קיבלתי פניה השבוע להתייחס לסגירת המרפאה של רופאים לזכויות אדם. בשבועות האחרונים הייתי טרוד בלהיות אדם "אחר". תפסתי באופן פיזי את הצד המהגר הערבי המגיע לאירופה. השתמשתי בדרכון התוניסאי כדי להצהיר על זהותי.
ישראלים רבים בהיותם באיטליה או צרפת, מקום עם מהגרים רבים, מיד תופסים את הצד האירופי. רואים מהגרים (מצפון ומרכז אפריקה ומאסיה) ומצקצקים בלשונם על כך שהמהגרים האלו נמצאים בכל מקום. לא רואים שהם מדברים על עצמם, גם כאנשים מבחוץ, וגם בהיותם "אדם".
אני שמבין את השפה מכאן והשפה משם שמעתי דברים מחרידים. עניין הגבולות, הויזות, היתרי העבודה וכל האמצעים האלו שמטרתם העיקרית היא אבחנה בין אדם לאדם, גורמים לי לעתים קרובות לתהות אם לא בכולנו נטוע זרע של רוע או פורענות.
מסמכים המצביעים על זהותו של אדם ועל המקום ממנו הוא בא (ופחות על המקום שבו הוא רוצה להיות) הם כתבי הרשעה נגד האנשים שהמציאו אותם. העם היהודי היה מהסובלים העיקריים להגבלות ולנקיטת האיפה הרעה במהלך רוב שלבי ההיסטוריה.
נכון, מדינת ישראל כבר הוכיחה לא פעם שמוסר יהודי או מוסר בכלל לא ממש עומד בראש מעייניה. היא הראתה כי ערבוב של החוקה האמריקאית בחוקי רחוב היא משהו שהרבה יותר מתאים לדמותה. אך היומרה שיש עוד אצל כמה מראשיה צריכה, לפחות במקרה הברור הזה, לצאת בכל הכוח נגד האפליה המזעזעת הזו.
בארה"ב יש אנשים שלא מקבלים טיפול רפואי מפני שאין להם ביטוח. זהו דבר מזעזע. בישראל אנשים לא מקבלים טיפול רפואי בגלל המקום ממנו הם באו.
העולם הזה מלא באיים של מדינות שבחרו לתת לאנשים יחס שונה. הגבלות מעבר לאנשים ממקומות מסוימים, איסורי כניסה, איסורי פרנסה. אני לא צריך לצטט את מעמד הגר בתורה, את זה עשו רבים. אך זהו אחד מהציוויים המועטים שאכן באו ממקום מודע לנפש האדם להתבצרות ולהכרה בעצמו ולא בזולתו.
הקריאה לשוויון במתן שירות רפואי בסיסי צריכה לחצות את כל העולם המזעזע הזה. במיוחד את הארץ הקטנה שלנו. שכולנו אחראים אליה. ולמעשיה.
עוֹד מִתְלַבֵּט - רפרם חדד 