קאהיר – היום השלישי

מוקדם בבוקר אני יוצא לכיוון אלכסנדריה. באחד הרחובות בדרך לבית הנתיבות (אני אוהב את השם בית המבואות) אני מבחין בקצב שהשכים קום, אני מביט בו, מופלא כולי, לאחר כמה דקות מתעשת וחוזר ללכת לכיוון הרכבת לאלכסנדריה, ממהר. 
 

בכל פעם שאני מעלה את השם אלכסנדריה, צמרמורת של התרגשות עוברת לי בגוו. המקומיים קוראים לה בחיבה אלכס ובערבית היא נקראת כְּסָנְ-דְרִיָה. החלומות על עיר שהיא גם מזרחית וגם מערבית זהים לחוויה שלי בירושלים.
מלבדי בתא הקרון לאלכסנדריה, אנשי עסקים שעסקים להם עם עיר הנמל. הם מדפדפים בעיתונים גדולים ופניהם מביעים שלווה, משל נסיעה זו הייתה כל עולמם. בתא סמוך ישבו שלוש. יצאתי למסדרון. שמעתי: דיברו בערבית, אולי על גברים. כך הרגשתי לפחות. מוזר הדבר, כאשר הינכן ביניכן לבין עצמכן, אינכן יכולות להתגבר על הצורך הזה, לדבר על גברים.
אך היה זה דרך אגב. הרבה יותר חשובים היו הפסים שמתחתי. היה בהם משהו מוזר ומרגש, מין טיפוס בשלבים לקראת עיר שהייתה אצלי עוד בגדר אוטופיה. מנסה לעצום את עיניי כדי לקפוץ מיד לעיר הגדולה ומתעורר מהרוכל שעלה באחת התחנות והכריז על שתייה בקול רם וכשאני מנסה שוב להירדם מזמזם באוזני זבוב דוקרני ומיואש של חבריי למושב.
אני יורד מהקרון ומרגיש זרות נעימה. בין זמן לזמן, בין שעה לשעה, אני אוהב לפעמים בדידות גמורה בערים זרות לי. אני ממהר להגיע לספרייה החדשה שנבנתה על חורבותיה של הספרייה ההיסטורית. הספרייה עצמה בנויה בראוותנות ארכיטקטונית, בתוכה פסלים, תערוכות קבועות והרבה תיירים, יותר מקוראים. 
 

 

קבוצת נזירות לוכדת את מבטי ואני מתיישב לידן, מנסה להקשיב לשיחתן החרישית. יש משהו מרתק בשיחת אנשי דת. לפעמים אתה מצפה שבשיחת החולין שלהם יהיה את המשפט שתמיד שאפת אליו.
אני יוצא החוצה ומבין שרוב הנשים לבושות למשעי. האופנה היום היא קו המחבר ועובר בין שתי העיניים. יש משהו מאד מיני במראה הזה, אני מציין בהומור לעצמי. הימים בהם אלכסנדריה סימלה את המתירנות, ימים בהם נשים בשרניות, חשופות זרועות, היו ברחובות, עברו.
את רוב זמני העברתי בספרייה ואני ממהר לחזור לקאהיר, השפויה יותר. ידידתי המצרית הזמינה אותי לארוחת ערב באחת המסעדות המפורסמות של זמאלק ואני ממהר לקחת את הרכבת חזרה.
אנחנו נפגשים באל סיד, היא מביאה איתה שתי חברות ואנחנו מתיישבים. את מרק המלוחיה אפשר ללגום גם בחום של קאהיר וכדי לפרק את היונים הממולאות אני נדרש לעזרת אחת הבנות. המוהלביה המתוקה שמוגשת עם פיסטוקים משלימה חוויה כמעט היסטורית.  
 

מלוחיה

 

מוהלביה

 

הציורים על הקירות מעבירים בי תחושה ישנה. מעולם לא ראיתי קווים ברורים ויודעי מטרה כל כך, מהולים ברוך חולם של צבעי אקוורל. ריח השישה (הנרגילה) מזכיר לי ריח של אפר המהול בשרידי פירות, בייחוד אגסים.
היום, יותר מתמיד, משפיע עלי הריח יותר מאשר הצבע, ואני מריח באוויר, כי לא רחוק מכאן נמצא הים.