב מלים זרות לי. לאחר כשעה ניגש אלי אדם חביב ומציג עצמו בשם אשרף. 
 

 
אשרף הוא האינג'יניר של הגן. לאשרף מבט טוב לב, עצוב. אותי הפליאה החמימות המיידית שלו. מין משהו שעבר מהעולם. לאשרף שלושה ילדים, מרתה, ריאן וראני. הוא משתדל מאד למצוא חן ואני מרגיש מבוכה. הוא מדבר בהערצה על רבין ובגין והמבוכה רק גדלה. האנגלית שלו לא טובה אך יש לו לטינית של אוניברסיטה, זו שבעזרתה מגדירים צמחים. הנה פיקוס ניטידה הוא מתיז משיניו הלבנות והנה פיקוס אלסטיקה ורדיכו. אני מחייך אליו ברוך ומרגיש שבוי אצלו.
אשרף, חבר חדש, מציג בפניי את חבריו. חוסני עובר עם הילד שלו ומבקש שאצלם אותו. הם מתרגשים ואני מרגיש קצת מוזר. עוד חברים של אשרף מתכנסים. סלאח הוא חצי עיוור וריאם הוא בחור צעיר ומבויש. ריאם מחייך בהבנה לסימן של אשרף וכמו בריטואל אינסופי יורד לשוק למטה ומביא ארוחת צהריים, פול עם פיתות. הם מזמינים אותי לאכול איתם ואני מתנצל שכבר אכלתי. 
 

חוסני

 

 

ריאם

 

סלאח

 

ליד המשרד של אשרף יש עצים של תותים וענבים. במשרד יש שולחן ירוק ומאוורר אחד. כשאנחנו יוצאים אני למד מאשרף שצמח המנדליה טוב לשיניים. חצי יום העברתי פה ואני רוצה לחזור, לראות את הפרצופים. אולי צריכה להיות נסיעה אחרת שממנה כבר לא צריך לשוב, אולי צריך שלא להיות.
אני חוזר למצודה שם אני ממתין ליד השער למופע הדרווישים. בכל דקה פולטות המוניות עוד ועוד תיירות צרפתיות קשישות שממלמלות בערבית בלתי אפשרית לשומרים המזועזעים.
בפנים, במצודה, הדרווישים מתחילים באותה תפילה הממכרת שגורמת לשיכרון חושים ואני, אחרי יום תמים של התרוצצויות, עייף ואיני רוצה לישון. מהרהר שוב באשרף, במבטו הנבוך ומבטיח שוב לעצמי, לעצמו לשוב.
 

 

קאהיר – היום הראשון

 

נדמה שהשנים מצליחות להשכיח רק דברים שוליים. אני זוכר חצאי חיוך ואנשים טובי מבט. אני נוסע לקאהיר וכבר בהמתנה לאוטובוס, מרגיש שאני חוזר לארץ מוכרת. ועמודי החשמל הרצים מולי מעבר לחלון, במהירות בהולה, מזכירים גם הם אנשים מוכרים. רוצה לצלם את טיפוסי החשמל אך מקשיב לעצמי ונשאר לבהות.  
והנה יצאתי ממנהרת סואץ וכבר הגעתי לקאהיר וקידמו את פניי קולות האנשים הממהרים, נזיפות השוטרים העומדים תדיר במרכזי הצמתים. השוטרים יודעים שההרתעה העיקרית היא טבילת הרפורט ברוק והדבקתו על השמשה הקדמית. הפרצופים המפוחדים של הנהגים מאשרים.

ממשש בתיקי את בקבוק היין שהבאתי איתי. מה להביא? תביא יין. יין טוב? יין. כתבה לי מכרה מצרית. לחיות תחת שלטונו של מובראכ אינו דבר פשוט, ודאי לא לאנשים שאוהבים לנהל את הארוחה לצד הטעמים המשכרים של היין. בפתקאות הצהבהבות שנכתבו בבתי קפה תל אביבים מופיע בית הקפה גרופי. לך לשם, שתה קפה יקר וכתוב משהו. בדיוק ליד השולחן שרילקה ישב וכתב באותם ימים. תזמין את התה שפיקאסו תמיד הזמין. תגיד שהיית שם. באותו קפה שסימל פעם את קאהיר כמרכז הארוטי של העולם.
היום הכניסה לקפה מאוכלסת בחנות עוגות למוסדות צדקה מוסלמים.

ישבתי עם קפה ושרבטי באוויר צורות משונות, מנסה ללכוד את השרבוטים שכבר אוכלסו בחלל הזה. הזמנתי בסוף גם קרואסון יבש, אני כבר לא יודע מאיפה זה יגיע.
אני יוצא החוצה והמילה היחידה שיוצאת ממני היא גיבוב. לא ההרכב, המילה. גיבוב של אנשים, של סחורות בחלונות הראווה. מרגיש שהמחשבות שלי גם הן נערמות להן אחת על השנייה במין מגדל.
לפני שנתיים פגשתי אדם שסיפר לי על מסעות גדולים שעבר. סיפר שראה נשים מתאהבות בגברים, ראה איך רוח האדם משתלטת על הכול. פגישות עראיות עם נוודים כמוהו הביאו אותו להאמין אמונה עיוורת בארכיטקטורה. זלזל באותם המעריצים אדמה, היא שטוחה מדי חזר כמה פעמים.
הלילה כבר הפך לעובדה זמנית ואני חושב להיכנס לבית קולנוע. אני עולה על מונית ומהחלונות משתקפים אלי בובות וסוסים מסוכרים, רמז ליום הולדתו של הנביא שממשמש ובא.

אנשים אדיבים חיים בקאהיר. מפנים אותי לסרטי פעולה אמריקאיים כשאני מעלה בפניהם את המילה סינמה. אך את סמיה ג'מאל אני רוצה לראות ואני מוצא את עצמי באולם קולנוע בן 2500 מקומות עם תאים פרטיים כמו באופרה, צופה בקומדיה מצרית שאיני מבין בה דבר. רק את שפת אוכלי האדם הקטנים שמסתובבים בחוץ ומנסים למכור לי פפירוס אני מצליח להבין.