חמאם, תפוחים ושומר

באיזור היהודי של ג'רבא יושב יותר משבעים שנה על המדרכה עמאר זרעה. פעם הוא היה מוכר חמורים והיום הוא פשוט אוהב להתלוצץ עם כל מי שעובר. מבקש ממני לקחת אותו לירושלים. הוא יספק את החמור, כך מבטיח. כששואלים אותו לשמו הוא אומר "אני גוים". אוצר המילים העברי שלו משעשע במיוחד והוא תמיד מנסה לדחוף את עצמו למנין. טוען שהוא לפחות עונה אמן, שלא כמו הבטלנים המנומנמים האחרים.

שלשום יצחק מוכר הבריק אמר לי שבא לו לשתות איתי בירה אחרי העבודה. יצחק סוגר באחד עשרה בלילה ואני, למרות שאני לא שותה בירה, נענתי להזמנתו. הוא חיכה לי ביציאה מהרובע בתוך המכונית המסחרית השחורה שלו. התישבתי בכיסא לידו, על הדאשבורד היתה צלחת עם תפוחים ושומר. ברדיו התנגן השיר "ווין משית יא מוסררה" (לאן הלכת יפהפיה) ויצחק נראה מנומנם כשהתחלנו לנסוע. במקום לנסוע לשתות בירה הוא החל לנסוע צמוד לים במעגלים במהירות איטית משל חמור. מדי פעם נרדם או התעורר כדי לשאול אותי חצי שאלה, או לדחוק בי לאכול שומר, רק כדי לחזור לישון. אני הצטרפתי למלנכוליה המוזרה הזו ונרדמתי גם אני, מריח את הים. הרגשתי שעברו כמה שעות בנסיעה הזו עד שהתעוררתי מול הבית שלי כשיצחק מסתכל עלי ומחייך, עברה רק חצי שעה ובשומר לא נגעת.

אתמול אכלתי דגי סבארס על הקאנון (כלי צליה על גחלים). הם עולים לים רק לכמה שבועות בשנה. היה פשוט טעים.

לאחרונה נפוצה באי שמועה מרושעת במיוחד על כך שאין לי הרבה מטען ואני יכול להרשות לעצמי להעמיס על עצמי עוד איזה בקבוק או שניים. גם אנשים שאני לא מכיר הגיעו לדפוק על הדלת עם ארגז מלא בקבוקים של יין ושמן בבקשה להעביר לקרובי משפחה.
טוב, קודם כל מדובר בשקר וכזב. עורבא פרח. כפתור ופרח. אני מלא עד גדותיי והאופציה היחידה שלי להתגבר על בעיית המשקל העודף היא לנסוע באוטובוס מפה לקאהיר ומשם לישראל. את המטען אדחוף בתא המטען של האוטובוס ואילו אני ארוץ מההמון הלובי הזועם ואאבד עוד כמה קילוגרמים.
מה שכן, תמיד מעניין לראות אלו דברים אני מביא איתי מישראל לכאן. אלו תמיד יהיו מיני מתיקה בתלבושת מערבית משהו. כדי לספק לילדים פה, שבכל מקרה בעורקיהם זורם שוקולד, עוד קצת טעימה מהמערב. בחזרה תמיד אביא איתי דגים (אל תשאלו איך. סיפור), שמן זית, אריסה ויין.

בהמשך למה שכתבתי על צילומים לפני כמה ימים. כשדפדפתי בין הצילומים הישנים וגיליתי גם צילומים של אבא שלי בקטנותו הבנתי את החוסר שלי בביוגרפיה לפני העליה לישראל. לא תמיד אנשים זוכרים לארוז גם את קופסת הצילומים והיא נשארת מאחור. האלבומים המשפחתיים שלנו תמיד התחילו מהילדים, אף פעם לא מההורים. עכשיו אני מנסה להשלים את התמונה.

אלי פטל, מתוך הטבע המקורי. ביתן הלנה רובינשטיין

יש פה שני סוגים של חמאם, זה שהתיירים הולכים אליו וזה שמקומיים מפוקפקים לוקחים אותי אליו. החדר עם החום הכי גבוה הוא המקום בו נמצאים הגברים האמיתיים, זאת יודע כל אחד. אך הגבורה האמיתית, וזו חוויתי על בשרי, היה המסאג'. אם אפשר לקרוא לזה כך. היה שם אדם ענק שהחזיק בידו ענף גדול של דקל והסתכל עלי בתאווה חשודה. הוא היה לבוש כמוני, כלומר לא לבוש, והתגלגל סביבי כשהוא מתחכך בי בגופו הגדול. לאחר מכן הוא החל במסכת ההלקאות. אם שמעתם אתמול בסביבות חצות צרחות מקפיאות דם מכיוון אפריקה, אלו היו שלי. נכון, מתרגלים מהר מאד לקצב ולכאב, אבל הרגשתי משום מה שכל האנשים האחרים בחמאם בוחרים בחוכמה להימנע ממפגש עם הטיפוס הזה. לאחר חמש דקות הגב שלי נראה כמו עבודה של אלי פטל ואני הרגשתי שסבלתי מספיק בעולם הזה ומקומי בגן עדן מובטח.