הישראליזם

אני קצת מנקה את המחשב מכל מיני מסמכים ישנים ונתקלתי בכתבה הזו שפרסמתי במוסף "פירמה" של גלובס לפני שנה/שנתיים (לא ממש זוכר). הטקסט הוא לפני עריכה והוא קצת ארוך, אז פיצלתי לסעיפים.

 

א.
 
דון יצחק אברבנל, אחד מהפרשנים היותר מפורסמים של התורה, גורש לפני כ-500 שנה מספרד. בתחילה הוא ניסה את מזלו בנאפולי, משם גם גורש על ידי הצרפתים, עד שהוא מצא מנוחה באיטליה. באיטליה הוא כתב את הפירוש המפורסם שלו ל"הגדה של פסח". בפירוש החשוב שלו הוא שואל שאלה בלתי נמנעת: "מה הרווחנו אנשי הגלות כמונו היום במה שיצאו אבותינו ממצרים?" כלומר, מה עניין השחרור מהעבדות, אם אנחנו עדיין בגלות. אברבנל עונה שם, בתשובה שהיא מאד אופיינית לפרשנות הדתית בשנים האחרונות: "שאם לא יצאנו ממצרים, לא באנו לפני הר סיני ולא קיבלנו את התורה והמצוות". כלומר, משמעות יציאת מצריים היא אינה השחרור מהשעבוד אלא ההכנה לקבלת התורה. אותה פרשנות מעניינת מתבצעת היום (הלכה למעשה יש לומר) בישראליות החדשה שנכפתה עלינו.
הדת הישראלית מקיימת חגים משלה, חגים שבדרך כלל "מתואמים" עם החגים היהודים הרגילים. המתכון הוא פשוט, לוקחים חג קלאסי, מורידים ממנו חלק מהמשמעויות, מתאימים אותו למציאות הישראלית וכך נוצר חג חדש. כך, חג הפורים הפך מזמן להיות חג התחפושות והמסיבות הפרועות. מחג שכלל קריאה במגילת אסתר, משלוח מנות ומתנות לאביונים, פורים הפך להיות שם הקוד למסיבות הכי מעניינות בשטח. מין גרסה ישראלית לליל כל הקדושים. בארה"ב ובאירופה המשמעויות הדתיות הקלאסיות מזמן ניטלו מהחגים הנוצריים, וכריסמס ופסחא הפכו להיות חגים ציבוריים-לאומיים. אפילו אצל יהודים אפשר למצוא עץ אשוח בצמוד לחנוכה הקלאסית.
ייתכן וביסוס החגים הישראליים החל לאחר מלחמת 1967. לאחר שחרור ירושלים, כאשר פרופ' ישעיהו לייבוביץ' התרעם על כך שבחג השבועות עצמו, אנשים עולים ברכביהם מהשפלה כדי לבקר את הכותל המערבי. זכורה יותר היא הגדרתו למה שהתחולל בכותל: "הדיסכותל". היום, הירדנים כבר לא מפציצים את הר הצופים ואנשים עולים לרגל למקומות אחרים. העלייה ההמונית היום מתבצעת כמימי קדם, בשלושת הרגלים. בכל חג, מאות אלפי בית ישראל פוקדים את סניף הדיוטי פרי בנתב"ג וקונים מקררים ומכונות כביסה במה שנדמה כתחליף הכי עדכני לכותל המערבי. הקניות עדיין מתבצעות שם, למרות ביטול מס הקניה והכל נעשה בארשת של קדושה. סולי סקאל, מהבעלים של סקאל מסביר את התופעה בהרגל הישראלי לקנות בחו"ל: "לפני 15-20 שנה היה חוסר והיו מסים גבוהים וכל מי שנסע לחו"ל ביקשו ממנו להביא דברים. היום, למרות שהכל פתוח ויש הכל בחנויות, זה עדיין טבוע בדם של הישראלים לקנות בדיוטי פרי". קיימות עוד סיבות לעליית קרנו של הדיוטי פרי. הפרגמנט האירופי שנלווה לקניה במקום (אפילו כשטסים לאלבניה) והעובדה שאנשים עם כסף (לבזבוזים בחו"ל) מסתובבים בחוסר מעש בתוך חנות (האירוניה של הכסף לחו"ל שנשאר בסופו של דבר בארץ נעלמת בד"כ מהקונים האדוקים). בדומה למזבח הקלאסי שהיה בבית המקדש, מזבח שכל מי שאחז בקרנותיו היה חסין מפני משפט, גם הדיוטי פרי, המקדש המודרני משמש מקום של מפלט, שהרי הוא שער היציאה האולטימטיבי לחו"ל.
רבים מסבירים גם את העלייה להודו, מיד אחרי הצבא, כבריחה מודעת ממוראות הצבא והמציאות הישראלית. מה שהופך לבריחה מהמציאות הישראלית אולי מאפיין הכי טוב את הישראליות וגורם לאותה מציאות להיראות כך. יוסי לוס, דוקטורנט שחוקר את דת ההינדואיזם בארץ, אומר שישראלים נוסעים לחו"ל כבר משנות השבעים: "למה אנשים נוסעים היום למזרח? כי אנשים יוצאים מדעתם בצבא. אולי האסקפיזם הזה עוזר להם. אני מסתכל עכשיו באתר של "הארץ" ואני רואה כותרת ראשונה על הרוגים פלסטינים. כותרת שנייה על מאות אלפי ישראלים מטיילים בפסח וכותרת שלישית על כמות עצומה של הרוגים בעיראק. אנחנו מתמחים באסקפיזם".
יתכן והאסקפיזם הזה נותן את אותותיו גם בקודש הקודשים של החג הישראלי, יום העצמאות. בשנים האחרונות מתרבים דגלי ארה"ב על המרפסות, לצידם של דגלי ישראל. פול פטן, דובר השגרירות האמריקאית משוכנע שמדובר בסה"כ בהפגנת סולידאריות וידידות בין שתי מדינות עם ידידות ארוכה. פטן לא מוצא את העובדה שביום העצמאות של ישראל אנשים תולים את דגלי ארה"ב על המרפסת חריגה במיוחד. הוא חושב שזה מאד נחמד. הכמיהה הזו לארה"ב, בעיקר ביום העצמאות מטילה בספק אמנם את הישראליות עצמה, אך יוצרת את התמהיל ההכרחי ממנו מגיעה הישראליות החדשה. אנחנו אמנם חיים במזרח התיכון, אבל הרפרנס שלנו תקוע חזק באירופה ובארה"ב.
 
ב.
 
החגים הישראלים החדשים משתמשים בד"כ בחג היהודי-דתי כבסיס לקביעת תאריך ולפעמים הם גם שואלים את הקונצפט. רון לוינטל, חבר מועצת "שינוי" בעיריית תל אביב ושדרן גל"צ בעבר עושה מזה שנתיים טקס רבין אלטרנטיבי, הוא מקפיד לעשות אותו ב-4 בנובמבר ולא בתאריך העברי. לפי לוינטל, בטקס מקריאים טקסטים שמזכירים את אשמת האנשים שעשו שימוש נלוז ביהדות. במקרה זה מדובר בשינוי של טקס שמלכתחילה התחיל כטקס חילוני ושוכלל לדרגה זו ע"י ההיצמדות לתאריך הלועזי. לפי לוינטל הבעיה של החגים הדתיים הרגילים היא שהם עצובים מדי: "הבעיה היא שרוב החגים מייצגים עצב. לזכור משהו שהיה לא בסדר. אפילו בשבועות קיבלנו חוקים רק אחרי שנהגנו לא כשורה".
יש בעיניך עוד חגים חילוניים?
בודאי, ט"ו בשבט הוא גם בעיניי חג חילוני וגם ט"ו באב הופך בהדרגה להיות חג חילוני. יום האם שהפך להיות יום המשפחה. יש גם את פורים וחנוכה. בל"ג בעומר אף חילוני לא הולך לבית הכנסת. כל המהות של ל"ג בעומר זה לעשות מדורה בלילה. תראה, כשיש חנויות פתוחות ואין עם זה שום בעיה, אני יודע שמ
ובר בחג חילוני. זהו בעצם חג שהדתיים הורידו בו את הדוושה. הכל לוקח הכל. סמיכות התאריכים גם עוזרת כמובן.
יש לך הסבר לתופעת החגים האלו?
יש פה גיבוש וליכוד של החברה. החגים היהודים הרי שמרו כל הזמן על העם. יש פה גם ניסיון לייצר תרבות ישראלית, רק שהיהדות נכנסת בפנים כל הזמן. הכל פה מעורבב. בהתחלה הקיבוצים תפקדו כיוצרי התרבות הישראלית החדשה ועכשיו זה התפקיד שלנו.
והחגים הדתיים, סופם להעלם?
אני לא חושב. יש חגים חילוניים שדעכו. כמו יום ירושלים. חג שהתחיל בתרועה ונגמר בשברים. אם יורשה לי. דווקא יש הפתעה בדמות תשעה באב. הוא היה אמור להיות יותר רגוע ועכשיו מתייחסים אליו ביותר רצינות. אתה רואה מה שקורה עם עשרה בטבת וי"ז בתמוז ואתה לא מבין מה קורה עם תשעה באב. מה זו כל הרצינות הזו.
גם יום כיפור אינו קוטל קנים
לדעתי יש דעיכה מסוימת ביום כיפור, אולי בגלל המלחמה. יכול להיות שעוד כמה שנים הוא גם ידעך. במוסף "יום כיפור" תהיה כתבה על הנופלים ואולי גם עם גורודיש. על החג עצמו אנשים כמעט לא ידברו, מקסימום תהיה כתבה על כמה כוסות מים מומלץ לשתות.
אין פה משהו מזויף? ההסתמכות על חגים דתיים למטרת ביסוס חגים חילוניים?
"אין עתיד בלי עבר" זו קלישאה נכונה. גם הבריטים החילוניים שומרים את הגינונים, את מוסד המלכה. ישראליות זה לא כנענים. אנחנו לא רוצים להיפטר מהכל, אנחנו רוצים להתקדם. בחילוניות מוחלטת אדם הוא אדם לעצמו. לכל אחד יש חג פרטי. חג לעצמו. החילוני המוחלט נלחם בקולקטיביזם. הוא מפחד שהחילוניות תהפוך לדת.
האירוניה בנסיעה חזרה למצרים מורגשת בכל פסח, במיוחד בשנים האחרונות. יחד עם זאת, בעיתונות היומית טקסי הישראליות האלו מקבלים יותר אינצ'ים מאשר נושאים "דתיים" אחרים. גם הדיווח בעיתונים לאחר יום כיפור (חג האופניים כהגדרת השר אברהם פורז) מתרכז בכמות נוסעי האופניים שנפלו ובעוד פרטים אזוטריים.
 
ג.
 
ד"ר מעוז עזריהו, מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, חושב שהסיפור פה הוא לא דתי או חילוני. בעיני עזריהו מדובר בתופעה תרבותית. ד"ר עזריהו, גיאוגרף תרבותי, טוען שהתופעה הזו לא מאפיינת רק ישראלים: "מדובר ביהודים חילוניים בכל מקום, לא רק ישראלים. זו החלטה תרבותית שמצהירה על שייכות. קיימת פה בחירה. זה אני עושה ואת זה אני לא עושה".
רבים טוענים שהיווצרות הטקסים והחגים החילוניים נובעת מההתנגשות בין הדמוקרטיה ליהדות. חוק החמץ למשל מתנגש עם חוק חופש העיסוק.
"אני לא חושב שהבעיה פה היא בין דמוקרטיה ליהדות. כמו שאין דבר כזה יהדות אחת, גם אין דמוקרטיה אחת. מה זה בכלל חופש העיסוק? האם תתיר לרוצח שכיר לרצוח את מי שהוא רוצה בשם חופש העיסוק? עדיין אין חוק לקנות מצות".
המתח הזה בין יהדות לישראליות התחיל כבר עם קום המדינה?
כמובן. הציונות החילונית העניקה משמעות רק לחגים מסוימים. דוד בן גוריון אמר שיש רק שני חגים בלוח היהודי: חנוכה ופסח, מפני שהם מייצגים שחרור לאומי, אליהם הצטרף גם יום העצמאות.
האג'נדה הציונית בעצם הכתיבה את החגים האלו ברמה התרבותית ונמנעה מאמירה דתית?
מי שיטען שמדובר בארגומנט דתי אלו המיליטנטים הדתיים והמיליטנטים החילונים. אנשים מחפשים השתייכות תרבותית ומסורת עונה לצורך הזה.
את מסירות הנפש, את האקט ה"דתי" שעליו מדבר עזריהו אפשר לראות בסוגיית הקניונים בשבת. אנשי שינוי ומר"צ, בדבקות דתית מפתיעה, החליטו שיום שבת הוא יום שחשוב לעשות בו קניות. במסירות נפש הם פקדו בכל שבת את הקניונים וחילקו פליירים לאנשים ההמומים שחשבו שהם רק קונים ספה חדשה.
ד"ר צבי צמרת, מנכ"ל מכון "יד בן צבי", מתנגד לכל הסחרור הזה. המכון שבראשותו הוציא בפסח האחרון הגדה של פסח שנבנתה בקיבוצים לפני נוסחים אישיים שונים.
האם הקובץ שהוצאתם לא מראה בעצם על מיסוד של החגים החדשים?
כל הניסיונות ליצור חגים אחרים היו ניסיונות כושלים. דווקא הקובץ שהוצאנו על הגדות של הקיבוצים מראים שהבנים החדשים שנוצרו היו חסרי שחר. אם יש הגדה שנפתחת "נרים כוס ראשונה לסוציאליזם הבינלאומי, כוס שנייה להסתדרות, שלישית למשק ולקיבוץ", יש פה איזשהו דבר שהוא מאד מצחיק ומצער אפילו. הדבר היפה של פסח שההגדה שמרה על עצמה. לדוגמא, העניין שמשה לא מופיע בהגדה של פסח, יש בו דבר מכוון.
אתה לא רואה אתוס לאומי שמצמיח לבדו דת משלו?
אני מאמין שאנחנו מצורפים מדת ולאומיות כאחד. וכל ניסיון של לקטוע את זה, להפוך את זה רק ללאומיות, לא יצליח. אין יהודי חדש. הישראלי הוא המשכו של היהודי הישן. מאד מפריע לי היומרה ליצור חדש לחלוטין. גם ההגדות הקיבוציות חזרו לכיוון הזה, סוף ההגדות היה חזרה להגדה המסורתית. אתה יודע שבקיבוצים הפכו את הקדיש ל"יתגדל ויתקדש האדם העובד", אפילו אמרו את זה ליד הקבר. זה ממש מגוחך. זה לא יחזיק מעמד.
הסתירות המעניינות חוזרות ונשנות. טומי לפיד, שר המשפטים, אחד מהלוחמים הגדולים נגד הכפייה הדתית עשה ברית מילה לבנו. לפיד, שסירב להגיב לכתבה, כנראה לא העז לעבור על אחד מהמוסכמות החזקות ביותר של החברה הישראלית, למרות התנגדותו לאקט ברית המילה. אצל לפיד האפקט הלאומי תופס תפקיד חשוב ביצירת החברה בארץ וברית המילה נתפסה בעיניו כחיזוק אותו אפקט.
 
ד.
 
דן אלמגור, פזמונאי ומחזאי, רואה במתח בין היהדות לישראליות שורשים דווקא מפחידים. השילוב בעיניו הוא מוזר ובמקרים רבים אף צבוע.
איך לדעתך נוצרה האמביוולנטיות של אנשים שכן צמי
בכיפור אך ממשיכים לחלל שבת?

זה מתחיל בזה שרוב צופי הכדורגל הם אנשים שנמצאים תחת ההשפעה של ש"ס, אך הם לעולם לא יוותרו על הכדורגל. ש"ס גם יודעת שבזה היא לא יכולה להתגבר על בוחריה והיא מעלימה עין. הרב עובדיה יודע שהוא לא יכול לשנות את זה.
האם הדייסה הישראלית יוצרת מצבים בלתי אפשריים בעיניך?
בעיניי, האמביוולנטיות הזו היא הטרגדיה של המדינה הזו. רוב הממשלה שדוגלת בהבטחה האלוהית לארץ, מורכבת מאנשים שלא שומרים שבת. אוכלים חמץ בפסח, לא מאמינים באלוהים ושאוכלים חזיר. לא יודע אם הם בועלי נידות, אם בכלל הם בועלים. הם כל כך מאמינים באלוהים? שיאמינו בהכל! רק ישוב הארץ?
אלמגור, במונולוג לא טיפוסי, ממשיך להתעלל בדת החדשה שנוצרה פה.
החוסר זהות הזה גורם לדברים קשים. מזמן הצעתי המנון חדש למדינת ישראל. אמרתי לקחת את הפסוקים שכתב אברהם אבינו, אבי ישמעאל ויצחק: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך… הלא כל הארץ לפניך, היפרד נא מעלי אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה". למה להכריח את העם לשיר "ארץ ציון צופיה" שכתב משורר אלכוהוליסט, שיר עגלונים רומני שגם שתי שורות מהשיר הן לא שלו. אנחנו לא העם הנבחר, אנחנו העם הבוחר. זה פולקלור שהוא מאד נחמד, כל עוד הוא לא מזיק לאף אחד. ודווקא החסידים היום הם הכי קיצוניים. אני כתבתי מחזות חסידיים וזה פעם לא היה ככה. יש לי שני סיפורים לספר לך. היה אדמו"ר ששאלו אותו איך כתוב בתורה על אלוהים ששמע את ישמעאל בוכה, "וישמע אלוהים אל קול הנער" כאשר ישמעאל לא בכה בקול, האדמו"ר ענה לחסידיו שכשנער חף מפשע בוכה, אלוהים שומע את קולו גם כשהוא חרישי. היה גם את האדמו"ר שהיה מכונה "היהודי" שחסידיו שאלוהו למה החסידה אינה עוף שמותר לאוכלו, והרי היא דואגת לילדיה. אמר להם "היהודי", היא טמאה מכיוון שהיא דואגת רק לילדיה. הכי נורא הוא שאנשים מתו ע"י אנשים ציניים שלא מאמינים באלוהים ועושים בו שימוש ציני.
אלמגור לא מפספס הרבה, ח"כים חילוניים כשרים נוהגים להשתמש במטבעות לשון דתיים כדי לחדור לקבוצה יותר גדולה של אוכלוסיה. הישראליות החדשה אוהבת לקדש את השבויים והנעדרים ע"י ניכוסם לאתוס הדתי הקיים. אתוס שמיוצר בשנים האחרונות ולא בהכרח תואם לאתוס היהודי שהיה נהוג לפני קום המדינה. כשילדיו של טננבאום סיפרו על שייכותו המופלאה לעם ישראל הם סיפרו ברגש על כך שלא אכל בשר וחלב ביום כיפור ושלא נגע בחמץ בפסח. סוג של גיבור ישראלי-יהודי. גם אילן רמון שלא חשוד בדתיות יתר הועלה על נס כיהודי הראשון שהגיע לחלל. החנוכייה הקטנה וספר התהילים שנשא איתו לחלל גרם לישראלים רבים לדמוע מאושר. היתה זו תמצית מזוקקת של החלום הישראלי החדש. גיבור שהוא טייס ויפה בלורית מגיע לחלל ובלי קשר לזהותו הדתית ועם הרבה קשר לזהותו הלאומית, שולף סימבול דתי.
 
ה.
 
לאחר עסקת טננבוים התבטא שר הפנים, אברהם פורז, בזכות העובדה שהוחזרו השבויים והנעדרים. קידוש הגופות של פורז אינו מפתיע במיוחד. מדובר בתופעה הנשנית של חרושת הישראליות. לפי השר פורז, מדובר בתהליך של חיזוק האלמנט הלאומי.
אתה רואה את זה כתופעה כוללת?
יש יותר ויותר אירועים כמו יום השואה, יום שחרור ירושלים, במידה רבה מאד גם חנוכה, גם פורים. זה מזמן לא חג שהוא נטו דתי. יש את יום כיפור שלגבי ילדים זה חג האופניים. זה ברור שיש התרחקות מחגים דתיים והתקרבות לחגים לאומיים.
בהחזרת גופות של שבויים ונעדרים יש משום "מצווה" לאומית?
החיזוק של האלמנט הלאומי הולך ומתחזק, כמו י"א באדר (יום תל חי, ר"ח), שהיה בדורנו בעוד שהחגים הדתיים היו לפני אלפיים שנה והם פחות אקטואליים. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא הרבה יותר עצוב מאשר תשעה באב. תראה, אי אפשר לעמוד נגד תהליכים סוציולוגיים. כשהייתי ילד הכל היה סגור בשבת והמפלגות הדתיות היו חלשות. היום בכל העולם החליטו לפתוח חנויות ביום ראשון, כי כולם קונים בימי חופש.
ערוץ 2 הוא מהמסמנים הבולטים ביותר של הישראליות החדשה. מדורת השבט שהוא מעמיד מחזקת את האגו הכפוף של הישראליות, אגו שניזוק בגלל המצב הפוליטי והכלכלי. קידוש הציבורי, הישראלי, הוא מהמאפיינים החזקים של הערוץ השני. הטלוויזיה בישראל משתפת פעולה ואולי גם יוצרת את שילוב הכלאיים בין היהדות לישראליות. כולם מכירים את התוכניות בליל תשעה באב, עת יושב באולפן חצי חשוך דב אלבוים או אלעזר שטורם. בידיהם תמיד יהיו מסמכים חשודים ופניהם יהיו חמורי סבר. הם בד"כ ינחו פאנל שיכלול אנשים כמו הרב לאו ודודי זילברשלג שידברו על חשבון נפש ושאר ירקות. מיד אחרי תשעה באב, אחרי שמולא החוב הלאומי, חוזרים לטלוויזיה דודו טופז ואלי יצפאן ביתר שאת שהרי את ט"ו באב יש לחגוג.
בישראל הממסד הדמוקרטי זוכה לאותה הערצה לה זוכים רבנים. הממסד המשפטי הוא שזוכה לכך בעיקר, ולולא מאות משפטי השוחד והשחיתות שעברו על הפוליטיקאים החסודים, גם הם היו זוכים ודאי לאותה הערצה. ההתייחסות של אנשי שינוי, נושאי הדגל הלאומי היותר מיליטנטים לשופטים מעוררת שאלות על מידת הריחוק שלהם מפראקטיס של דת. מדובר הרי בטקסים ובהתייחסויות כמעט זהות.
 
ו.
 
בפסח כאמור, המתח בין הישראליות ליהדות תופס מימדים משעשעים ומובלט יותר. כך תוכלו למצוא במקדונלד'ס לחמניות כשרות לפסח עם צ'יזבורגר, במקדונלדס כנראה חושבים שהציבור הישראלי עוד לא מוכן להיפרדות חד צדדית מהמצות. ארז קומרובסקי, מבעלי "לחם ארז" עמד בעין הסערה בשנה שעברה לאחר שהגיש את הבג"צ עם ע
מותת "הרוב הציוני" על הסתירה בין החוק הדמוקרטי ל"חוק" היהודי בנושא חוק החמץ. קומרובסקי טוען שהוא לא קיבל קנסות בהתחלה: "תראה, אני לא יודע לעשות מצות, אני צריך להתפרנס. אני יודע לעשות לחם. יש עניין חופש העיסוק וזה די מעצבן. כשמכרתי לחם בפעם הראשונה הייתה חגיגה, משהו משחרר. אולי נכון לומר חוויה מתקנת. בפריז, ב"אש פריידיי" (זמן שבו אסור לפי הנצרות לאכול בשר, ר"ח), לא כל הקצבים סגורים. יש משהו באירופה ובארה"ב שבאמת מאפשר לאנשים לחיות כפי שהם רוצים. זה כמו שאנו רוצים שלא ירדפו יהודים בצרפת, גם אנחנו צריכים לאפשר. כל הבלגן התחיל בגלל ה"עליהום" על נושא החמץ בתקשורת. "עליהום" שהתחיל מצד שר הפנים של אז, שהיה מש"ס".
יש הטוענים שגם שבוע הזיכרון ליצחק רבין ז"ל, בכל שנה, הוא מין עדכון לצום גדליה המסורתי יותר. תופעה יותר מעניינת היא הטקסיות התקשורתית בתקופה שלפני יום האזכרה לרבין. שבוע לפני האזכרה לרבין תמיד יתפסו אנשים שירקו וכיסו בגרפיטי את הגלעד של יצחק רבין. הידיעות האלו בד"כ יוצרות סוג של "הקדמה" לאזכרה של רבין והן מלוות ברוחות סוערות שבשנים האחרונות גם זוכות לידי ביטוי על ידי קהילת הטוקבקים האימפולסיבית של Ynet, שתופסת בהדרגה את מקום מדורת השבט. ברי חמיש, חובב קונספירציות ידוע חושב שיש קשר בין הטיפול התקשורתי בימים שלפני האזכרה לרבין לטקס עצמו: "יש שבוע של יצחק הקדוש ובצד השני יש את שבוע ההשמצות. איתמר גביר, אם הוא לא שב"כ יש לו חיים מאד מוזרים. יש לו קריירה אחת, להרגיז את המדינה. מאיפה יש לו את הכסף לכל המשפטים. יש לי קלטת של יגאל עמיר בחקירה במשטרת ירושלים, ארבע שעות שהוא אומר שאם הוא היה מפספס את רבין, איתמר בן גביר היה צריך לירות. איריס כהן (הואשמה השנה בכתיבת כתובות נאצה סמוך לאנדרטת רבין, ר"ח) כבר שנה מתקשרת אלי ומטרידה אותי. בכינוס של הימין בתיאטרון ירושלים שמתי את הדוכן עם הספרים שלי, אני מכיר את השוק שלי, איריס כהן באה והתחילה לומר לי שבחורה שמכרה לי את האוטו היא החברה שלי. היא בוודאי עובדת בשב"כ. אני משוכנע שהשב"כ יוזם את כל הפרסומים שלפני רצח רבין. הרי מה מקבל בנאדם אם הוא מלכלך את האנדרטה של רבין? המטרה השנה הייתה לפתות אנשים לבוא לעצרת. הם ראו שלא הולכים להגיע הרבה אנשים".
חמיש והתיאוריות לא מוצאות דרך לתוך הציבוריות הישראלית. אנשים אוהבים להתמסר לחיבוק התקשורתי המאחד כל כך בימים הקשים שעוברים על ישראל. כך פסטיבל הבומבומלה, שהתקיים בפסח האחרון קיבל על ידי התקשורת ועל ידי משתתפים רבים את התואר פסטיבל שמאחד את כולנו למרות המצב הרע. הצורך של הישראלים בחגים חדשים ובטקסים מאחדים עוזר לחוויה האסקפיסטית שנוצרה פה להתממש. נתן סגן כהן, איש תיאטרון, יותר נחרץ. סגן כהן גוזר דין על הטקסיות החילונית: "אם המטאפורה היא סופגנייה, הסופגנייה הכי טובה עבור החרדים היא הסופגנייה עם ההכשר הכי טוב. עבור החילונים הסופגנייה הכי טובה תהיה האחת עם המילוי הכי טעים והכי משובח. יותר ממה שהחרדים מפחדים ממלחמת אחים, החילונים מפחדים יותר. בסופו של דבר החילונים ישבו מסביב לשולחן של הסדר, ליד הדתיים. לא יעזור, העניין של מילוי הוא אנטי טקסי".
 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צ'ה גווארה  On נובמבר 22, 2005 at 10:18 pm

    מסמכים ישנים, הגיע הזמן לנקות את המקלדת מכל-מיני שאריות ושרידים של במיה.
    בהצלחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s