לפני כמה דקות זה היה ברדיו. יום לפני המימונה העלו פוליטיקאי מרוקאי לדבר על המימונה. והוא דיבר על התקציבים לדרום והמנחה שאלה אותו האם אומרים תרבחו ותסעדו או שאומרים תרבח ותסעד. והוא אומר, זה תלוי אם זה רבים או יחיד. ואיזו מין שאלה היא זאת. והיא עונה, אם כן. תרבח ותסעד. וממהרת לסיים. ומיד מתחיל השיר של אהוד בנאי, טיפ טיפה, על הטיפה שמתגלגלת עד לאוקיאנוס הגדול. ההתחלה של השיר, מתחברת לכולם למימונה, וכולם נאנחים אנחת רווחה.
ומה לנו שיר של יוצא איראן למנהג המרוקאי, הרי זוהי שמחה עממית והיא משותפת לכולם.
והחיבור הזה, של המזרחיות, חייב את עצמו בעיקר למדינה כאן וגם לרב עובדיה יוסף. שניסה בהינף קולמוס לאחד בין כל המנהגים. בזמנו הדבר עורר עליו את זעמם של רבני מרוקו, אך חרמות מפה ומשם השתיקו את הויכוח. וכך באוכל אנחנו עדים למסעדות מזרחיות שמערבבות קובה עם טאג'ין ועוד לא התחלנו לדבר על מוזיקה ועל שרית חדד הקווקזית והחיבור שלה למרוקאים. זה הרי לא משנה שבין קווקז או איראן ועד מרוקו, נמצאת כל יהדות העולם ה"אשכנזית". כולנו מזרחים על משקל כולנו יהודים.
והחיבור הזה הוא לא רק אצל אנשי ההלכה ולא רק אצל האליטות כאן, הוא גם אצל המזרחים עצמם. הנה, אני אומר מזרחי. והמאגרבי שרק עלה ממרוקו וכל חייו קראו לו מאגרבי, על שם מערביותו, מרים גבה. זה כמו המכתב של רוח ג'דידה, שמבדיל את עצמו מהאחרים שלא זכו שידבק בהם דם מזרחי. ומהו מזרחי, מזרחי הוא מי שמקופח.
ומי מגדיר מהו מזרחי? האחר. לא המזרחי עצמו. והשפה של הליבורנזים בתוניס הולכת לאיבוד. והשפה של האנדלוסים במרוקו הולכת לאיבוד. והשפה האיראנית-גרמאנית הולכת לאיבוד. כי כולנו הרי עם מזרחי אחד ואין בלתינו.
כמו הסד של הגדרת הדתי מול החילוני. הסד של המזרחי והלא מזרחי חזק מהאנשים עצמם. אם באירופה היו האיסט יודן, הם באו לכאן, כינו אחרים בשם מזרחים והמזרחים עצמם קיבלו על עצמם את דין התנועה והמשיכו באותה תבנית.
המאבק המזרחי הוא מאבק חשוב אם הוא מבסס על מעמדיות ולא על מוצא מפוברק ומאוחד על ידי הגדרות מוזרות. אין דין תוניס כדין סוריה. ואין דין איראן כדין מרוקו. כולם ערבים (טוב, חוץ מאיראן)? וכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים. כמובן.
וזה מתחבר להגדרה האקדמית של יהודים ערבים שאולי היתה קיימת בעיראק ולא היתה קיימת במאגרב. והניסיון להחיל אותה על כל יהודי מהמדינות האלו. כי מהי השפה שגדלתי עליה, אם לא יהודית מתובלת בערבית וברברית. וכל יהודי ג'רבא היו רחוקים מהערבים כמו שהיו רחוקים מהברברים. וקרובים אל הערבים כמו שהיו קרובים אל הברברים. וכל מקום ומקום נהג בצורה שונה. ולא התחלתי לדבר על שני רבעי היהודים בתוך האי הקטן של ג'רבא עד שאני נדרש להצביע על ההבדלים בין עיראק ומרוקו (!).
שכן בשני הרבעים היהודים בתוך האי שלנו יש מנהגים שונים, שפה שונה ותרבות שונה. ומה לנו מזרח, ומה לנו מערב עכשיו. הרי כולנו חייבים בשמחת המימונה, גם אם לא נהגנו מעולם כך. שכל עם ישראל אחים או כל המזרחים אחים. העיקר שכולנו אותו דבר, יודעים לשמוח.