סיפור שנגמר בלוויה

ביום שישי האחרון החלטתי ללכת להלוויה שנערכה בארץ לרב בוגיד סעדון, הרב של הקהילה הג'רבאית בפריז. הוא נפטר בפריז בפסח והארון שלו הובא לישראל לקבורה.
הלכתי כדי להתעדכן ברכילות האחרונה בעולם הג'רבאי וגם כדי לחלוק כבוד אחרון לרב שהיה מהדור האחרון של רבני ג'רבא.
רבני ג'רבא, בעיניי, היו תמיד מושג להערצה. הם הנהיגו קהילה רב-גונית, של שומרי שבת מחד ושל מחלליה מאידך. הם לא לבשו מגבעת וחליפה, הם בד"כ לבשו את הבגדים הג'רבאים המסורתיים שכללו מכנסיים עד הברך, עם פס שחור זכר לחורבן הבית, חולצה לבנה וגם וסט שישב על החולצה. לפעמים הם עטו על עצמם "ברנוס", מין גלימה גדולה שכיסתה את רוב גופם.
הרב סעדון שהיה קטן קומה, התאפיין בכובע ברט שאותו חבש בשנותיו האחרונות בפריז. הלכתי להלוויה גם כי ידעתי שהיא תהיה מדגם מייצג של קהילה יהודית, משהו שקשה לראות היום. לא קהל של לובשי שחורים ולא קהל של כיפות סרוגות.
בפעם האחרונה שהייתי בג'רבא, ודיברתי עם אחד מהיהודים במקום על הקהילה, הוא אמר לי שיש יהודים שגם לא הולכים לבית כנסת בשבת. אבל כולם, בלי יוצא מהכלל, מביאים את הלחם והסירים לתנור המרכזי ("הקושא").

 

הבן של בן דוד שלי, לוייתן, מביא את הלחם מה"קושא"

סבא שלי, הרב בועז חדד (זצ"ל), הכיר היטב את הרב בוגיד סעדון. תמיד אהבתי את הנינוחות שהוא הקרין. משהו שגיליתי גם כשבאתי לג'רבא וישבתי לדבר עם חברים שלו. אנשים מאותו דור, באותו גיל. כזה היה למשל יעקב בשירי, נגן העוד הזקן. בשירי הונצח עוד בחייו במוזיאון לתולדות ג'רבא. פסל שלו, מנגן בעוד, עומד שם.
הוא כבר עבר את תשעים, ועדיין מנגן. נהנה תמיד לספר לי, מחדש, איך נהג ללמוד עם סבא שלי זוהר כשהיו צעירים יותר. אהב לדקלם את הנוטריקון שעליו היה גאה במיוחד. הם קראו לעצמם חבורת רשב"י. ויעקב בשירי אהב לעמוד מולי ולחבר את הנוטריקון מחדש. הנה, הוא מצביע. 'ר' על שמו של רבי רפאל, 'ש' על שמו של רבי שושן. 'ב' על שמו של רבי בועז, סבא שלך, ו'י', זה אני הקטן. יעקב בשירי.
והנה אני גולש עם מה שעבר לי בראש בזמן הלוויה. אנשים מג'רבא לא הספיקו להגיע כדי לחלוק כבוד אחרון. אצלם רק החג יצא והטיסה לפה היא ארוכה. כן ראיתי קרובי משפחה מצרפת שבאו ביחד עם הארון. ראיתי את חי, אותו אני אוהב מילדות. נישקתי אותו פעמיים וחיבקתי אותו.
אתמול בערב הייתי בהופעה של ויקטוריה חנה שדיברה על שיר השירים עם חביבה פדיה שגם הקריאה מהשירים שלה. הפגישה ביניהם, כך נדמה, עשתה טוב לשתי הנשים המדהימות האלה. בשלב מסוים, ויקטוריה אמרה לחביבה, שאחרי השיחה הזאת על שיר השירים, היא מרגישה שיש לה בית. חביבה היא אדם שמספק את התחושה הזו.
זה גם מה שהרגשתי בלוויה.
צילמתי הרבה בהלוויה. ידעתי שזה אולי הפעם האחרונה של לוויה בסדר גודל כזה (איכותית), צילמתי גם את הרבנים "החרדים" שבאו להספיד. צילומים יפים שלא בא לי לשים פה. אני שם רק צילום של אנשים נשענים ליד הקיר. אחד חובש ברט, כנראה הכיר את הרב אישית. נראים באותו גיל. כמה לובשי שחורים וצעיר שאני מכיר שעלה לא מזמן מג'רבא.

בתום הלוויה, הודיעו בכריזה שיום לפני כן נפטר עוד רב ג'רבאי, שבחודש האחרון בחייו חי בישראל, הרב בן ציון דעי. והוא מובא לקבורה אחרי הרב בוגיד. בכריזה ביקשו מהקהל להישאר עוד קצת, לחלוק כבוד גם לרב הפחות חשוב, אבל שגם אותו כולם הכירו. הרב בן ציון היה המוהל שלי.