ארכיון קטגוריה: כללי

תרבחו ותסעדו

לפני כמה דקות זה היה ברדיו. יום לפני המימונה העלו פוליטיקאי מרוקאי לדבר על המימונה. והוא דיבר על התקציבים לדרום והמנחה שאלה אותו האם אומרים תרבחו ותסעדו או שאומרים תרבח ותסעד. והוא אומר, זה תלוי אם זה רבים או יחיד. ואיזו מין שאלה היא זאת. והיא עונה, אם כן. תרבח ותסעד. וממהרת לסיים. ומיד מתחיל השיר של אהוד בנאי, טיפ טיפה, על הטיפה שמתגלגלת עד לאוקיאנוס הגדול. ההתחלה של השיר, מתחברת לכולם למימונה, וכולם נאנחים אנחת רווחה.

המרחק בין מרוקו לאיראן, למי שלא זוכר

ומה לנו שיר של יוצא איראן למנהג המרוקאי, הרי זוהי שמחה עממית והיא משותפת לכולם.

והחיבור הזה, של המזרחיות, חייב את עצמו בעיקר למדינה כאן וגם לרב עובדיה יוסף. שניסה בהינף קולמוס לאחד בין כל המנהגים. בזמנו הדבר עורר עליו את זעמם של רבני מרוקו, אך חרמות מפה ומשם השתיקו את הויכוח. וכך באוכל אנחנו עדים למסעדות מזרחיות שמערבבות קובה עם טאג'ין ועוד לא התחלנו לדבר על מוזיקה ועל שרית חדד הקווקזית והחיבור שלה למרוקאים. זה הרי לא משנה שבין קווקז או איראן ועד מרוקו, נמצאת כל יהדות העולם ה"אשכנזית". כולנו מזרחים על משקל כולנו יהודים.

והחיבור הזה הוא לא רק אצל אנשי ההלכה ולא רק אצל האליטות כאן, הוא גם אצל המזרחים עצמם. הנה, אני אומר מזרחי. והמאגרבי שרק עלה ממרוקו וכל חייו קראו לו מאגרבי, על שם מערביותו, מרים גבה. זה כמו המכתב של רוח ג'דידה, שמבדיל את עצמו מהאחרים שלא זכו שידבק בהם דם מזרחי. ומהו מזרחי, מזרחי הוא מי שמקופח.

ומי מגדיר מהו מזרחי? האחר. לא המזרחי עצמו. והשפה של הליבורנזים בתוניס הולכת לאיבוד. והשפה של האנדלוסים במרוקו הולכת לאיבוד. והשפה האיראנית-גרמאנית הולכת לאיבוד. כי כולנו הרי עם מזרחי אחד ואין בלתינו.

כמו הסד של הגדרת הדתי מול החילוני. הסד של המזרחי והלא מזרחי חזק מהאנשים עצמם. אם באירופה היו האיסט יודן, הם באו לכאן, כינו אחרים בשם מזרחים והמזרחים עצמם קיבלו על עצמם את דין התנועה והמשיכו באותה תבנית.

המאבק המזרחי הוא מאבק חשוב אם הוא מבסס על מעמדיות ולא על מוצא מפוברק ומאוחד על ידי הגדרות מוזרות. אין דין תוניס כדין סוריה. ואין דין איראן כדין מרוקו. כולם ערבים (טוב, חוץ מאיראן)? וכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים. כמובן.

וזה מתחבר להגדרה האקדמית של יהודים ערבים שאולי היתה קיימת בעיראק ולא היתה קיימת במאגרב. והניסיון להחיל אותה על כל יהודי מהמדינות האלו. כי מהי השפה שגדלתי עליה, אם לא יהודית מתובלת בערבית וברברית. וכל יהודי ג'רבא היו רחוקים מהערבים כמו שהיו רחוקים מהברברים. וקרובים אל הערבים כמו שהיו קרובים אל הברברים. וכל מקום ומקום נהג בצורה שונה. ולא התחלתי לדבר על שני רבעי היהודים בתוך האי הקטן של ג'רבא עד שאני נדרש להצביע על ההבדלים בין עיראק ומרוקו (!).

שכן בשני הרבעים היהודים בתוך האי שלנו יש מנהגים שונים, שפה שונה ותרבות שונה. ומה לנו מזרח, ומה לנו מערב עכשיו. הרי כולנו חייבים בשמחת המימונה, גם אם לא נהגנו מעולם כך. שכל עם ישראל אחים או כל המזרחים אחים. העיקר שכולנו אותו דבר, יודעים לשמוח.

חרדים וקצבאות

מהממת, כרגיל, ההתנפלות על הלבושים בשחור. הם כולם הרי מיקשה אחת, אותה שפה, אותו חיתוך דיבור. היהלומן הבלגי מול האברך המטופל בשלושה ילדים וקצבה של אלף שקל מהמדינה. טפילים, תוכנית ליבה, שחור, שחור ותרנגול כפרות. גם יש להם ריח (בלחישה לעת עתה).

וההתנפלות של הסטודנטים היא עליהם. שהרי לא יעלה על הדעת לקחת מתקציב הבטחון או מעתודות הגז או מכל מאגר אחר שמכיל פי מיליארד ויותר מהתקציב של האברכים. כי אנחנו הרי שוחרי שוויון, אז בואו נשקע כולנו באותם מחוזות. שאף אחד לא יקבל. אף אחד.

לא נצמצם אימון טיסה אחד כדי שיהיו מלגות לעוד אלף סטודנטים. עדיף למנוע ממי שכבר מקבל. זה דומה למהלך הגאוני של התנועות הפשיסטיות של הליכוד (ז'בוטינסקי: אני פשיסטן) והפאשיו המילאנזים (מוסוליני:  אטעם מהריזוטו סרטנים), איך הם ליכדו את העניים וגרמו להם להתנגד לעניים האחרים. מאד יפה, מאד מתוחכם ומאד מתאים לסטודנטים של ישראל 2010. שום מילה על הכיבוש, שום מילה על חוסר צדק חברתי. בואו נשחט תרנגולות כדי להראות לחשוכים האלו כמה אנחנו נאורים, בואו ניקח מהם את הכסף. כדי שיהיה שוויון. בואו נזיע עבור זה ונצא לכיכרות.

ישחקו הנערים לפנינו. בדומה למהלך בסברה ושתילה. שיהרגו אחד את השני באוהלה של תורה או באוהלו של ניטשה. כיף לאוצר, כיף לסטודנטים על ההירואיות מול החלשים והכי כיף לשחורים. כי להם תמיד כיף. תראו איך בטיסות הם תמיד שם. לאן הם נוסעים בכלל עם כל הילדים האלו. אי אפשר כבר לחיות כאן.

 

הזמן הצהוב / שמעון פרס

מהו צהוב, מהן פנים צהובות ומהו זמן צהוב. עכשיו, כשחזר לטפטף קצת, מגיע הזמן הצהוב. לא של גרוסמן, אלא של הכבישים. הוא נוכח בהרי ירושלים, בדרך מהסטף לכיוון הקסטל. עצי האורן מטילים אבקנים צהובים על הכביש והגשם עושה בהם מסילות, מצייר. שניה לפני שעוד מכונית מתערבת במסלולי הרוח של הטיפות, אפשר לראות מין שמחה וערבוב של שני גורמים בלי התערבות אנושית. זה דומה למה שקורה כשמניחים מצלמה אצל שני חתולים. הלואי והיה קורה, ולו דומה במקצת, בין איש ואישה. כך, בלי התערבות אנושית.

 

***
 
אתמול ביקר שמעון פרס במסעדת עזורה המיתולוגית במחנה יהודה. אלרן, הבן של עזורה הוא חבר טוב. אני מכיר את אימו רחל ואת כל המשפחה. הגעתי ללא קשר וראיתי את הפמליה יושבת ליד שולחן גדול. אוכלים שעועית, אורז ושאר מאכלים לפי מתכונים תורכים. בצד יושב עזורה המבוגר ובשולחן הקטן איתו, אשתו רחל. היא רוצה להצטלם עם פרס. אם אפשר. היא הכינה אוזני המן וגם מעמול. במיוחד.
כולם בשולחן מדברים אותנטית, על סבתות. חוץ משמעון פרס שמחכה להזדמנות להכניס שורה שכולם יאהבו. אני מספר בשקט לרחל על אזני המן שנמצאים במאפיות של גנואה. על כובעי הכמרים. והיא מבקשת צילום איתו.
פרס, בהיותו פוליטיקאי ציניקן, יודע להעריך ולדבר בהנאה על המאכלים עם השמות האותנטיים. על סבתו הוא לא דיבר, אולי לא זכר. הוא שאחראי על חימוש הגרעין המטורף של האיזור, ידע מה יאהבו מסביבו. בעין מנוסה סקר את אוזני המן, ואמר שבשנה הבאה נכין אוזני אחמדינג'אד. כל השולחן כאחד צחק ואף החמיא לו על השורה הגאונית. ורחל שאלה אם זה הזמן המתאים לצילום. היא לבושה בהידור. והוא, נשיא של העם, רצה גם לראות את הפתיליות, כי סיפרו לו עליהם. וגם שאל אם פואד כבר אכל כאן. הרי מה מתאים יותר מפואד, יושב ואוכל אורז עם שעועית. ירד לעם פרס. כולם אמרו מסביב.

 

מוניות שירות וסיגריות / מה אוכל הבא מלמעלה והבא למעלה

כשמתיישבים במונית שירות, בוחרים את אחד הכיסאות האחרונים. משיקולים פרקטיים של חוסר רצון להעביר מטבעות. משעין את ראשי לחלון אני רואה את אותם אנשים קשי יום המלקטים בימים כתיקונם את שאריות השוק. באים הם למקום ריכוזם של מוניות השירות כדי ללקט סיגריות. שהרי דבר ידוע הוא שברגע שמתמלא מניין אנשים (מניין שוויוני הוא זה. כולל עובדים זרים, נשים ואפילו אותי), כולם זורקים את הסיגריות וממהרים פנימה. דבר ידוע אף יותר הוא שברגע הדלקת הסיגריה, המניין מתמלא. אנשים קשי יום אלו יודעים בהרגלי מוניות השירות ובאים ואוספים את הסיגריות באזור היציאה.
 
*
 
האדם היורד לדרום הים התיכון מצפון לים התיכון מקיים את מצוות אבותיו ומחזיק עדיין באותה אדנות. הוא יאכל דגים על האש ויפחד מתבשיליו של המקומי. המקומי ישתדל למצוא חן בעיני אותו אדם המצקצק בלשונו ויגיש גם צ'יפס לילדו של אותו אדם. אותו ילד אף יחזיר בתיעוב מוחלט את צלחת הצ'יפס לכשיגלה שנגעה במשהו ששייך למקומי. אביו יהנהן בהסכמה.
האדם העולה לצפון הים התיכון מדרום הים התיכון יקיים את מצוות אבותיו של אותו אדם מצפון הים התיכון. הוא יפתח מקום של אוכל ויגיש שם אוכל תורכי גנרי. הוא לא יבטא את עושרו ואת תרבותו. מרוקאי וגם מצרי יגישו אוכל תורכי וליד העמוד המסתובב יגישו אלמנט מוקטן של תרבותם (בריק, מרגז).

 

דני איילון, תורכים, המרחב כאן

  זה קרה אתמול. סגן שר החוץ של ישראל הזמין את השגריר התורכי. הושיב אותו על כיסא נמוך, שם דגלי ישראל על השולחן, לא כפי שנהוג, ושפך את חמתו וקללותיו על השגריר. כדי להראות לתורכי מהו חוסן לאומי, הוא גם דאג שלא תהיה צלחת של בייגלה על השולחן.
מעניין, אך הקטסטרופה של ליברמן כשר החוץ (לאן הוא נעלם, תודה לאל) מתגמדת מול אותו גמד פוליטי שמנסה להצית את האזור הכי רגיש במזרח התיכון.
כמו שחזירים גדלים פה מטר אחד מעל האדמה, גם כולנו כך. לא באמת נמצאים במזרח התיכון, גופינו הרופס כאן, אך ליבנו ותקוותנו רחוק רחוק באירופה המערבית ובאמריקה. ארץ מכורתו של אף אחד.
חיים רוזן כתב על השפה העברית, עינינו הפכה לאלפינו, חיתינו לכפינו. השפה הולכת לכיוון ההודו-אירופי. האוכל פה מזמן מושפע בעיקר ממה שקורה בעולם, רק לא מכאן. שלא לדבר על ההתנהגות הפוליטית.
ממה שנראה מכאן כחוסר יכולת תאורטית להגיע לשלום אזורי, תורכיה הייתה היחידה שעוד הצלחנו לדבר אתה. יותר נכון עם הצבא ועם האינטרסים הזמניים שלו.
האוכל התורכי, החמימות המפורסמת, כל אלו משכו את עמישראל לדילים הקורצים באנטליה ואיסטנבול והציבו לנו את המראה היחידה במרחב הקרוב אלינו. השלום עם ירדן ומצרים לעולם לא יהיה כזה, זה ברור לכולנו.
וכך, המדינה היחידה במרחב שקורצת לישראלים, גם היא הולכת ומתרחקת. זה יכול לקרות בגלל לחץ של השכנות הידידותיות שלה (סוריה למשל) או בגלל לחצים אחרים.
מה שכן, ישראל עושה הכל, כדי להתרחק מהצד השני.
אני אוחז אינטרס אישי בקשרים עם תורכיה, בגלל פרויקט אוכל שאני מריץ. אך מלבד כך, כשראיתי בתכנית הבוקר של ערוץ עשר, את אחד המנחים, עוטה על עצמו הבעה אידיוטית ושולח באסטיונר משוק הכרמל לצאת ולהפגין מול שגרירות תורכיה, הבנתי ששום דבר טוב לא יצא מזה. עומד השגריר התורכי בחלונו ורואה מצלמות וניסיונות אימבצילים להפריע לו, ממסדיים כמעט. צלחת הבייגלה של איילון משלימה לו את התמונה.
הפוליטי מזמן רוצה להתרחק מהאנשים האלו שנראים כמו ערבים ומחבקים את אסאד כל יום שלישי. הניסיון להכניס למאבק המטופש הזה בין פוליטיקאים גם את "העם", גורם לי לחששות אמיתיים.

אני יודע שהכול פה מתפרק. אבל למה כל כך מהר.

 

קישור לעצומה שהעלתה חלי, אולי זה יאט במשהו את מה שקורה.

http://www.atzuma.co.il/ayalonresign/1000/

מוניות שירות / בתי מלון / מהגרים / תושבים

זה מתחיל כך. אתה יושב במונית שירות ומסביבך תמיד יהיו שקיות או סלי קש גדולים במעברים ואתה מרגיש שאתה נמצא במקום ממש. למרות שאתה בעצם בתנועה.
לפני כמה חודשים טיפסתי על מונית שירות בצומת איסקנדרון, היא אספה אנשים שהגיעו מאיסלחיה שליד חאלב במונית שירות אחרת והסיעה אותם לאנטקיה (אנטיוכיה) הסמוכה לים התיכון. ישבתי בשורה השניה, בכיסא לשניים, לידי איש מבוגר שהסתכל בחלון. לאחר כמה דקות, נפתחה שוב הדלת ובדלת הציץ ראשה של אישה צעירה עם ילד ששאלה אם אנחנו מגיעים לאנטקיה. עניתי בערבית והיא הבינה. בשונה ממונית השירות החצי ריקה שהביאה אותי לצומת, כולם כאן עטופים בשתיקה. ההרגשה הפיזית שלי היא שאני שייך למקום. למרות שאני יודע שאיני כזה.
אני עולה למונית שירות אחרת בגאבס, הפעם בדרום הרחוק של תוניסיה. יושב בארבעת המושבים מאחור, בצפיפות. משמאלי צרפתי שחי כבר המון שנים בדרום תוניסיה. כולו שזוף. מימיני שני מקומיים וכולנו מדברים באותה שפה. על מה? על העיר אליה אנו מגיעים. על דוז.
החוויה בבירור שונה מאד מתחבורה ציבורית ממוסדת כמו אוטובוס. יש משהו אחר בתשלום הלא קבוע לנהג ויש משהו אחר בשותפות הגורל של הנוסעים ברגעי ההמתנה. תמיד מחכים לעשירי, כמו למניין.
במרסיי אני ישן במלון קטן שמנוהל על ידי מהגר אלג'יראי. המלון נמצא ליד תחנת הרכבת הגדולה של סנט שארל, ובתחתית המלון בית קפה קטן עם מהגרים מהמאגרב שמשחקים קלפים. אני מבין שרוב האנשים במלון הקטן הם מהגרים שאך באו או בני משפחה של מהגרים. לא תיירים. מעניין מה מרגיש אדם שאך הגיע וכבר מארח. אני יודע בהיותי שם שקרובי משפחה מסתובבים שם ויכולים למצוא אותי ולסנוט בי על שאיני ישן אצלם, אך אני מרגיש שם יחסית טוב. אולי מפני שאני לא יודע לדבר צרפתית.
אבא שלי. כשהגיע לירושלים חָבַר מיד עם קרוב רחוק שניהל ועדיין מנהל מלון קטן במרכז ירושלים. אותו אדם הוא גבוה וחזותו מכובדת. הוא היה המארח הרשמי בעיר שהרגשנו בה בתחילה אורחים.
אני נוסע מירושלים לתל אביב במונית שירות. אני לא מרגיש דבר מיוחד בנסיעה הזו. יש בה בעיקר פלסטינאים, עובדים זרים וכמה סטודנטיות מבצלאל. אפשר לזהות את כולם בנסיעה וכולם מזהים אחד את השני. מזהים את המקום ממנו אנו יוצאים, כל אחד מפינתו הוא. כולנו הולכים לפינות המקבילות בעיר היעד.
וככה זה במוניות שירות. כולם מתאספים למונית, כולם כשרים למניין. וכך כולם הולכים ממקום למקום. ובמקום אליו מגיעים מתחברים שוב עם האנשים שלנו. אלו שהצליחו והפכו למארחים. אנו, במונית השירות, רואים כמעט בבגידה, איך העובדים הזרים יורדים כמה דקות לפני כולם באיזורי האכלוס שליד התחנה הישנה. אך אנו שותקים ונכנסים לתחנה החדשה של תל אביב.   

 

נינט טייב

קרה וראיתי אתמול טלוויזיה. מכל הערוצים ניבטה התמונה של נינט טייב, מסבירה באריכות שלמרות שמה והמקום ממנו באה, היא מסוגלת לעשות מוזיקה "עליונה", מערבית.
אני לא יודע מה המוצא של נינט. אני מניח שהוא תוניסאי, או מעורב עם תוניסאי. לפי שם המשפחה. אני מנסה לקחת את דב אלפון וקורין אלאל, שניהם ידועים ממוצא תוניסאי ידועים שנחתו מהר מאד בלב הממסד התל אביבי ולא נזרקו בקרית גת, ולהבין את ההבדלים.
אלפון הגיע מסוסה. לאביו הייתה את חנות הספרים החשובה ביותר באזור. אלאל מגיעה ממשפחה מכובדת מהבירה טוניס. למשפחתה היה את מפעל השוקולד החשוב בתוניסיה. שוקולד אלאל.
יכול להיות שהשמות הפרטיים שלהם, דב וקורין, בשונה מנינט, עזרו להם יותר והם לא היו צריכים להתמודד עם שאלות מטומטמות כמו "מה אתם עושים כאן, בחלקת האלוהים שלנו".

מגוחך ככל שזה ישמע. אך מי שמשפחתו עלתה מכפר אנאלפביתי במזרח אוקראינה, גם אם גדל בקרית גת, יתקבל בזרועות פתוחות כשיתחיל לעסוק במוזיקה "מערבית". וכי מהו מערב ומהו מזרח. אם אני ז'ק דרידה ואני יהודי מאלג'יר, ואני כותב, חי ומת בפאריז, אז אני נמצא "במקום הנכון"?
 
האם העובדה שמשפחתה של נינט "נזרקה" בקרית גת. מונעת ממנה לחזור מבחינה תרבותית לשורשים שלה, יהיו אשר יהיו? והרי השורשים שלה, כמו לרוב שוכני הים התיכון, הם אוניברסאליים ושואבים השראה מכל האזור. החל במוזיקת הראי, דרך מוזיקה תוניסאית ומרוקאית, איטלקית וצרפתית.
 
יצאה נינט מהגטו התרבותי בקרית גת. זה שמנציח מיקום מסוים בחברה הישראלית, הגיעה לתל אביב, המקום שמלבד הבעייתיות של התרבות המונוליטית שבו, מאפשר פתיחה ויותר מכך, מאפשר לחזור לתרבות אישית ומנוסחת יותר, וכבר היא נהדפת על ידי האנשים שמפחדים מהשם שלה ומהמקום שממנו באה ("שים בדיסק איזה נינט טייב").
 
שדרות, אגב, הצליחה במאבק קשה להתקבע בתודעה הישראלית כמקום "בסדר". משם יכולה להגיע כל תרבות ולא צריך לחסום אותה. קובי אוז, תוניסאי נוסף, יצא לכל מיני כיוונים. חזר ושילב מסורות מסבא שלו עם מסורות מערביות. בדומה לסצנה הנוכחית בעיר טוניס.
 
אז אתמול ישבתי וראיתי טלוויזיה. ונינט, שבקושי הכרתי אותה עד היום, רק שמעתי עליה המון, יושבת ועונה לכל השאלות הטיפשיות ההגמוניות שלא מבינים איך יש לה את ה"אומץ" להתעסק בחומרים הגבוהים שלהם.
 
מקרית גת יצאה כבר בשורה של אמנות ויזואלית. עדי נס ואורי צייג היו החלוצים. אחלה שמות יש להם אגב. נינט צריכה להתגבר על שמה והמקום ממנו באה כדי לחזור חזרה ליכולת לדבר כמו הוריה.
 
ואף מילה על האלבום החדש שלה.  

 

קצת צבע

חלב של פעם + בחירות בתוניסיה

מי שמבין בגבינות מכיר את העובדה הבסיסית שגבינה טובה נעשית מחלב שאינו מפוסטר. הפסטור לוקח את כל הטעם ומביא את החלב לדרגה של מים. תנסו (יותר נכון, תנסי) להניק תינוק במים ויגדל לך תינוק מכוער.
כך הרג'יאנו פרמג'אנו המפורסמת, כך הגורגנזולה בליגוריה (יאמ) וכך הרוקפור. כולן עשויות מחלב שאינו מפוסטר. תיכנסו לחנות המפורסמת של ג'יוליטו בברא והוא כבר יסביר לכם.
חלב זקוק לפסטור כאשר הפרות לא מקבלות תזונה נכונה או כאשר הן חולות. חלק מתעודת האחריות של הגבינות המשובחות ביותר בעולם הוא שהפרות שמניבות את החלב תמיד יהיו במצב מעולה. איגוד הגבנים בארה"ב מנהל היום מלחמה משפטית חשובה נגד החוק המחייב פסטור של כל חלב (חוק שכמובן קיים גם בישראל). תנועת סלואו פוד תומכת משפטית באיגוד, במטרה לתת לאנשים בארה"ב את האפשרות לטעום שוב גבינות נורמליות.
לא ארחיב כאן על הנושא, כי הוא יכול להיות גם משמים. רק אומר שמי שטועם בשר בקר בארץ זבת וחלב ודבש שלנו, מבין את הצורך העמוק בפסטור. וכך כל "חברות" החלב לא רק מפסטרות, אלא הן עושות מה שנקרא "פסטור על". כדי לקבל מים בצבע לבן. כל הסיפור הזה קשור לתעשיית הבקר בישראל שמתנהלת בצורה מזעזעת, החל באוכל שהפרות אוכלות ודרכי הטיפול בהן. כאן הולכים על בטוח ומפסטרים את האימא של החלב (וסליחה על הצרפתית).
אחת האשמות בסיפור, אם לא האשמה העיקרית, היא כמובן תנובה. החברה גדולה ביותר במשק. היא אחת מהגורמות לחלב להיות חסר טעם והיא זו שיוצאת בקמפיין נוסטלגי ל"חלב בטעם של פעם". כמו הזגג ששובר את החלונות בלילה ומתחיל לקבל עבודות בבוקר.
אז לא רק שיש לתנובה את החוצפה להוציא את המוצר הזה, הם גם טוענים שהוא בסדרה מוגבלת והוא כמובן יקר יותר. תודה רבה על הכול. מייק טוען שהחלב בטעם של פעם הוא בעצם הסימולקרה של בודריארד ושבמרוקו זה לא היה קורה.

 

 
ברובע של היהודים בג'רבא אפשר להזמין חלב יום לפני ומקבלים אותו, עשיר וטעים, בבקבוק ריק של בוגה (סוג של קולה מוזרה). ואשתו של בן דוד שלי אוכלת פרה שם ולא כאן. כי שם "הפרות אוכלות עשב". אך לא כדי לספר זאת עברתי לחלק ב'.
ביום חמישי האחרון התקיימו הבחירות המוקדמות לממשלת תוניסיה. אזרחי תוניסיה החיים בחו"ל, הימאים ואולי גם האסירים, הצביעו כמה ימים לפני המועד הרשמי. בקומה שנייה של חנות מסוימת התקיימו הבחירות באזור הזה של העולם. לא אכביר במילים כדי לא לעורר שערוריות דיפלומטיות, אך רק אומר שהיה זה מחזה משעשע. השגריר בפלסטין ועוזרו ישבו ליד שולחן שעליו תקרובת קלה ומיץ פז. השגריר הגיש לי ארבעה פתקים, כל אחד בצבע אחר, וביקש ממני להכניס אחד מהם למעטפה ולהחזיר לו את שלושת האחרים. בחירות חשאיות לעילא. הרגשתי גם שהוא קצת כועס עלי ששכחתי להביא את הרוזטה שהכנתי לו.
כל היהודים מצביעים לבן עלי, הנשיא המכהן. הוא טוב ליהודים (בדיוק כמו ביבי) ולכן אנחנו מצביעים לו. עובדת הימצאו על פתק אדום, תרמה להתלבטות שלי. גם העובדה שאסומן כמי שלא הצביע לו, תרמה. השם הפרטי שלו, זיין, היה אולי עושה לו המון צרות אם הוא היה חי כאן (רוני כבר דאגה להטות את שמו לפי הכללים התנ"כיים), אך זהו באמת שם יפה (בהטייתו האמיתית zin) והוא תמיד מעביר לי צמרמורת נעימה. אולי בגלל שככה אימא שלי קראה לי כשהייתי קטן. אז הנה עוד סיבה לבחירה. חוץ מזה שאני מתנגד נלהב לרפורמות האגראריות של האופוזיציה שבחרה להופיע על פתק צהוב.

 

חמסות / דג בפנים דג בחוץ / ידיים למעלה

בהמשך למה שכתבתי על סבא שלי משנות החמישים מצאתי צילומים שצילמתי בבית הדפוס העזוב. זיהיתי את אותם קירות בתמונות משנות החמישים.
על הכניסה של רומל בשנות הארבעים לאי ג'רבא וקורותיו של סבא איתו אכתוב לאחר שאמצא צילומים מאותם שנים.

 

 

 

 

מנהג היהודים באי ג'רבא הוא לצייר חמישה (חמסה) דגים קשורים בחוט (חוטא זה דגים בתוניסאית) מחוץ לבית, מחשש לעינא בישא. לאחר שציירתי פעם אחת על בית חדש בג'רבא, התחלתי לצייר גם לחברים שרצו, כאן. הדיל היה "אתה מכין לי דג בפנים, אני מכין לך דג בחוץ".
 

ידיים למעלה

ביבי מבקר בצבא והצבא מבקר ברחוב

1. אתמול התעוררו הכתבים הצבאיים והפוליטיים לטלפונים מצלצלים של מקורבי ביבי שרצו להזכיר להם שביבי נעלם כבר כמה שעות. כמה שעות? שאלו הכתבים המפוחדים. שלוש שעות כנראה. אותם כתבים רעדו בספה בבית, לא מבינים איך הם לא שמו לב. הם הרי היו בטוחים כי ביבי בדיוק יצא לאכול צהריים ואחר כך תפס לו תנומה. משהו לא הסתדר להם.
אך לא ינום ולא ישן, מייד פורסמו בכל אמצעי החדשות, מי באינטרנט ומי בטלוויזיה, את אותה השערה אפופת תהילת מוסד. ביבי מבקר במתקן צבאי, כך כנראה "הדליפו" מקורות צבאיים. קצת היה משעמם פה לאחרונה באמת ואולי יהיו עוד מעט דיבורים על חלוקת העוגה הציבורית.

אני יודע, לא חוכמה להסתכל על טוקבקים. אבל הם היו משעשעים במיוחד בהקשר הזה. הכתבים הואשמו בהסגרת סודות מדינה לאויב. "מה אכפת לכם שביבי נעלם! הוא בונה את ההתקפה נגד איראן. תעזבו אותו בשקט!". דברים כאלו.

2. ואם היה לכם ספק לאן הוא נעלם היום בין השעות עשר לאחת וחצי בצהריים. יש אצלי השערה שעוד לא קיבלה אישור של דובר צה"ל, אבל זה עוד יגיע.
בסביבות אחת עשרה הוא ישב בפגישה פרטית עם חבר ילדות. הם שתו קפה ואכלו קרואסון וריכלו קצת על החברים מפעם. בסביבות שתים עשרה וחצי ביבי הסתכל ימינה ושמאלה והחליט להתיישב לאכול צהריים. מה עבר במוחו אני עוד לא יודע. אולי התקפה על איראן ואולי הוא פשוט חיפש את המלח. באותו זמן בדיוק אני חיכיתי לאוטובוס ברחוב המלך קינג ג'ורג' בירושלים.
מבצע הארכיאולוגיה הגדול של ירושלים שבו חושפים את כל רחובות העיר למטרת כינון הרכבת הקלה גורם לפקקים נוראיים. היום, על ראש שמחתנו, גם הצבא החליט להצטרף לחגיגה והתיישב על תותחיו ועל טנקיו במדרחוב בן יהודה במין מיצג אמנותי. משאית סוררת אחת וטנק על גבה חסמה את כל רחוב המלך קינג ג'ורג' ליותר משעה כשלא הצליחה להיכנס לרברס והרחוב התחלק בין מצדדי (ומצדודי) הצבא, הטוקבקיסטים מאתמול שהגנו על הפקק, ואנשים עמוסי שקים שלא הבינו מה יש לטנק לחפש באמצע הרחוב והיום.
לאחר שהפקק נחלץ והאוטובוסים הגיעו, עמוסים לזירא כמובן, נסענו לכיוון קרן היסוד. שם נעצרנו בנהמת סירנות. כמה מכוניות ובתוכן אנשים עם מבע אטום עברו ולאחריהן עבר אותו ביבי. הוצאתי במהירות את היומן וסימנתי לעצמי את השעה. היה לי חור של עשרים דקות שבהם לא ידעתי מה הוא בדיוק עשה. ביקשתי מהנהג להגביר את החדשות, כדי שכולנו נשמע מה באמת קורה.

מתוך צילום מסך: 29.5.2004, 23:27