במיה

במסגרת טור ביזארי, אני אמור לפקוד (ביחד עם בן/בת זוג) מסעדות בירושלים שמגישות במיה.
מדי שבוע, בחודשיים הקרובים, זה יקרה. אתמול התחלתי במשימה הקשה בעזורה שנמצאת בשוק העיראקי במחנה יהודה. חוץ מבמיה הואבסתי גם בחומוס, פירה עם גולאש ועוד דברים שרק השד שמע עליהם.
בלי קשר, הרגשתי צורך בלתי נכבש להציג בפניכם את הבמיה המיתית. הארוחה הבאה תהיה בארקדיה ואולי גם משם יהיו צילומים.

 

במיה

 

 

במיה!

זה מה שיפורסם השבוע (עכבר העיר, לפעמים צריך לרדת לאיפשהו כדי להכניס משהו לְפֹה, לַפֶּה).

הילדים בקאהיר, במקום ה-"משלושה יוצא אחד" האגדי, שרים את "קילו במיה", לפי אותו קצב וטון. במעצמת הבמיה הפרעונית ניתן להשיג במיה גם בחורף, בגלל מזג האוויר. בארץ פלשתים, לעומת זאת, ניתן למצוא במיה רק בקיץ. עכשיו זה עונת השיא, עד הגשם הראשון של החורף. כדי להיכנס לעניין הבמיה הגענו אני ואורי לעזורה האגדי. מה שבטוח. במיה צריכה סבלנות ועזורה היא המסעדה הכי סבלנית באזור.
במקום להתחיל כרגיל עם חומוס מסורתי הזמנו צלחת במיה לשנינו. ההזמנה הלא שגרתית גררה שיחה בין שתי שולחנות נוספים על מקורות הבמיה ובכלל, על מאפייניו הגיאוגרפים של המטבח בעזורה. המסקנות הן בערך כאלו, אמנם הפירה נראה, מרגיש ובועט כמו אשכנזי, כשהוא היה אצל האשכנזים הם לא כל כך הבינו מה לעשות איתו. עכשיו הוא הרבה יותר טעים, כאן זה הבית.
הבמיה בעזורה מתבשלת בישול ארוך עם מיץ עגבניות ודורשת סבלנות אמיתית. הבמיה פה היא חברונית ואנשים בד"כ מבקשים אותה כתוספת לאורז או, עם מבט נוסטלגי, "רק במיה, כמו שאמא הכינה". אדם בגיל העמידה שהזמין צלחת במיה, הזמין איתה גם בקבוק אורנג'דה, קינח ויצא מרוצה.
קצת קשה לאכול ארוחה מלאה בעזורה בתקופת הקיץ. מזל שאין את זנב השור המפתה. בסיום הארוחה נעצתי מבט תמוה באחד הסירים הענקים על הפתיליות ואילו אורי ניסה לחשב בראש איך הוא מצליח לחסל את הגולאש בלי למות עם הלשון בחוץ. יש משהו באיטיות המאפיינת את הבמיה שגרמה לכל מה שמסביבנו להיראות, בתום הארוחה, כמו סצנה הזויה ממערבון בלתי אפשרי. כשהצעתי לשתות משהו, אורי לָאַט באיטיות שהדבר היחיד שהוא יכול להכניס לגוף זה עשן מסיגריה.