Category Archives: כללי

שחמט

בתוך הצינוק הנורא הזה של אבו סאלים ישבתי והכנתי שחמט. זה לא היה כל כך פשוט. לא היו לי כמעט חומרים לעבוד איתם. לא נייר, לא כלי כתיבה, שום חומר. היו לי רק המכנסיים לידי, אלו שיצאתי איתם לחקירות, חמגשיות ובקבוקי מים.
אני לא כל כך אוהב שחמט, למען האמת. זה משחק ארוך ומתיש עבורי. אבל חשבתי שאם יהיה לי שחמט אצליח להעביר כמה שעות טובות בעינויים מסוג אחר ובעיקר להפסיד לעצמי. נסיתי כל מיני ניסויים בקרטון של ארוחת הבוקר שהיה פחות מוכתם משאר הקרטונים והכנתי תוך כמה ימים שתי וערב של לוח שח. שמונה ימים של ארוחות בוקר. השתמשתי בפקקים שהצטברו לי במשך כמה שבועות כדי לבנות כלים בכל מיני ואריאציות תוך כדי שימוש בטבעות. חיכיתי לבקבוקים בצבע כחול עז אחרי שהצטברו אצלי עשרות פקקים תכולים ארורים. הכחולים ממש היו נדירים וברגע שהגיע הבקבוק המיוחל, פתחתי אותו מיד, החלפתי את הפקק שלו בפקק תכול והתחלתי לשחק את המשחק הראשון.

chess

ביום שהבריחו אותי החוצה מהכלא היה כאוס בתוך האגף המבודד. הייתי משוכנע שאני מועבר לכלא אחר, קשה יותר, כמה שניתן. חשבתי שמוציאים אותי להורג. חשבתי המון מחשבות מלבד מחשבה שבה אני משתחרר. כתבתי שיר על השחמט הזה שבניתי. על היום בו אפשיט את הפקקים מהטבעות. זה היה שיר אירוטי כמעט. היום בו אפשיט את הפקקים יהיה היום המאושר בחיי כתבתי לעצמי בראש. אבל זה לא מה שקרה. הייתי מבוהל וקיפלתי את השחמט לתוך הגופיה הלבנה וככה יצאתי מהכלא. עם מגבת קשורה על הראש, אזוק. בדרך למוות כביכול אך בפועל בדרך לחוף הים של טריפולי. שם חיכה לי המטוס הפרטי של מרטין שלאף.
אני יושב מולו אחרי שעה, שותה יין אדום והוא שואל אותי, מה עשית כל היום שם. שישה חודשים. ואני מיד עונה לו, שיחקתי שחמט. שיחקתי והפסדתי. בכל יום. מעולם לא ניצחתי את עצמי בשחמט.
מרטין מספר לי על אבא שלו מהגולאג הרוסי. גם הוא שיחק שחמט שם. אני מכיר את הסיפור על שרנסקי. אולי זה קטע כזה של בתי כלא. שחמט. זה ועינויים.
מרטין ביקש ממני לקרוא את משחק המלכים של סטפן צוויג. זה בדיוק על זה. רק לאחרונה הצלחתי להגיע אליו. היה לי מוזר לראות את התחושות שאני עברתי בבידוד, את הגילוי של השחמט וכל מה שמסביב, בתקופה אחרת, במילים אחרות, בתחושה אחרת.
אני מצרף פה כמה עמודים.

stefan1

stefan02

stefan03

stefan-4

אני מחפש לפעמים באינטרנט עדויות לכלא הזה שבו הייתי. הייתי אולי באבו סאלים, הכלא שנחשב הכי נורא בלוב. אני מסתכל בחדרים בצילום של ה-CNN ואני לא מזהה כלום, חוץ מאותם שערים עם שני בריחים. החדר שלי היה הרבה יותר קטן וכל החדרים שם נראים חדרים גדולים ששוכנו בהם כמה אנשים. אני הייתי בבידוד. אני כותב שוב למוחמד מלונדון, מבקש ממנו שיברר איפה הייתי בדיוק. אולי. טוב לא יודע למה אני כותב אולי. מה אני בכלל אעשה עם הידיעה הזו. עם העובדה שהדלת עם החריטות הנואשות של קודמיי לתא, זו שראיתי כל יום ובכל דקה, עדיין קיימת.
באחד מאתרי האינטרנט מצאתי שחמט אחר שנעשה באבו סאלים. הלוח נראה יותר משוכלל והכלים נעשו מנייר כסף. אני יודע מאיפה הנייר כסף, מהעוף שהיה מגיע בערב. אולי הם לא שיחקו שחמט, אולי משחק אחר. אולי זה היה רק אדם אחד ואולי חבורה שלמה של אנשים.

salim

השחמט הזה שלי הוא עדיין אצלי. חלק מהטבעות עוד על הפקקים. לא הפשטתי עדיין את הפקקים, לא מצאתי זמן לזה. אולי הטבעות יתפרקו עם הזמן מעל הפקקים. אולי אני רוצה לחזור לשם כדי להפשיט את הטבעות לאט לאט. אולי אני צריך לשחק משחק אחד שלם עם הלוח הזה.

מודעות פרסומת

בית מספר 66

הייתי עכשיו בנסיעה קצרה. וינה, ברלין ולונדון. הבסיס הוא עדיין יפו. הבנתי דקויות של שלג, אך יותר מנסיעות קודמות, הבנתי משמעויות שונות של חופש. כאלו שלא נגזרות ממקום או זמן רגילים. עצם ההימצאות במקום שהוא כזה לפי הגדרה של מישהו אחר או ההתנהגות בזמן שקבע אחר, די בזאת כדי לא להיות חופשי. וכמו בשלג, יש מלא דקויות. יש הזדקקויות שונות לחופש. של אנשים שונים.
טוב, יכול להיות שהפכתי להיות אובר רגיש לחופש, אחרי מה שעברתי. בעיקר אחרי הניסוח האישי של החופש והזמן שחוויתי בצינוק, אבל הרגישות הזו מובילה אותי החוצה מכאן. כאן זה יפו. לכאן הגעתי אתמול וכבר אני מרגיש את הגבולות הפיזים שמשתלטים על הנפש וכופים גם אותה, כמו שהגוף שלי כפוי פה לחוסר תנועה.
בלונדון הייתי הפעם בהאקני, באיזור של ברודווי מרקט. הגעתי ללונדון לאסוף אדמה מגריניץ', לעבודה שאני מייצר על שעוני חול. נתתי הרצאה על הספר וגם פגשתי כמה פעמים את קלאודיה רודן עבור פרויקט טלויזיוני על אוכל יהודי שאני עושה איתה. פרויקט חסר גבולות, מאד שונה מהמציאות הישראלית. כמה שעות לפני הטיסה אפילו מצאתי את עצמי במסיבה עיראקית של נאמני משטר בוומבלי. יכול להיות שהחיוך הזחוח מהאלכוהול המוזר שהביאו לי שם גרם לזה שיעשו לי בדיקה גופנית בכניסה להית'רו.
אך מה שהכי נגע בי היתה ההתקלות שלי עם הדלת בברודווי מרקט 66. כשנחטפתי בלוב נשאלתי איפה אני גר ואני מיד עניתי לונדון. הבנתי שלא אוכל לומר שאני חי בטוניס עצמה, שהם יבינו את זה מהר. מבחינת שפה יכולתי רק לומר לונדון וכשנשאלתי לכתובת, אמרתי במהירות ברודווי מרקט 66. עכשיו כשעמדתי מול הדלת הבנתי למה. הדלת נמצאת מול בית הקפה האוסטרלי שהיינו יושבים בו הרבה. אני זוכר בחקירה שהם אמרו לי שהם שולחים אנשים לראות את הבית בלונדון. אנשים מהשגרירות. דמיינתי שקרן רוסו או שרה, או כל מי שגר שם, יראה אותם שם מסתכלים על הבית ויבין הכל. יבין שאני בכלא הלובי ומיד ישחררו אותי. הם גם שלחו אנשים לכתובות בטוניס. כך חשבתי. כך אולי זה קרה. לפני כמה חודשים בלונדון, שכחתי מהדלת. ועכשיו פשוט בהיתי בה.
הרגעים האלו בהם המציאות מתערבבת לי במה שקרה לי בצינוק תמיד מוזרים לי. זה הרי היה זמן אחר לחלוטין. זמן חסר דקות או אורך או מרחב כמו שאני מכיר. והדלת נמצאת שם, פיזית. יש לה עומק, רוחב וגובה. היא קלטה את המבטים שלהם, ואני הייתי באותו זמן בצינוק, מפנטז על הזמן שבחוץ.
זמן הוא לא מה שלימדו אותנו. אנחנו קובעים לעצמנו את הזמן וגם את המרחב שבו הוא פועל. אנחנו מותחים אותו או מכווצים. כשהזמן טס לנו ואנחנו נהנים, אנחנו רק כיווצנו אותו. הדקות הן יחידות משעממות שלא מייצגות משהו ממשי לשני אנשים שונים.
ההבנה הזו היתה אחד מהדברים שעזרה לי בצינוק. ההיסטוגרמה החדשה של הזמן ושל המציאות. ההתכווננות וההפיכה של יום שלם וחסר מעש לדקות בודדות של אושר מוחלט ופנימי.
מכאן, אני לוקח לעצמי זמנים אחרים. כאלו שיותר מתאימים לתשוקות שלי ולחיים שלי.
אני מתחיל בחומר. כי שם גם אני התחלתי. בחומר.

66

אסיר תודה

אני עכשיו על סיפון של אוניה שיצאה אתמול בלילה מלה גולט. אנחנו נכנסים לפאלרמו ואני מתחיל במסע של אסיר תודה. לקח לי זמן.
הסתובבתי אתמול ברחובות של טוניס, קרוב לכניסה לעיר העתיקה, לבאב אל באחר (שער הים). עברתי את רחוב אלג׳יר, רחוב איטליה ורחוב אנגליה. רחוב רחוב כשאני מתוך הרגל מחפש את רחוב תוניסיה, עד שאני נזכר שאני בטוניס עצמה. בבוקר במלון הביאו לי ליד הקפה את אותה החמאה שהביאו לי בכלא של המדינה השכנה וההפוכה.
לא מצאתי עוד דברים זהים, מלבד מכוניות של לובים שכהרגלם באים לשפוך את הכסף של הנפט במועדונים של טוניס.
ישבתי אצל אוצרת בגלריה בברוויל והיא שאלה אותי מיד אם עינו אותי. לתוניסאים ברור מאד מה קורה בכלא הלובי. ואני בראשיתו של מסע אסיר תודה, מצלם בעיקר שחפים חופשיים שמתקרבים למעבורת לג׳רבא ולאוניה שיוצאת מלה גולט.
אני בפאלרמו, בדרך ללונדון וגם לווינה. בתיק שלי מתנות סימליות ואני לא מצליח להירדם כשאני חושב על רגעי הפגישה עם האנשים שהצילו אותי, עם אלו שהיו איתי שם. אנשים שונים לחלוטין ממני במקומות שונים בעולם.

מולי סלע ענק של סיציליה, האוניה מאטה כדי להיכנס לנמל ואני לא יודע אם אני מצליח, בחודש המטורף הזה להחזיר לעצמי את החירות שנגזלה ממני.

20121014-090226.jpg

כשאתה בוכה לעצמך

זה היה אך אתמול, בשעות הבוקר. אדם כבן שבעים, חובש כובע ברט. חליפה אפורה ארוכה. גבוה. שחור. הלך במהירות היכן שהמסגר פוגש את החשמונאים. אני הלכתי לפניו כשראיתי משמאל טנדר לבן אזרחי חונה בצד, דלתו פתוחה ובתוכו יושבים ארבעה בחורים צעירים. מחכים. אני מסתכל אליהם בפיזור נפש ורואה שהם מתכוננים לקפוץ החוצה. אני מסתכל לאחור ורואה שארבעתם קופצים מהטנדר ומסתערים על האדם המבוגר. מקיפים אותו. שולפים תעודות המחוברות אליהן במין קפיץ למעיל השחור. עמדתי והתחלתי להתקרב אליהם. כולי המום מהסיטואציה, לא רוצה לדמיין אפילו מה במוחו וליבו של האדם המותקף. הוא שולח יד לאחורי מכנסיו ומוציא להם תעודה כחולה. אתיופי. הם מתאכזבים.

הם עוזבים אותו, לא לפני שהם אומרים לו, "אתה יכול ללכת", והוא ממשיך ללכת באותה מהירות. אני מסתכל אל פניו ורואה שהם מנסים להדחיק את מה שהוא הרגע עבר.

לא העזתי לצלם את הסיטואציה, למרות שאולי זה היה מתבקש. לא יכולתי לפגוע בו בצורה הזו.

דברתי על כך עם שוקה גלוטמן, הוא אמר שאולי הבחורים היו מתביישים מהמצלמה. אך הגישה הזו שלו הייתה אופטימית. הם לא מתביישים כי הם יודעים שהרוב מחזקים את ידיהם ואת עבודת הקלון שהם עושים. שוקה סיפר לי על כך שבשנות החמישים והשישים, כשהרחוב הישראלי היה מלא בפלסטינאים, יהודים ממדינות ערב נעצרו תדיר על ידי שוטרים, להצגת תעודות. הדבר גרם להם להסתובב עם שרשראות "חי", "מגן דוד" ולעתים אף לשים כיפה. אני אפילו לא מעיז להיכנס למשקעים הרגשיים של הסיטואציות האלו. רק לאלימות הפיזית שהן מייצגות.

אני פוגש את דן אלמגור, שעה אחרי הסיפור ברחוב המסגר. עוד לא מצליח לעכל והוא מספר לי שהפיליפיניות שעובדות בבתים הסמוכים אליו, היו נמנעות לנסוע במוניות בגלל רשות ההגירה. מדינת ישראל שילמה לנהגי מוניות מאה שקל (זהו כנראה המחיר המעודכן לצייד אדם, פר גולגולת) למי שיביא לתחנת המשטרה פיליפינית שנחשדת בבלתי חוקיות. לכל העובדות היה מספר של נהג מונית מנצרת שעליו הן סמכו ורק איתו הם יכלו לנסוע.

ישבתי אתמול בייאוש וחשבתי מה עלי לעשות. אני עדיין חושב שניסיון שלי לשנות את המצב עם הפגנות/מחאות כמעט לא יפיק כלום. מה שמפריע לי במקרים האלו, שקורים בעוצמות שונות מדי יום, הוא האישור הציבורי השקט אליהם. אלו הרי החברים, בני המשפחה והשכנים שלנו שמשוכנעים שעתידם התרבותי של ילדיהם בסכנה בגלל פליט מאריתריאה או סועדת פיליפינית. הם לא מבינים שההווה כבר עכשיו נושא איתו קלון יומיומי וכולנו נהיה חסרי יכולת נפשית להסתכל להווה הזה. מחמת אותה אנושיות שאבדה לנו.

ומקרים כאלו קורים בכל יום. וכשאני רואה אותם אני בוכה לעצמי. כי זהו ההווה שלי ושל כולנו. תעשו שזה יפסק.

עם בוא הקור העגורים עוזבים

השיר העגורים נכתב על ידי דן אלמגור עם הגעתם של אסירי ציון לישראל. הוא אמר לי שהוא שמע את השיר הרוסי על הציפורים שזזות וחשב שזה יתאים לתנועה של האנשים שזזים ממקום למקום.

אני עצמי מועמד להיות אסיר ציון בגלל מה שעברתי. אני גם עובר בדרום תל אביב ורואה פליטים שמגיעים לכאן כמו ציפורים שעפות מעל איזורים שלמים, חגות מעל מקום שבו יוכלו לנוח ויורדות לאגם כדי להתכרבל עם הכנפיים. מתי, מתי נוכל לעוף כמותם.

אני שומע אתמול את העגורים אצל דן ונזכר, מסתכל באחת הפתקאות הקטנות שאני כותב לי ושם בכיס. כתבתי שם אנשים זזים ממקום למקום כמו ציפורים. אני רוצה לגור בקיץ בטוניס, קרוב לים. מסורת בתי הקיץ היתה קיימת כשהתנועה לא היתה קלה כמו היום. היא קלה יותר היום, אך פחות חופשית. אנשים תמיד זזו ממקום למקום, אך לא תמיד עצרו אותם קני רובים של אנשים טריטוריאליים. רחוק מציפורים.

אנחנו, אם נצא – כבר לא נחזור. אם לא נהיה ציפורים. מהי חזרה מול הגעה. אסירי ציון חוזרים לישראל, גם אם לא היו בה מעולם?

יש ציפורים שבורחות מקני רובים ומאימי המלחמה. לא מהקיץ ולא מהחורף. יש הבורחות כדי למצוא אוכל במקום אחר, כדי לנוח. בני אדם יושבים עכשיו על מדרכה באיזור לוינסקי והם מכילים את כל הסיפור האנושי המודחק. הם כאן, כמונו, לתקופת זמן מוגבלת. הם ילדים, הם מתבגרים. מזדקנים ואז הם מפנים את המקום לאחרים. אנשים גרים בתקופת חיים במקום אחד או בכמה מקומות. הם מגיעים לגיל מופלג ומסתכלים לאחור. לפעמים מצטערים על הנדודים, לפעמים מצטערים על הרחוב היחיד ממנו לא יצאו. לפעמים הם חייבים לנדוד ואז הם מסתכלים ביאוש לעבר.

אי אפשר לתקן את העבר, דברנו על זה אתמול בערב במשיח. אי אפשר. לא יעזרו הכדורים והכימיקלים שתכניסו לגוף שלכם. הפיתרון היחידי הוא להביט אל ההווה ולדעת שהוא יהיה העבר מחר, ולהתיחס אליו יפה. ללטף אותו. לא משנה איפה תהיו. גם אם זה בצינוק קטן ומרביצים לכם עם מוט ברזל. זו לא בריחה, זה ניצול של הזמן שאנחנו נמצאים בו. הכי מיאש הוא לוותר על ההווה.

עם בוא הקור ללוינסקי הרבה אנשים עם הווה משובח החליטו להאכיל שם את האנשים שעמדו שם לאחר שהלכו את כל הדרך ממרכז אפריקה. אני הכנתי פול יבש מבושל עם כמון ולימון כבוש. הם מגיעים בכל יום ומביאים את כל מה שהם יכולים לתת. אולי כי הם רואים את עצמם, אולי כי זה הדבר היחיד שצריך לראות.

שף אריתראי שיצרתי איתו קשר מאוסטרליה הביא לי שני מתכונים פשוטים שישמחו את לב האנשים בגינה. הוא כתב לי שלא כולם אוכלים בשר שם וכשיש מנה עם בשר, זו חגיגה. כל אחד מכם מוזמן להכין את אחד מהמתכונים וגם להביא לאנשים שיושבים על המדרכה שם. לקחת חלק במספר דקות של אושר של אדם אחר.

כבש עם מלוחיה הוא מתכון פשוט. מטגנים בצל עם שום, מוסיפים רסק עגבניות, עגבניות קלופות מקופסא, מלח, כמון, פלפל שחור. מערבבים הכל ומוסיפים נתחים של כבש (מה שטוב לתבשיל, כמו צוואר למשל), מוסיפים מים ומבשלים על אש נמוכה, עד שהבשר מתרכך. מוסיפים מלוחיה (אפשר טריה ואפשר מיובשת או קפואה. אפשר להשיג בחנויות טבע, במקפיאים בסופרים וביפו) ומבשלים על אש נמוכה עוד חצי שעה.

קואלווה הוא גם מנה שמבוססת על כבש. מחממים שמן בסיר, מוסיפים נתחים של כבש ורוזמרין. מוסיפים בצל, שום, מלח ופלפל שחור. מערבבים ומוסיפים כל מיני סוגי פלפלים. חריפים ומתוקים, קצוצים גס. מוסיפים מים ומבשלים עד שהבשר מתרכך. לפני הסיום מוסיפים עגבניות קצוצות ומערבבים.

 

שחקי שחקי

שלשום התראיינתי ביחד עם קובי ברמר מאיגוד בעלי המכולות, בתכנית של גל גבאי. קובי עובד במכולת שינקין מאז שהוא מכיר את עצמו. אתר סלואו וגם תנועת סלואו פוד מלווים את המאבק של בעלי המכולות ועל כך הרחבתי באחד המאמרים שגם פורסם פה ושם. כשיצאנו מהאולפן קובי אמר לי שחלק מהשכנים שלו ליד המכולת מחרימים אותו בגלל שהוא יוצא חוצץ נגד אמפם וטיב טעם.

בעיני הרבה אנשים שרואים בעצמם ליברליים, מתקדמים, הגדרת החירות היא מאד סובייקטיבית. החירות היא צרכנית, מסחרית. זו חירות לקניית חלב בשלוש בבוקר. זו חירות לקנייה בסופר בשבת בבוקר.

אחרי שאנשים הקיזו את הדם וגם מתו על החקיקה המאפשרת יום מנוחה אחד בשבוע, פתאום הליברליות הפכה לקידוש העבדות לעגל הפז. אני לא סתם משתמש בכותרת של "שחקי שחקי", גם טשרניחובסקי וגם הרצל, כולם כתבו על האידיליה של שבוע בן שישה ימי עבודה.

תהל מלווה גם היא את מאבק בעלי המכולות. אני מדבר איתה ומנסה להבין מהי ההגדרה של הומניזם בכלל. איך יכול להיות שאנשים עם דעות פוליטיות כמו שלי, ברגע שיש נושא כזה הם מיד תופסים את המקום של בעלי ההון, של נוגשי העבדים.

מסתבר שבמקום כמו בישראל, בשנה הזו, רק נושא קונצנזוסיאלי ומרטיט כמו הקצבאות לניצולי שואה מצליח לגרוף גינוי רחב היקף. משרד האוצר אמנם גם שם מקצץ, אך התגובות נגד הקיצוץ חוצות גבולות. כל נושא אחר, יהיה צודק ככל שיהיה, יהיה נגוע בדעות קדומות ארכאיות שדומות יותר לימי הביניים.

באתר של המחאה J14 יכול להופיע מאמר שקורא להפגנה צבאית כדי להכריח את החרדים להתגייס לצבא (את החרדים וכמובן גם את הפלסטינים). אנשים לא יבינו את הפערים הגדולים בין הקריאה לצדק חברתי לקריאה להתגייס לצבא שאינו מוסרי. הסיפור מאחורי הקלעים ברור למי שהעביר פה כמה ימים. יש גזענות סמויה שמוצאת את הנתיבים שלה מול המיליה החרדי ושם היא מרגישה בנוח, כי שם כל החברים נמצאים. בכאילו. זה מאפשר לכולם גם לא לתמוך במאבק בעלי המכולות, בעיקר בגלל ההגדרה החמקמקה של חירות. החירות לסגוד לעגל פז.

אך למרות שהמתנגדים למאבק המכולות מעלים על נס את עניין השבת, זה ברור שגם אם יום המנוחה היה עובר ליום ראשון, כמו במקומות "נאורים" יותר, כי הרי לנוח בשבת זה לא מעשה נאור, הם היו משאירים את ההתנגדות שלהם. אנשים מעוניינים בנוחיות של קניית חלב לאחר שהם חוזרים מיום עבודה מאוחר. במקום להילחם על מרקם חברתי וקהילתי, על חוק שעות מנוחה, הם מעדיפים לדרוך על אנשים אחרים בדרך לחלב. אחרינו המבול, זו ההרגשה ברחובות כאן.

הנושא של בעלי המכולות הוא אקוטי. הוא מדבר על עסקים קטנים שמאחוריהם משפחות שאינן שורדות יום אחר יום. מאבק בעלי המכולות קשור למפלצות השופינג הענקיות שקמו ליד נתניה ובאר שבע. הוא קשור לטמבוריות ליד הבית, לסנדלרים, לחנויות הספרים ואפילו לדוכני האוכל. זו הברירה בין הסגידה לעגל פז והאשליה משל איכות חיים היא חלב בשלוש בבוקר ולא הרווחה של השכנים שלך, השקט ברחוב שלך והמרקם החברתי המבעבע ברחוב שבו אתה גר.

לפני שהכול מתפרק, אולי תעזרו לכולנו להאט את המרוץ הזה.

קצת על היהדות החדשה

בליל שבת האחרון הייתי אצל ההורים. אחרי שאכלנו את הקוסקוס אבא שלי התחיל לשיר את השיר שהוא שר בכל ליל שבת. מה נאכל בסעודה זו. אני, אמא וליטל מצטרפים אליו בשירה, בית אחר בית. אבא שלי, אחרי כוס יין, מחייך בכל פעם שאמא שלי מתחילה בית ואנחנו מגיעים לבתים האחרונים. מי תצא במחול בסעודה זו, מי תשיר לנו בסעודה זו. אני מצטרף לאמא ונזכר בכל הסטטוסים והפוסטים על שירת נשים ועל התהליכים שיכולים לקרות רק בחברה הישראלית.

על חילון ודתיות כתבתי איפשהו. השוויתי בין שני המצבים. אלו מצבים שנמצאים בתנועה מתמדת לכיוון מסוים. "חילונים" יאכלו סטייק לבן גם אם אינו טעים בגלל הלעומתיות ואת מה שה"דתיים" עושים, אנחנו קוראים חדשות לבקרים. הם מתקיימים סביב אותו חבל שכל אחד מנסה למשוך. כמו שונאי ואוהבי דגלים. שורפי דגלים אוהבים את הדגל של עצמם אהבה עזה. לא ברור.

מדי פעם צצות בפייסבוק כתבות, אני קורא אותן ומתעצבן קלות מהכתבה, מהעריכה, מהכותרת. לטוקבקים אני אפילו לא מעז להגיע.

אני קורא על חתונה מוסלמית שנעשתה באולם של בית ספר "דתי". קורא את גיבוב השטויות שכולם מדברים שם. על היות אולם הספורט מקום קדוש. קדוש, רק מפני שזהו בית ספר דתי. ואם הוא קדוש, אי אפשר שמוסלמים יעשו שם חתונה. למה בעצם? הטוקבקים עונים. עבודת אלילים הם אומרים. לאחר שהרמב"ם פסק שהאיסלאם היא דת שמאמינה בייחוד האל והיא אינה עבודת אלילים, היא חוזרת להיות עבודה זרה עם השילוב המרופש של דת ולאום. אם זו היתה חתונה של נסיך הכתר השבדי, אז לא היתה שום בעיה. יבואו בלונדינים בבית ספרנו הקדוש, מקום בו תיכוניסטים מיוזעים משחקים כדורסל ומאוננים על בנות מבני עקיבא. מוסלמים זה כבר משהו אחר. ועוד חתונה מוסלמית. אני קורא ונזכר בחתונות מוסלמיות ויהודיות שהייתי בהן, בעיקר בתוניס. אותם נגנים, אותו אוכל, אותה שמחה.

ומפה לשם אני קורא על תקני צניעות בשדרות. מוכרות בחנויות צריכות לבוא בלבוש מסוים וזהו לא קוד חרדי שאנחנו מכירים מפה ומשם, אלא משהו מבית מדרשו של הרב אליהו. צפוי. גם בהקשר של איסור מכירת דירות בצפת או המחתרת היהודית והמסגדים ב-84.

ואני ממשיך לקרוא כתבה על נשים יהודיות בתוניס. כתבה מוזרה ונלעגת. עם טוקבקים נלעגים אף יותר. שום מילה על מושג היופי, שום מילה על ההרעבה החברתית של היום. הכתבה נמצאת בתוך מדור יהדות של ווינט ואני מנסה להבין את הכתבת. איזו אמא פולניה בתחילת המאה ה-20 יכלה בכלל לשלוח את הבן שלה ללמוד רפואה ומהי אותה עיר מדומיינת "טוניסיה", אם לא מדינה. אם לא מדינה שהצמיחה את הזמרת הראשונה ששרה בעולם הערבי. חביבה מסיקה, זמרת יהודיה שגרמה לאום כולת'ום להתחיל לשיר ללא חשש. מדינה שנתנה זכויות מלאות לנשים הרבה שנים לפני כל מדינות אירופה. מדינה שהתחילה את התסיסה הדמוקרטית בכל העולם. זהו בליל שקשור למציאות החדשה של כאן. תוניסאי זה סנדביץ'. ערבי זה משהו מלוכלך וטמא. כולנו צריכים להשתנות כל הזמן, והכל רק ביחס לציווים ספציפים.

אין טעם להיטפל לקבוצה הפסיכית בבית שמש עם המשפכים על הראש והכיסוי הטוטאלי של הגוף. הם באמת חריגים גם בתוך הציבור החרדי, אך נקודת הציון שהם מותחים רק מחזקת את התהליך של החברה הישראלית. של הקצנה משני הצדדים. סיינפלד אמר באחד הפרקים שאי אפשר לייבש מדי מגבת ואי אפשר באמת להקצין יותר מדי את החילון. גם את החרדיות כבר קשה להקצין יותר. הכיסוי של האישה הוא מושלם והוא נראית כמו מקרר עם משפך מהלך. מיצג מעניין. מהצד השני צוחקים על הרב עובדיה על הגלימה הנהדרת שהוא לובש. קוראים לו פרימיטיבי וממשיכים ללבוש את הג'ינס הצמוד והלא נוח.

מפה ומשם אלו תהליכים שקשורים להתפרקות הקהילה. על העובדה שמה שמאפיין אותך כ"יהודי" זוהי רק מידת שמירת המצוות שלך ושום אלמנט תרבותי אחר. זה החילון וזו ההתחרדות (והיום גם הדתיות). הסלט עם הלאומיות רק מדגיש את קווי המתאר המפלצתיים של היהדות החדשה הזו.

יאהודי עראבי

לפני מספר שנים נתקלתי לראשונה במונח יהודי ערבי. זה היה במסגרת טקסט אקדמי של שנהב ומאז אני מנסה להבין את מקורה של ההגדרה. היום נדרשתי שוב לשאלה עם המאמר של כוכבי וגם של ליהי יונה.

המונח, כמו המונח מזרחי, לא היה ברור לי מאז שזוהיתי ככזה. אנחנו מזרחיים? שאלתי את אבא שלי והוא ענה, אנחנו מהמאגרב. מהמערב. ארץ ישראל היתה המרכז והיו אנשים ממזרחה והיו אנשים ממערבה. אנשי המאגרב, המוסלמים והברברים ולא רק היהודים גם נמצאים באותו "מערב" בגלל נקודות יחוס שונות. בדיוק כמו שאנשים ממזרח אירופה מכונים מזרחיים.

בישראל היו שני מקורות לכינוי "מזרחי". אחד היה הממסד ושני היה הממסד הרבני של הרב עובדיה יוסף. הוא בנה מהלך שקומם נגדו את כל רבני מרוקו ומדינות אחרות שאינן עיראק. הוא שאף לאיחוד ההלכה לכולם ואף כינה את כולם יהודי המזרח (הספרדים ועדות המזרח).

אני מודע לכך שאני לא עברתי את כור ההיתוך המזרחי או הספרדי לצורך העניין ואני כותב את הדברים הבאים מהמקום הייחודי שאני מכיר. משפחתי מצד אימי היא ממורשת של כהנים גדולים של בית ראשון שהגיעו לג'רבא. כהן אברי"ש (אני בן רבי ישמעאל כהן גדול). אבי מגיע עד לרבי יצחק חדד שהגיע מגיברלטר לג'רבא לפני כ-400 שנה. אלו הגנים שמרכיבים אותי. יכול והורי גם היו מתגיירים ומגיעים ממסורת סודנית וזה היה סך הגנטיקה שלי.

כשאני נמצא בתוניס אני מנסה לברר גם עם המשפחה שנשארה וגם עם החברים שנשארו שם. אתם ערבים? והם לא מבינים את השאלה. אנחנו יהודים הם אומרים. והם מדברים בערבית, זו שפת אמם. שומעים מוזיקה בערבית ואת ההתנהגות שלהם מרכיבות מספר השפעות. יהודית, ערבית, לעתים ברברית, לעתים צרפתית. ואיך מכונים הלא יהודים בתוניס? המוסלמים מכונים משילמין. הנוצרים מאשיחים והברברים, ברברים. לעתים המשילמין מכונים ערבים. היהודים לעולם לא מכונים ערבים.

יש את המשפט שאני מזדהה איתו. יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים. האם אני יהודי והוא ערבי? האם אני יהודי ערבי? האם אני מזרחי? מה טיבן של הגדרות אם לא כדי לגדר. מוסלמים ממדינות ערב מכנים את הישראלים בשם יאהוד, למרות שזהו גם לא מונח מדויק.

מהו ירדני, מהו מרוקאי ומהו פלסטיני. שלא לדבר על מהו ישראלי. האם מי שחי בישראל יומיים מיד מאמץ לעצמו תרבות ישראלית? האם פלסטיני שחי ביפו, שומע ברינגטון אייל גולן, רואה ערוץ 2 וקורא שבע ימים. עובד באבטחה באיזה מועדון תל אביבי. האם הוא יותר ישראלי ממני?

יכול להיות שכל הבעייתיות קשורה להגדרות הלאומיות שמתערבבות להן בהגדרות התרבותיות. מה היה קורה אם קדאפי היה מיישם את איומו וכובש בשנת 85 את האי ג'רבא? האם כולם היו הופכים מיד ללובים? האם הפולנים הפכו לגרמנים והאינדיאנים לארה"בים?

אם יש משהו מלאכותי זו החלוקה למדינות. אנחנו מה שאנחנו בגלל השכנים בבית שליד, בגלל החינוך שאנחנו מקבלים, בגלל הים, בגלל ההרים. להגיד לי מזרחי או יהודי ערבי או ישראלי זה לבטל את הזהות המורכבת שלי. אני תמיד עונה לשאלה מי אתה, במקום המגורים שלי. אני גר ביפו. גרתי בתוניס. גרתי באיטליה. גרתי בים. וכשהייתי באותם מקומות למדתי לדבר בשפת המקום, למדתי לקחת את מה שנוגע בי. פסיכולוגים יגידו שלקחתי את מה שקשור לחיים שלי. אנחנו בנויים מסך החוויות המשפחתיות, המסורתיות, התרבותיות שלנו. אני לא מזרחי כמו מישהו עם אבא תימני. ואני לא יהודי ערבי כמו מישהו עם סבא עיראקי. אני? אני גר ביפו. יש לנו בית בתוניס. כשאני יושב עם ברברים בדוז, על הלוע של הסהרה, אני מבין כמה מילים ואנחנו צוחקים רק מבדיחה אחת. כשאני יושב עם סורים מחאלב אני מתמזג עם החיבוקים שלהם להגדרת התוניסאי הערבי וכשאני נמצא בסיציליה אני מתמזג להגדרת הים התיכון. ארבע שעות בדיוק בסירה מהבית שלנו בתוניס.

נכון, חרושת ההגדרות באה כדי למלא חסכים של התייחסות תרבותית, של גזענות קשה. אך החלוקה הזו היא חלוקה שמכבדת בעצמה את אותה תכנית חלוקה מוזרה ושרירותית שגרמה לכל העוולות. למה לא לייצר שיח חדש שבנוי על מבט לתוך האדם עצמו ולא באופן אוטומטי לכינוי מומצא.

קיימת נהירה של יהודים ממדינות "ערביות" לכיוון ההגדרה הזו. בעיקר כשהם נוגעים במדינות כמו מצרים או ירדן. הם מתחברים לסיפורים של ההורים. אך אלו רק חלק מהסיפורים. הם חלק מהפאזל והפסיפס המרתק המרכיב את כולנו. אני לא מרגיש בבית בעמאן, אני אוהב חלקים בה. כמו בקאהיר ואפילו כמו בטריפולי ואלג'יר. בתוניס אני מרגיש יהודי יותר מהכל ובישראל אני מרגיש שחם לי. ההזדהות עם המרחב (שלא לדבר על יהודי ממוצא מרוקאי שבוחר ללמוד ערבית פלסטינאית דוקא) היא מבורכת וטבעית. אך היא "פריבילגיה" גם של בחור בולגרי או רומני. אנשים בוחרים להם את חייהם ואת מה שמרכיב אותם.

הטקסט האקדמי על יהודים ערבים הוא טקסט אקדמי. הוא חוקר מציאות שהייתה אולי קיימת בעיראק לפני כך וכך שנים. הוא אינו חוקר מה קרה עם יהודים באיראן (כמובן מדינה שאינה ערבית) או בתוניס הרחוקה. בתוניס אין צורך לחקור, רק צריך לנסוע ולראות. גלות פתוחה, כמו שחביבה פדיה קראה לקהילה היהודית, כשנסענו ביחד לפני שלוש שנים.

יהודיות היא תרבותי. הישיבה בבתי הכנסת והשכיבה על הספסלים. ערביות היא השפה שחלק ממשפחתי דוברת. אבי לא יודע לכתוב ערבית, אך הוא מדבר אותה. גם אני לא כותב, אך מדבר. אמי יודעת צרפתית, אך לא לכתוב ערבית. חלק מהיהודים יודעים ברברית וחלק יודעים איטלקית, מהיהודים הליבורנזים. רובם יודעים עברית של בית כנסת. רובם אוהבים מוזיקה ערבית, אך גם שאנסונים צרפתיים ומוזיקה דביקה של סן רמו. אוהבים את הפראיות של הברברים ואת המנוחה של היהודי. חלק, לאחר שבאו לישראל, התאהבו בתזזיתיות של חלק מהאנשים כאן וחלק סלדו ממנה. סבא הלך לספרד ואיטליה והביא מכונות דפוס לג'רבא מליוורנו. לא מבגדאד הרחוקה. משפחות אחרות (כמו של דב אלפון בעיר סוס) התעסקו בספרות קלאסית, יוונית ורומית. וז'אק דרידה מורכב גם הוא כמו אלבר קאמי.

כל אחד ועולמו התרבותי. אני אוהב את כולם ובעיקר את שלי.

על קיום מוחשי והתפתחות תרבותית ללא גבולות פיזיים

יש שמסתכלים עליי ואומרים לי, אבל אתה לא נראה כזה. מפני שאני עם משקפיים, אני לא נראה תוניסאי. זוהי מהות הגבולות בסופו של דבר. הגדרה כללית לקבוצה שלמה של אנשים בהתבסס על גבולות שאינם טבעיים. את הגבולות הטבעיים היחידים ראיתי בחופי הים התיכון, וגם שם. כשלקחתי אוניה ממרסיי לקורסיקה, ראיתי איך אפשר למצוא את אותם אנשים בכל המקומות. את הזונה, את הפושע ואת האינטלקטואל. וגם בתוך הקהילה היהודית של האי ג'רבא יש אנשים שונים בשונה מהמונוטוניות שאנחנו מכירים.

 וזוהי בדיוק הטרגדיה של היהודי הנודד. אם נצא לרגע מההגדרות המלאכותיות של הקיום הישראלי, אותו קיום שמדבר על מזרחי ואשכנזי. הטרגדיה של היהודי תחל ברגע שיגורש. זהו לא יהיה רגע הגירוש כמו רגע ההגעה למדינה האחרת בה הוא ישאל מהיכן הוא הגיע. אף פעם הוא לא ישאל להיכן הוא רוצה להגיע. שכן כולנו נמצאים בתוך קטגוריות, קטגוריות מקטלגות שאין להן דבר עם האופי, האישיות, הטוב והרע המוטבעים בנו.

 ולשם כך המציאו את המסמכים. במידה וארצה לקחת תיק ולנסוע לקצה השני של העולם, עלי להיות עם מסמך שמעיד עלי שאני מאירופה. ולא מאסיה. שכן כל האירופאים זכאים להיכנס וכל האסייתים לא. אלא אם כן יוכיחו שהם אירופאים. כלומר, לא טפילים. ובתוך ציקלונו של היהודי המגורש מפולין יש מסמך המעבר שמעיד על פולניותו ולכן עדות מהימנה זו, שלמרות שהתבטלה ברגע שגורש, קובעת את יעד הגעתו.

 והקטגוריות שמאופיינות על ידי גבולות עושות חיים קלים לשומרי הסף של האיזור. לאלו ששמחים על אותה זכות שירדה להם משמים, למנוע מאנשים להיכנס בשעריהם ולטמא את מקדשם. אני עם חזותי ומשקפיי השחורים (הנראים במקום אחד מתקדמים ובמקום אחר ארכאים) הייתי עובר את הסף, לו לא הייתי נזקק למסמכים. טוב היה לכמה אנשים לו כל מפגש היה מלווה בנפנוף של מסמך. מר בוזגלו? כך קוראים לך? לא רואים, אך אני מבקש ממך. התנהג בצורה תרבותית. פה זה לא (השלם את החסר).

 והמעברים הגדולים מאפריקה לתוך אירופה שהחלו בעשורים האחרונים מפתיעים את כולם. כולם מסתכלים עליהם בעין עקומה ומתחילים לחוקק חוקים. שכן אנשים העיזו לצאת מהמכלאות אליהם. ממפעלי הענק אליהם. עברו את הקו, כמו במשחקים בגן ילדים. והמהפכות גם הן מפתיעות את כולן, למרות שהן באות מאותו שורש. מין הבנה שמקורה בהרגשה בסיסית, שלא די בקו ריבנטרופי כדי להגדיר את אופיינו וצורת קיומינו.

פורסם לראשונה בבלוג של עונת התרבות בירושלים

איל גולן מול שלום חנוך, מרגול וגם קצת על תורכיה

אהלן

פרסמתי משהו קטן הרגע כאן