גיטרה, פסנתר

אורי הוא ישראלי שחי כבר יותר משלושים שנה באיטליה, ליד מילאנו. מנגן בכינור. מרקו הוא גיטריסט קלאסי, מהידועים באיטליה. במקור מגנואה, היום חי במילאנו. שניהם הקימו לא מזמן בית ספר למוזיקה במילאנו ואנחנו יושבים ביפו ומדברים על כוס של בירה. לא ידעתי בכלל שיש רסיטלים של סולו לנגני גיטרה.
אני מדבר על תערוכה שאני עובד עליה שבמרכזה פסנתר ושניהם מחייכים. בעיניהם נגינה על פסנתר היא כמו הקלדה. טייפינג. אני מנסה להבין את ההיררכיות הפנימיות. אורי אומר שהוא משתמש בשש אצבעות כדי להפיק צליל, חמש וקשת. מרקו בעשר אצבעות. אצלם החשוב הוא להפיק צליל מתוך כלי באמצעות הגוף. התנועות, האצבעות. בפסנתר, הם אומרים לי, הכלי כבר מוכן, הצלילים שלו ידועים. כל מה שנותר הוא להקליד.
ומה עם סקסופון? חצוצרה? מרקו אומר, אה, כלים של רוח. ווינד. אומר שהוא מעולם לא התחבר לעניין של לנשוף פנימה. אורי אומר שהוא גם מנגן בחליל בקונצרטים, אבל גם הוא לא מרגיש שהוא מייצר מוזיקה.
אני חושב על שניהם. שניהם בג'ינס עכשיו, אבל בדרך כלל יושבים בקונצרטים, חנוטים בחליפות שחורות עם פפיון, יותר מארבעים שנה הם מנגנים על במה בתזמורות וגם סולו. מחזיקים את הכלים שלהם ומייצרים מתוכם מוזיקה. מתייחסים לאדם לפי הכלי שבוא הוא מנגן.
אתה, הם אומרים לי, אתה צריך גיטרה, לא כינור. תראה איך אתה נוגע בשולחן. ואני אומר שאני רוצה רק להקליד. על פסנתר. על זה חשבתי כשישבתי בכלא, על כך שאצא ואלמד לנגן. לא הרבה, אני כבר מבוגר, רק ללמוד לנגן. והם מדברים על ריכטר שהתחיל מאוחר ללמוד, לפני גיל 30 והוא היום מהטובים בעולם. ואני אומר, אני רק רוצה לנגן.
אולי דרך האוביקט והוידאו שאני מייצר עכשיו, עם הכנף של הפסנתר, אלמד. ואני חושב על לייצר צלילים ועל לנגן. על ההבדלים ביניהם. לא יודע אם בא לייצר. אני מייצר מספיק. אני רק רוצה לשמוע את מה שהלב שלי רוצה לשמוע. גם כשאני לבד.