קצת מחשבות זמניות. על אוכל, על ישראליות

(מתנצל על היעדר הצילומים, הם עוד יבואו עם עוד טקסט. אנחנו כאן לא הרבה זמן ובזמן שנותר כבר נספיק את הדברים הקטנים)

אנחנו מקרטעים בפיאט של אנדריאה מלה ספציה לכיוון טורינו. מיכל אנסקי יושבת מאחור, מנסה להירדם. אני לוקח את המצלמה הדיגיטלית של מיכל, מעביר למצב וידאו ומנסה לצלם מבעד לשמשה את המנהרות שאנחנו חולפים. זה דומה להליכה על לוח ענק של שחמט. משבצת לבנה, משבצת שחורה. אני מרגיש כמו פרש, כמו צריח וגם קצת כמו נודניק. מעיר גם את אנדריאה הנהג שתפס לו תנוחת נהיגה מהורהרת בתוך המשבצות הענקיות של השחור והלבן. אנדריאה מקרב אותי ואת מיכל לאוניברסיטה בה היא לומדת, בקולורנו. עיר מיניאטורית ליד פארמה. היא לומדת שם תואר שני במדעי הגסטרונומיה ואני מצטרף לאחד השיעורים. שיעור על תולדות הפסטה ובסוף השיעור, המרצה, טיפוס שהוא גם אנתרופולוג וגם ארכיטקט, זורק שאלה לחלל הכיתה. הוא שואל מי בכיתה ישראלי והאם בישראל כבר מתחיל להתפתח מטבח מקומי. מיכל וברק, שני הישראלים בכיתה. שניהם מבינים מאד באוכל, מחזירים תשובות של מנות שהם מכירים. והמרצה חוזר ושואל, האם יש אוכל מקומי. משהו שהוא ישראלי. ואני אמור לדבר יום לאחר מכן לכיתה. מנסה להחריש ולחשוב בעצמי על תשובה. כי האוכל הזה שכולם אומרים שהוא ישראלי, הוא האוכל שלי מהבית התוניסאי.

את אורי אני פוגש במילאנו. הוא כבר 32 שנים כאן. כמעט כמו הגיל שלי. הוא מגדיר עצמו ישראלי. מעניין הדבר. ההגדרות הכי חזקות שאני מנסה למצוא לישראל, אני מוצא אותן מחוץ לישראל. קשה גם לי לדמיין את עצמי נמצא מחוץ לישראל, כשישראל אינה קיימת. כשאני בישראל, קל לי לדמיין את עצמי בחו"ל. בלי ישראל. אורי לוקח אותי לשונצינו, איפה שהיה בית הדפוס הראשון שהדפיס את התנ"ך בשלמותו. אני מצלם שם וחושב על בית הדפוס של סבא שלי בג'רבא. שם אהיה בשבוע הבא.

אני נמצא אצל אומברטו אקו לחצי שעה חטופה במילאנו. בדרך חזרה לטורינו. הוא שואל אותי, למה אתה נוסע לצלם בתוניסיה? למה שלא תצלם בישראל. ואני עונה לו שזה בדיוק מה שאני עושה. כשאני מצלם בג'רבא, אני מצלם את ישראל.
אני מתחיל להבין בשקט. ישראל קיימת אצלי כרעיון לא פיזי. היא נמצאת כשהיא נעדרת. זוהי ישראל, זה המקום שאותו אינך רוצה לראות ובאותה חדווה: זה המקום שאתה רוצה להאמין שקיים.

אני בודק מייל אחרון במילאנו. לפני שאני ממשיך לטורינו. ויגאל שולח לי מייל מניו יורק. שואל אותי אם אני מכיר את סיניור פרג'ון בן משה חדד, מג'רבא. אני לא יודע מיהו. אבל יגאל בניו יורק, והוא מחזיר אותי מיד למחשבות שלי. שרק מתעצמות ברכבת לטורינו.

אז אני יושב וכותב. כל המחשבה על השחור-לבן שחוויתי בהרים שלפני גנואה, חוזרת בעצימת עיניים ובמצמוץ. שחור ולבן. זה דומה לרעיון היפה שכתבה חביבה פדיה על הפסנתר. על הקלידים בשחור ולבן. על הקאנון המתחבא לו בתוך הפסנתר. במכונית של אורי במילאנו, היה בתא המטען קלידים של פסנתר כנף. אורי הוא גם מתקן פסנתרים. אני מסתכל פנימה לתוך האוטו ומנסה לראות את ההמשך.

המעבר משחור ללבן ולהיפך גם קשור להגדרה של האוכל בישראל. אני מכין משהו אצל אורי והוא מסתכל עלי במבט ממזרי. שואל אותי אם זה אוכל ישראלי. ואני שואל אותו, זה בגלל שיש לי דרכון ישראלי?
אמא שלי סיפרה לי שבטוניס, אבא שלה היה מוכר תבלינים ואורז. הוא הביא לבית סולת לבנה עבור הקוסקוס כשראה שזה מה שהעשירים קונים. סולת לבנה במקום סולת מלאה. שחורה. הקוסקוס עבר ללבן. כמו שהקמח עבר ללבן. סמל מעמדי.
היום הקמח המעמדי הוא שחור בחזרה. יותר בריא. היום העניים שמנים ואוכלים לבן. העשירים רזים ואוכלים שחור.
הקוסקוס לבן.

אני עוד בטורינו. ממשיך מחר לגנואה ומשם באניה לטוניס. הבעיה באניה היא המחשבות המצטברות על הסיפון. המדבר השחור והכחול האינסופי בזמן הנסיעה יזמן לי כאבי ראש ומחשבות אינסופיות.

 

אני עובד עכשיו על דימויים שקשורים לשחור ולבן ולרעיונות שדוחסים לי את הראש.