קצת מחשבות זמניות. על אוכל, על ישראליות

(מתנצל על היעדר הצילומים, הם עוד יבואו עם עוד טקסט. אנחנו כאן לא הרבה זמן ובזמן שנותר כבר נספיק את הדברים הקטנים)
 
אנחנו מקרטעים בפיאט של אנדריאה מלה ספציה לכיוון טורינו. מיכל אנסקי יושבת מאחור, מנסה להירדם. אני לוקח את המצלמה הדיגיטלית של מיכל, מעביר למצב וידאו ומנסה לצלם מבעד לשמשה את המנהרות שאנחנו חולפים. זה דומה להליכה על לוח ענק של שחמט. משבצת לבנה, משבצת שחורה. אני מרגיש כמו פרש, כמו צריח וגם קצת כמו נודניק. מעיר גם את אנדריאה הנהג שתפס לו תנוחת נהיגה מהורהרת בתוך המשבצות הענקיות של השחור והלבן. אנדריאה מקרב אותי ואת מיכל לאוניברסיטה בה היא לומדת, בקולורנו. עיר מיניאטורית ליד פארמה. היא לומדת שם תואר שני במדעי הגסטרונומיה ואני מצטרף לאחד השיעורים. שיעור על תולדות הפסטה ובסוף השיעור, המרצה, טיפוס שהוא גם אנתרופולוג וגם ארכיטקט, זורק שאלה לחלל הכיתה. הוא שואל מי בכיתה ישראלי והאם בישראל כבר מתחיל להתפתח מטבח מקומי. מיכל וברק, שני הישראלים בכיתה. שניהם מבינים מאד באוכל, מחזירים תשובות של מנות שהם מכירים. והמרצה חוזר ושואל, האם יש אוכל מקומי. משהו שהוא ישראלי. ואני אמור לדבר יום לאחר מכן לכיתה. מנסה להחריש ולחשוב בעצמי על תשובה.
 
את אורי אני פוגש במילאנו. הוא כבר 32 שנים כאן. כמעט כמו הגיל שלי. הוא מגדיר עצמו ישראלי. מעניין הדבר. ההגדרות הכי חזקות שאני מנסה למצוא לישראל, אני מוצא אותן מחוץ לישראל. קשה גם לי לדמיין את עצמי נמצא מחוץ לישראל, כשישראל אינה קיימת. כשאני בישראל, קל לי לדמיין את עצמי בחו"ל. בלי ישראל. אורי לוקח אותי לשונצינו, איפה שהיה בית הדפוס הראשון שהדפיס את התנ"ך בשלמותו. אני מצלם שם וחושב על בית הדפוס של סבא שלי בג'רבא. שם אהיה בשבוע הבא.
 
אני נמצא אצל אומברטו אקו לחצי שעה חטופה במילאנו. בדרך חזרה לטורינו. הוא שואל אותי, למה אתה נוסע לצלם בתוניסיה? למה שלא תצלם בישראל. ואני עונה לו שזה בדיוק מה שאני עושה. כשאני מצלם בג'רבא, אני מצלם את ישראל.
אני מתחיל להבין בשקט. ישראל קיימת אצלי כרעיון לא פיזי. היא נמצאת כשהיא נעדרת. זוהי ישראל, זה המקום שאותו אינך רוצה לראות ובאותה חדווה: זה המקום שאתה רוצה להאמין שקיים.
 
אני בודק מייל אחרון במילאנו. לפני שאני ממשיך לטורינו. ויגאל שולח לי מייל מניו יורק. שואל אותי אם אני מכיר את סיניור פרג'ון בן משה חדד, מג'רבא. אני לא יודע מיהו. אבל יגאל בניו יורק, והוא מחזיר אותי מיד למחשבות שלי. שרק מתעצמות ברכבת לטורינו.
 
אז אני יושב וכותב. כל המחשבה על השחור-לבן שחוויתי בהרים שלפני גנואה, חוזרת בעצימת עיניים ובמצמוץ. שחור ולבן. זה דומה לרעיון היפה שכתבה חביבה פדיה על הפסנתר. על הקלידים בשחור ולבן. על הקאנון המתחבא לו בתוך הפסנתר. במכונית של אורי במילאנו, היה בתא המטען קלידים של פסנתר כנף. אורי הוא גם מתקן פסנתרים. אני מסתכל פנימה לתוך האוטו ומנסה לראות את ההמשך.
 
המעבר משחור ללבן ולהיפך גם קשור להגדרה של האוכל בישראל. אני מכין משהו אצל אורי והוא מסתכל עלי במבט ממזרי. שואל אותי אם זה אוכל ישראלי. ולעזאזל. לוקח לי זמן לענות.
אמא שלי סיפרה לי שבטוניס, אבא שלה היה מוכר תבלינים ואורז. הוא הביא לבית סולת לבנה עבור הקוסקוס כשראה שזה מה שהעשירים קונים. סולת לבנה במקום סולת מלאה. שחורה. הקוסקוס עבר ללבן. כמו שהקמח עבר ללבן. סמל מעמדי.
היום הקמח המעמדי הוא שחור בחזרה. יותר בריא. היום העניים שמנים ואוכלים לבן. העשירים רזים ואוכלים שחור.
הקוסקוס לבן.
 
אני עוד בטורינו. ממשיך מחר לגנואה ומשם באניה לטוניס. הבעיה באניה היא המחשבות המצטברות על הסיפון. המדבר השחור והכחול האינסופי בזמן הנסיעה יזמן לי כאבי ראש ומחשבות אינסופיות.

 

אולי אפשר להתיחס לטקסט הזה במה שכתבתי פעם על אוכל מקומי. אני עובד עכשיו על דימויים שקשורים לשחור ולבן ולרעיונות שדוחסים לי את הראש.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חנן כהן  On מרץ 4, 2008 at 2:38 pm

    בתגובה לטענה שמעשה מחריד מסויים הוא לא אנושי שמעתי פעם את שולמית אלוני אומרת שכל מה שאנשים עושים הוא אנושי.

    הזכיר לי.

  • אנה מן  On מרץ 4, 2008 at 11:51 pm

    הי רפרם,
    גודה לייף בחול!!!!
    הנקיפות מצפון שמחרבנות לנו את הטיול …
    למה אין בארץ את זה ומה זה בכלל?
    ומה קורה פה/שם…
    אין תשובה,
    תחת בין כסאות

    תפליג לך חברי על ים מחשבותך…

    ואני יותר מתבוננת על גווני האפור המובילים אותי לשחור וללבן
    ומחפשת אחיזה,
    סימן מה הבא?
    שחור?
    לבן?

    לבן
    לבן

    !

Trackbacks

  • […] אורי הוא ישראלי שחי כבר יותר משלושים שנה באיטליה, ליד מילאנו. מנגן בכינור. מרקו הוא גיטריסט קלאסי, מהידועים באיטליה. במקור מגנואה, היום חי במילאנו. שניהם הקימו לא מזמן בית ספר למוזיקה במילאנו ואנחנו יושבים ביפו ומדברים על כוס של בירה. לא ידעתי בכלל שיש רסיטלים של סולו לנגני גיטרה. אני מדבר על תערוכה שאני עובד עליה שבמרכזה פסנתר ושניהם מחייכים. בעיניהם נגינה על פסנתר היא כמו הקלדה. טייפינג. אני מנסה להבין את ההיררכיות הפנימיות. אורי אומר שהוא משתמש בשש אצבעות כדי להפיק צליל, חמש וקשת. מרקו בעשר אצבעות. אצלם החשוב הוא להפיק צליל מתוך כלי באמצעות הגוף. התנועות, האצבעות. בפסנתר, הם אומרים לי, הכלי כבר מוכן, הצלילים שלו ידועים. כל מה שנותר הוא להקליד. ומה עם סקסופון? חצוצרה? מרקו אומר, אה, כלים של רוח. ווינד. אומר שהוא מעולם לא התחבר לעניין של לנשוף פנימה. אורי אומר שהוא גם מנגן בחליל בקונצרטים, אבל גם הוא לא מרגיש שהוא מייצר מוזיקה. אני חושב על שניהם. שניהם בג'ינס עכשיו, אבל בדרך כלל יושבים בקונצרטים, חנוטים בחליפות שחורות עם פפיון, יותר מארבעים שנה הם מנגנים על במה בתזמורות וגם סולו. מחזיקים את הכלים שלהם ומייצרים מתוכם מוזיקה. מתייחסים לאדם לפי הכלי שבוא הוא מנגן. אתה, הם אומרים לי, אתה צריך גיטרה, לא כינור. תראה איך אתה נוגע בשולחן. ואני אומר שאני רוצה רק להקליד. על פסנתר. על זה חשבתי כשישבתי בכלא, על כך שאצא ואלמד לנגן. לא הרבה, אני כבר מבוגר, רק ללמוד לנגן. והם מדברים על ריכטר שהתחיל מאוחר ללמוד, לפני גיל 30 והוא היום מהטובים בעולם. ואני אומר, אני רק רוצה לנגן. אולי דרך האוביקט והוידאו שאני מייצר עכשיו, עם הכנף של הפסנתר, אלמד. ואני חושב על לייצר צלילים ועל לנגן. על ההבדלים ביניהם. לא יודע אם בא לייצר. אני מייצר מספיק. אני רק רוצה לשמוע את מה שהלב שלי רוצה לשמוע. גם כשאני לבד. […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s