בליל שבת האחרון הייתי אצל ההורים. אחרי שאכלנו את הקוסקוס אבא שלי התחיל לשיר את השיר שהוא שר בכל ליל שבת. מה נאכל בסעודה זו. אני, אמא וליטל מצטרפים אליו בשירה, בית אחר בית. אבא שלי, אחרי כוס יין, מחייך בכל פעם שאמא שלי מתחילה בית ואנחנו מגיעים לבתים האחרונים. מי תצא במחול בסעודה זו, מי תשיר לנו בסעודה זו. אני מצטרף לאמא ונזכר בכל הסטטוסים והפוסטים על שירת נשים ועל התהליכים שיכולים לקרות רק בחברה הישראלית.
על חילון ודתיות כתבתי איפשהו. השוויתי בין שני המצבים. אלו מצבים שנמצאים בתנועה מתמדת לכיוון מסוים. "חילונים" יאכלו סטייק לבן גם אם אינו טעים בגלל הלעומתיות ואת מה שה"דתיים" עושים, אנחנו קוראים חדשות לבקרים. הם מתקיימים סביב אותו חבל שכל אחד מנסה למשוך. כמו שונאי ואוהבי דגלים. שורפי דגלים אוהבים את הדגל של עצמם אהבה עזה. לא ברור.
מדי פעם צצות בפייסבוק כתבות, אני קורא אותן ומתעצבן קלות מהכתבה, מהעריכה, מהכותרת. לטוקבקים אני אפילו לא מעז להגיע.
אני קורא על חתונה מוסלמית שנעשתה באולם של בית ספר "דתי". קורא את גיבוב השטויות שכולם מדברים שם. על היות אולם הספורט מקום קדוש. קדוש, רק מפני שזהו בית ספר דתי. ואם הוא קדוש, אי אפשר שמוסלמים יעשו שם חתונה. למה בעצם? הטוקבקים עונים. עבודת אלילים הם אומרים. לאחר שהרמב"ם פסק שהאיסלאם היא דת שמאמינה בייחוד האל והיא אינה עבודת אלילים, היא חוזרת להיות עבודה זרה עם השילוב המרופש של דת ולאום. אם זו היתה חתונה של נסיך הכתר השבדי, אז לא היתה שום בעיה. יבואו בלונדינים בבית ספרנו הקדוש, מקום בו תיכוניסטים מיוזעים משחקים כדורסל ומאוננים על בנות מבני עקיבא. מוסלמים זה כבר משהו אחר. ועוד חתונה מוסלמית. אני קורא ונזכר בחתונות מוסלמיות ויהודיות שהייתי בהן, בעיקר בתוניס. אותם נגנים, אותו אוכל, אותה שמחה.
ומפה לשם אני קורא על תקני צניעות בשדרות. מוכרות בחנויות צריכות לבוא בלבוש מסוים וזהו לא קוד חרדי שאנחנו מכירים מפה ומשם, אלא משהו מבית מדרשו של הרב אליהו. צפוי. גם בהקשר של איסור מכירת דירות בצפת או המחתרת היהודית והמסגדים ב-84.
ואני ממשיך לקרוא כתבה על נשים יהודיות בתוניס. כתבה מוזרה ונלעגת. עם טוקבקים נלעגים אף יותר. שום מילה על מושג היופי, שום מילה על ההרעבה החברתית של היום. הכתבה נמצאת בתוך מדור יהדות של ווינט ואני מנסה להבין את הכתבת. איזו אמא פולניה בתחילת המאה ה-20 יכלה בכלל לשלוח את הבן שלה ללמוד רפואה ומהי אותה עיר מדומיינת "טוניסיה", אם לא מדינה. אם לא מדינה שהצמיחה את הזמרת הראשונה ששרה בעולם הערבי. חביבה מסיקה, זמרת יהודיה שגרמה לאום כולת'ום להתחיל לשיר ללא חשש. מדינה שנתנה זכויות מלאות לנשים הרבה שנים לפני כל מדינות אירופה. מדינה שהתחילה את התסיסה הדמוקרטית בכל העולם. זהו בליל שקשור למציאות החדשה של כאן. תוניסאי זה סנדביץ'. ערבי זה משהו מלוכלך וטמא. כולנו צריכים להשתנות כל הזמן, והכל רק ביחס לציווים ספציפים.
אין טעם להיטפל לקבוצה הפסיכית בבית שמש עם המשפכים על הראש והכיסוי הטוטאלי של הגוף. הם באמת חריגים גם בתוך הציבור החרדי, אך נקודת הציון שהם מותחים רק מחזקת את התהליך של החברה הישראלית. של הקצנה משני הצדדים. סיינפלד אמר באחד הפרקים שאי אפשר לייבש מדי מגבת ואי אפשר באמת להקצין יותר מדי את החילון. גם את החרדיות כבר קשה להקצין יותר. הכיסוי של האישה הוא מושלם והוא נראית כמו מקרר עם משפך מהלך. מיצג מעניין. מהצד השני צוחקים על הרב עובדיה על הגלימה הנהדרת שהוא לובש. קוראים לו פרימיטיבי וממשיכים ללבוש את הג'ינס הצמוד והלא נוח.
מפה ומשם אלו תהליכים שקשורים להתפרקות הקהילה. על העובדה שמה שמאפיין אותך כ"יהודי" זוהי רק מידת שמירת המצוות שלך ושום אלמנט תרבותי אחר. זה החילון וזו ההתחרדות (והיום גם הדתיות). הסלט עם הלאומיות רק מדגיש את קווי המתאר המפלצתיים של היהדות החדשה הזו.
עוֹד מִתְלַבֵּט - רפרם חדד 
תגובות
רפרם,
לדאבון לב הסלט התרבותי-דתי-לאומי מאפיין את היהדות כל כך עד שקשה להפרידן זו מזו.
כך גם לגבי האסלאם. עם יהודי ואומה אסלאמית (פאן-ערבית) אינם מושגים שנולדו במחצית המאה התשע עשרה עם הלאומיות האירופית. הם קדומים הרבה יותר.
אני מעדיף שלא לדבר במינוחים "חילוני", "חרדי", "דתי", "מסורתי" וכיו"ב, אלא אם כן שותפיי לשיח אינם מבינים שיש מה לראות גם מעבר לתיוגים הללו. מדאיגה אותי התופעה שבה אנשים מדירים עצמם מתרבויות ומגופי ידע מהם יכולים היו ללמוד, ולקבל/לתת, וקובלים עצמם בדוגמות כאלה ואחרות, כאילו זוהי האמת ואין בלתהּ (יש כאלה אנשים בין "החילונים" ובין "הדתיים"– זוהי תופעה אנושית מצויה).
מה הקשר להתפרקות הקהילה?
נהפוכו.
הקהילה היתה מורכבת בעבר מאנשים על בסיס גיאוגרפי ולא על כמות החוקים שכל פרט ציית להם. בכל קהילה היה שוחט, זמר (שאולי היה שיכור כל הזמן וגם התחיל עם הבחורות), רב, ליצן ופושע. המשותף ביניהם היה המיקום הגיאוגרפי.
יחד עם ההקצנה החרדית והחילונית, הקהילות החדשות החלו לעמוד על בסיס מותג כשרותי מסויים, מוסד לימודים וכו'. רק בעצם על בסיס של שמירת חוקים. לא גיאוגרפי, לא משפחתי. כלום.
לא מזמן הגיעו כמה משפחות מטהרן לישראל. במטוס חילקו להם שאלונים שקשורים גם לשמירת שבת וכשרות. התשובות השונות שהם נתנו שלחו את כל אחת מהמשפחות למוסדות לימודים שונים. אחרי שהם חיו ביחד כקהילה בטהרן, בעוד כמה שנים הם לא יהיו בקשר יותר.
כמה מפחיד, בימינו להיות קיים זה להיות קיצוני.
הרגש מתפקע בלחץ לתוך העיסה הדחוסה הזאת – אוויר,
רפרם – איזה כיף שאתה קיים, לא יזיק שמישהו יגרום לאוויר להיות יותר צלול.
כחילונים רבים ויתרתי על אלוהים כבר ממש מזמן. גם על המסורת והקהילה. זה לא היה הפסד גדול כי לא הוא, לא היא ולא הם נכחו בחיי, כבן לעולים ממזרח אירופה שהתעצבו במדינה קומוניסטית שבה הדת היא המדינה, לא זרמו בעורקי ניגוני קודש ובית הכנסת זכור לי יותר כגרם מדרגות שכיף לרדת באופניים, בעיקר ביום כיפור.
בשנים האחרונות, בעת שהתגוררתי בארה"ב והתוודעתי לקהילה היהודית הקונסרבטיבית (מעין רפורמים לייט), התחבר לי שהוויתור שוויתרנו לממסד הדתי המוקצן, הוא גדול. גדול מידיי. פשוט הפקרנו את הטוב והיפה שקהילה מכבדת ומכובדת מעניקה לחבריה ערכים נפלאים, בחסות מסורת ישראל עשירה ועמוקה שמשרישה בילדיה, בנותיה ובניה, היהודים מלידה ואלו שפשוט הצטרפו.
אז על אלוהים ויתרנו, אפשר גם בלעדיה. על המסורת ויתרנו, נו שויין. עכשיו אנחנו מוותרים על השואה, תוך ציקצוקי לשון על זילותה בידי הברברים חסרי התרבוש (בניגוד לאלה בעלי התרבוש מהם אנו פוחדים פחד מוות ועל כן קוצרים בהם ביד רמה).
מזל שנשאר לנו לפחות גורם מאחד אחד… האח הגדול (לא ליברמן, השני).