Category Archives: יומן

מפה ומשם

השבוע יצאתי מפייסבוק. זה קרה גם לפני כמה חודשים וחזרתי כדי לקדם את הספר. עכשיו יצאתי בתקווה להישאר ב"חוץ". כי זהו מעגל, לפחות עבורי, קצת מתיש. זה מה שקורה כשיש טלפון חכם. הוא מודיע לך בחכמה על כל תגובה והיא שוות ערך להודעה או לטלפון מאמא או מחבר. ואין היררכיה, ואתה מתפתה לא ליצור אותה ולבטל את כל ההודעות. כי אולי יש אחת חשובה.
אני חושב לחזור לכתוב כאן, אחרי הרבה זמן שלא כתבתי. יכול להיות שכתיבת הספר גזלה ממני את האנרגיה לכתוב כאן. רק הזמן יעיד.
קורים איתי המון דברים השנה, מלבד הספר, שעוד אכתוב עליו בודאי. אני עובד על אמנות, מכל הסוגים. גם מייצר אוביקטים אבל גם נמצא במקום שהייתי בו הרבה זמן. המתח בין הציבורי לפרטי.
מחר בארבע בצהריים, בשדרות רוטשילד 18 (בערך) תתקיים ארוחה ציבורית עם שתי בנות מברלין שאוספות אוכל שנשאר בבסטות בסוף היום, מכינות אותו ומגישות אותו לקהל הרחב. יהיה סוג של פיקניק ויהיה מעניין. עם דיבור על שאריות ועל ציבוריות. לא בקשנו אישור לשבת שם בשדירה ולאכול. כי זה לא נראה לנו הגיוני לבקש אישור.
http://www.haaretz.co.il/magazine/tozeret/1.1940695

ועוד על המתח בין ציבורי לפרטי. חשבתי על זה ממש הרגע. אתמול בלילה דברתי ביחד עם תהל פרוש על הספר, בקפה יאפא. קרוב לבית כאן. כשאני מדבר על הספר אני נזכר באלמנטים שונים. לא בקטע רע או טראומתי, פשוט נזכר.
ונזכרתי שהשבוע היתה לי חוויה דומה של חקירות. התקשרו אלי מרשות השידור. יותר נכון התקשר. מין טיפוס כזה שפשוט חקר אותי במשך רבע שעה על מקלט הטלויזיה שלכאורה יש אצלי. אמרתי לו לראשונה שאני בכלל חי בדירה ששכרו עבורי בפרויקט אמנות שאני נמצא בו. ושום דבר פה לא שייך לי. ואז הוא טען, אנחנו יודעים שהיתה לך טלויזיה בדירה הקודמת שלך, ברחוב הצדף.
עכשיו, לא היתה. לא היתה טלויזיה מאז שיצאתי מההורים לפני יותר מעשר שנים. והטון שלו נהיה אלים יותר ויותר, אנחנו יודעים על זה. ואנחנו נבדוק את זה שוב, ואם תימצא משקר, אתה תהיה חשוף לתביעה משפטית.
ואני קצת מתקשה להבין מה הוא רוצה מחיי. ואם הוא ימצא משקר, והוא משקר, למה הוא יהיה חשוף? מי זה בכלל. למה הוא מתקשר אלי.
לא רוצה להשתמש בכלא כסיבה לכעס על תופעה כזו. אבל אנחנו שקטים מאד מול אלימות בחיי היום יום. גם מול עינויים שקורים עכשיו. דברנו על זה אתמול ביאפא. רק כשאתה חווה משהו אתה יכול להרגיש את האלימות עצמה. כי היא שקופה לגמרי, היא זורמת לידינו כמו נחל ואנחנו לא מרגישים אותה. ואם כן, זה רק מתוך רפלקס אוטומטי של שמאליות (נקרא לזה כך). ההתנגדות לאונס, לרצח, לשלילת חירות, לעינויים, אנחנו מתנגדים אוטומטים. אבל כמעט ויכולים להתנגד ממש רק אם עברנו דבר דומה. וגם אם עברנו, מיד אחר כך, אנחנו שוכחים ומאבדים את ההתנגדות. זה מה שקרה גם לי.

אני טס בעוד כמה ימים לסיבוב מעניין, עוד אכתוב עליו. ואני חייב גם להעלות לפה כמה דימויים מהעבודות הנוכחיות שלי. מתכוון לחזור לכאן (מבטיח לעצמי).

חזרה לג׳רבא

זה יהיה פוסט קצר. לא כתבתי הרבה זמן ואני עכשיו מקליד מתוך מכשיר טלפון בכלל.
לראשונה מאז המקרה בלוב חזרתי לצפון אפריקה, לחג סוכות. זו תוניסיה מבולבלת של אחרי המהפכה ואני מבולבל כפליים. אצל המשפחה, משתכר קצת ויוצא לרחובות, הראש שלי מסובב, ומבין שרק ככה אני מסוגל לעכל.
ברביעי אצלם פה וידאו קטן עם שלושה אנשים שמחזיקים קנדילים ביד. בשבת בערב אקח אוניה לפאלרמו ואחר כך אמשיך לפגישות של אסיר תודה באירופה.
אני עכשיו כאן, אצל דודה. היא המבשלת הכי טובה שאני מכיר בעולם, ואני מכיר כמה. יד נהדרת ואני כאן, אוכל עם המבט שלי את תנועות היד שלה. את הצורה בה היא בוחרת עלים ומערבת תבלינים, משחקת עם האש ועם המים.
אני כאן, ארבע שעות מטריפולי, מנסה להתגבר על הפחד שחזרתי להרגיש לאחר שמעולם לא פחדתי. אפילו במטוס למילאנו קצת פחדתי. באותו רגע התחלתי להבין אנשים מפחדים. פחדתי אפילו בטורינו. אבל עכשיו אני כאן, נוגע וחולם. שותה ונרדם. השפה חוזרת אלי וגם המרחבים הכחולים, אלו שעדיין חופשיים ועוד לא סופחו לידיהם של אנשי גבול ומלחמה.
יושב בסוכה ומסתכל על הנענע שמתייבשת לאיטה על הקולב. מבקש מעצמי לצאת עם כמה שיותר ריחות וזיכרונות. יש לי עוד שבוע כאן.

20121007-153047.jpg

גיטרה, פסנתר

אורי הוא ישראלי שחי כבר יותר משלושים שנה באיטליה, ליד מילאנו. מנגן בכינור. מרקו הוא גיטריסט קלאסי, מהידועים באיטליה. במקור מגנואה, היום חי במילאנו. שניהם הקימו לא מזמן בית ספר למוזיקה במילאנו ואנחנו יושבים ביפו ומדברים על כוס של בירה. לא ידעתי בכלל שיש רסיטלים של סולו לנגני גיטרה.
אני מדבר על תערוכה שאני עובד עליה שבמרכזה פסנתר ושניהם מחייכים. בעיניהם נגינה על פסנתר היא כמו הקלדה. טייפינג. אני מנסה להבין את ההיררכיות הפנימיות. אורי אומר שהוא משתמש בשש אצבעות כדי להפיק צליל, חמש וקשת. מרקו בעשר אצבעות. אצלם החשוב הוא להפיק צליל מתוך כלי באמצעות הגוף. התנועות, האצבעות. בפסנתר, הם אומרים לי, הכלי כבר מוכן, הצלילים שלו ידועים. כל מה שנותר הוא להקליד.
ומה עם סקסופון? חצוצרה? מרקו אומר, אה, כלים של רוח. ווינד. אומר שהוא מעולם לא התחבר לעניין של לנשוף פנימה. אורי אומר שהוא גם מנגן בחליל בקונצרטים, אבל גם הוא לא מרגיש שהוא מייצר מוזיקה.
אני חושב על שניהם. שניהם בג'ינס עכשיו, אבל בדרך כלל יושבים בקונצרטים, חנוטים בחליפות שחורות עם פפיון, יותר מארבעים שנה הם מנגנים על במה בתזמורות וגם סולו. מחזיקים את הכלים שלהם ומייצרים מתוכם מוזיקה. מתייחסים לאדם לפי הכלי שבוא הוא מנגן.
אתה, הם אומרים לי, אתה צריך גיטרה, לא כינור. תראה איך אתה נוגע בשולחן. ואני אומר שאני רוצה רק להקליד. על פסנתר. על זה חשבתי כשישבתי בכלא, על כך שאצא ואלמד לנגן. לא הרבה, אני כבר מבוגר, רק ללמוד לנגן. והם מדברים על ריכטר שהתחיל מאוחר ללמוד, לפני גיל 30 והוא היום מהטובים בעולם. ואני אומר, אני רק רוצה לנגן.
אולי דרך האוביקט והוידאו שאני מייצר עכשיו, עם הכנף של הפסנתר, אלמד. ואני חושב על לייצר צלילים ועל לנגן. על ההבדלים ביניהם. לא יודע אם בא לייצר. אני מייצר מספיק. אני רק רוצה לשמוע את מה שהלב שלי רוצה לשמוע. גם כשאני לבד.

חירות

ומהי חירות אם לא המצב הנפשי האישי של כל אחד מאיתנו ברגע נתון. והמטוטלת נעה בין מקומות שונים על כדור הארץ, מקומות בהם לקחו את השליטה אנשים מסויימים שהחליטו לסגור איזורים עבור עצמם ולא לתת לאף אחד להכנס. ללא מסמכים "נכונים".

ויכול להיות ונולדנו באי בודד. ובאי אין חשמל וגם אין אנשים. וזוהי החירות עבורינו. ויכול להיות ונולדנו לתוך משטר מטורף שמחייב דיווח על הרמת נייר בתוך מחסן ושדרך קבע מכניס אותנו לתוך תא קטן שבו אין גם מיטה. והאם מיטה היא חירות והאם להצביע לפרלמנט היא חירות.

איזו שנה זו היתה. אני הייתי לפני שנה עמוק בתא קטן, עומד ליד הקיר עם שמיכה על הראש. והבנתי שאני צריך להתיחס לנקודה זו כנקודת התחלה. ולא כפיחות במדד החירות האישי שלי. וכך יצאתי משם. עם יכולת להתרגל לרע ביותר ועם יכולת אחרת שטבועה ברובינו, להתרגל לטוב ביותר.

ובכיכרות שמסביבנו אנשים, חלקם פרצופים מזוהים, מדמיינים את הטוב ביותר. הם ראו אותו בחלום ועכשיו הם רוצים אותו לעצמם. ורק הפנים האלו שהיו להם באותו רגע ריגשו אותי.

כי הכל פה יחסי. המקום שאליו אנחנו מגיעים והמקום שממנו באנו.

אני מסתכל על המחשב שלי ורואה תיקיה שאחותי שירה פתחה "getting rafram out of Libya". ובתיקיה קורות חיים שלי, שיטות פעולה, שיחות ארוכות עם אנשים שיכלו לעזור. וזיהיתי, לראשונה בתוך מחשב, את טביעת האצבע ואת הרצון הנואש להחזיר אותי.

והיחסי הזה שאנחנו חושבים שפענחנו אותו הוא כל כך מורכב. כי הוא לא כולל רק אותנו, הוא כולל גם את מי שאנחנו אוהבים. והרי לכם יחס. היחס למשפחה, היחס לחברים. איך במוטת כנפיים אנחנו מזיזים רגשות ופחדים ורצונות.

אני שמח שאני בחוץ ואני מצטער על האפקט הנפשי שנגרם. אני לא לבד בעולם הזה, לרע ובעיקר לטוב.

ב-2004, לפני תערוכה בכלא שש, דויד גינתון שלח את הציור של דלקרואה, החירות מובילה את העם. הנה החירות הציבורית שלא ברור אם היא קודמת לחירות האישית. או ששתיהן באות ביחד. כמו הביצה והתרנגולת. ביצה שנפתחת ברסיס איטי וממנה יוצאת החירות.

זו שהלכה וזה שבא

לפני חודש, סבתי כמסאנה החליטה לעלות למעלה במין החלטה של רגע והשאירה את הילדים שלה לבדם בפעם הראשונה. אבא שלי, עוד מעט בן שבעים, שהיה רגיל להסתכל למעלה כל חייו, כבר לא מסתכל לשם. גרתי עם סבתא וסבא תקופות שלמות בחיי. סבתא לבשה תמיד את השיפשארי, הלבוש המסורתי של דרום תוניס. מין בד משובץ, אדמדם או כחלחל. על ראשה היה נח כובע אדום עם שני חורים בצדדים שמהם יצאו צמותיה הקלועות. עוד בגיל תשעים, הצמות האפורות נפלו לה על הכתפיים ועיניה האפורות תמיד צחקו. לא הייתי כאן כשהיא החליטה לעלות אך סיפרו לי שאותי היא זכרה עד יומה האחרון. תמיד נהגה לומר בחיוך שהיא אוהבת אותי למרות שאני פושטק והיא לא ממש מבינה למה אהבה זו קיימת.

לא תמיד הבנתי למה אני לא יודע לפצח גרעינים בפה, כדרכם של אנשים. הייתי מפצח ביד, נכלם ובוש, ולעתים קרובות סירבתי לגרעינים. פעם הסתכלתי באבי וראיתי שגם הוא כמוני, פותח גרעינים ביד, אחד אחד ובאיטיות, והבנתי שלא היה מי שילמד אותי. כשישבתי לבד וחשבתי על אבא ועל הגרעינים נזכרתי בפעמים שהייתי מגיע לסבא וסבתא והייתי רואה את סבתא מפצחת גרעינים ביד אחת ולא אוכלת, אלא שומרת בכף ידה השניה. סבא ישב כדרכו על הריצפה, בישיבה מזרחית, עם ספר מוצמד לבטנו, מוחזק ביד אחת. בידו השניה ערימה של גרעינים מקולפים. במין אוטומט הוא היה אוכל גרעין אחר גרעין, מורגל בכך. הבנתי שגם הוא לא לימד את אבא שלי. יכול מאד להיות שגם כשלי יהיה ילד, לא אוכל ללמד אותו לפצח.

הם שלושה אחים ושתי אחיות. אבא שלי הוא הבכור בין האחים. דודתי פורטונה היא הבכורה בין כולם. כשחזרתי לישראל, ביום השביעי לפטירתה של סבתא, נכנסתי לבית וראיתי את כולם עומדים מולי, חולצתם קרועה ועיניהם נוצצות מבכי של שמחה ועצב. אצלם זו היתה שמחה שבאה לאחר עצב. ואצלי עיני נצצו בעצב שבא לאחר שמחה. לא הבנתי למה אני וסבתא צריכים להתחלף בעולם הזה ולמה אין מקום לשנינו. ככה, בחוץ. כשישבתי שם ליד אבא והוא שם לי יד על הברך והוא שותק והוא דומע והוא מלטף, הבנתי שלא יכל להיות אחרת. הסתכלתי על אחיו הקטנים, כל אחד מהם הוא עבורי חצי אבא, תולים בי את עיניהם מנסים לעכל אותי ומנסים לעכל את אמא שהלכה. יודעים איך להתנהג בשבעה, אך לא יודעים איך להתנהג אלי. ואני מסתכל עליהם, מבקש לשבת על הריצפה לידם ואומרים לי שאני לא אבל, שזו לא אימי. ועלי לשבת על כיסא. ואני לא מתווכח ומחפש אחר כיסא נמוך. כי גם שישים השנים שהיו בינינו לא הפריעו לנו להיות חברים מאד טובים. כשהייתי בלוב, החלטתי שמיד כשאחזור אלמד אותה קצת עברית, מילים מצחיקות כדי שהיא תצחיק את הנינים שלה עם העברית הבלתי אפשרית שתצא לה מהפה. חשבתי ללמד אותה את המילה אנדרלמוסיה.

כשאני הולך לדירה הריקה של סבתא, אני עוד מדבר איתה ומבין למה היא החליטה לעזוב בדיוק כשבאתי. רק ככה הצלחתי להכיל את הפגישה שלה מחדש עם סבא. על חשבונינו, אך כששמחה מהולה בעצב וכמעט לא שמנו לב.

סנדלר

ישבתי שם לידו וניסיתי להבין מהו עולמו. בתוך הכוך הקטן, קרוב לרחוב הראשי שמתחיל בשער שכם. הרחוב כולו רץ, ובתוכו האנשים הממהרים. מדי פעם עוצר מי מהם לידו, מושיט לו את נעליו לתיקון וממשיך לריצת הרחוב. קרוב לפינה בה הויה דולורוזה חוצה את השוק הערבי. אלו ממהרים לקניות ואלו ממהרים לישו.
זה היה במקרה. בדרכי לקנות חצילים אצל האישה מבית סחור, נקרעה לי הנעל. פניתי כה וכה וראיתי אותו יושב שם בכוך, פניו אל הקיר. מולו מכונה ישנה של זינגר ומימינו מאות מגירות זעירות מלאות בסוגי דברים, מסמרים זעירים וטלאי עור. על הרחוב, מימין ומשמאל, ארבעה שרפרפים זעירים. עליהם יושבים האנשים, חולצים נעליים ומטכסים עצה איתו לגבי צורת הטיפול.
מכולם הוא מבקש גם לחלוץ את הנעל השניה, הבריאה. אולי כדי להכיר ולכבד את עבודת הסנדלר הראשון. אם מדובר בעבודת תפירה קשה הוא שולח לזועבי, בשוק הבשמים.
על הנעל שלי הוא הסתכל, הנהן. קבע שמדובר בנעל איטלקית וכשאישרתי לו הוא ביקש את הנעל השניה. כמו אצל רופא, הוא הציע לי להדביק, להוסיף רטיית עור ולחזק במסמרים קטנים. הוא מדביק וגוזר רצועות עור וממולי מתיישבות שתי נשים נשואות. אחת מורידה את המגף וכשקלטה שאני מסתכל עליה בחמדה, מיהרה.השניה הוציאה מהשקית נעל קטנה של ילד. הוא הסתכל בנעל, הסתכל בחזרה אל האישה ואמר: "זועבי", במין קוד שמובן לכולם.
עוד הוא מתקן את הנעליים, שני מבוגרים נעמדו ברחוב הראשי. אחד חלץ את נעלו והגיש לו אותה. אמר שקנה את הנעליים בארבעים שקל. אבו עמאר, הסנדלר, הסתכל על הנעל, קיפל אותה פעם אחת ואמר שהיא לא תשרוד את הגשם. אלו הנעליים החדשות שמביאים. אללה יעארף מין.   

 

סבא שלי. שנות החמישים

מלון ברומא. סבא שלי יושב בצד שמאל. עומדים לידו אנשים שאיני מכיר. האיש העומד מימין מחזיק מצלמה, אולי הוא יצלם את הצילום הבא.

לסבא שלי היה את בית הדפוס הראשון בצפון אפריקה. את המכונות הוא הביא מליוורנו. יכול להיות שהפגישה ברומא הייתה קשורה למכונת הדפוס. תמיד רציתי להיכנס לבית דפוס שעדיין סגור בג'רבא ורק לפני שנה הצלחתי. תרמה לכך המוטיבציה שקיבלתי כמה ימים לפני כן, כשביקרתי בעזרת אורי ידידי בבית הדפוס בשונצינו. הדפוס בשונצינו, השוכן בעמק הפו קרוב למילאנו, הוא בית הדפוס העברי הראשון (נוסד במאה ה-15) ומי שעיצב את האותיות לבית הדפוס היה פרנצ'סקו דה בולוניה.
כשהגעתי לג'רבא, ביקשתי ממיכאל, בן הדוד החורג שלי, עזרה בפתיחת בית הדפוס. בשנים מאוחרות יותר, סבו, הרב בוגיד, היה שותף בבית דפוס וברשותו עוד היה המפתח. לאחר שעה של ניסיונות הוא הצליח לפתוח את הדלת הישנה בעזרת מפתח ענק ושמן.
את אביו, דוד שלי, מצאתי באוסף צילומים משנות החמישים של הקהילה היהודית בג'רבא. את הצילומים צילם הצלם של לייף, פרנק שרשל (Frank Scherschel). יש כמעט מאה צילומים במאגר הזה ואני שעוד לא הייתי בתכנון, מזהה פרצופים מוכרים שעתידים להתבגר או ללדת ילדים דומים.
בצילום הזה מופיע דוד שלי. לימים הרב הראשי של תוניסיה, הרב חיים מדאר זצ"ל. כנראה כותב סת"ם.

עוד צילום שמצאתי מראה את בן ציון דעי. המוהל שלי. כתבתי בעבר על בנו, ברכיה. ראו כמה הם דומים. וגם עליו, כשהייתי בלוויה שלו בירושלים.

 

עוד צילום מאותו אוסף, מראה את אבא של יורם. פרץ (פירוסה) יעיש. פירוסה עבד אצל סבא בבית הדפוס, הוא נפטר רק לפני שנה. כשהייתי עם החבר אלי ביום כיפור בג'רבא, לפני שלוש שנים, התפעלנו מהיכולת האקרובטית שלו בישיבה על ספסל בית הכנסת. אני מזהה גם את החמסות שנמצאות עד היום ליד מכונת הדפוס האיטלקית.

 

אני חוזר מהצילומים של שרשל לצילומים משפחתיים יותר. אלו יותר צילומי סטודיו, פחות צילומי חוץ. סבתא שלי הייתה ועודנה אישה לא פשוטה. בצעירותה היה לה שיגעון לניקיון. טיפולים בטוניס הבירה לא הועילו, אך סבא שלי הצליח למתן אותה. כשהחתול של הבית היה נכנס בטעות לשירותים, סבתא שלי התעקשה לרחוץ אותו שבע פעמים לפני שיחזור לציוויליזציה של הבית. אבא שלי מספר שבבית באי היו נעליים מיוחדות לכניסה לשירותים. כל מי שנכנס לשירותים היה חייב לנעול את הנעליים האלו. הן היו דומות לנעליים של עלי בבא, כך אבא שלי. הן היו מחודדות בקצה והתאימו לכל מידת כף רגל. לילה אחד, קצת אחרי שלוש בבוקר, אבא שלי קם לשירותים. הוא ראה ליד השירותים את נעלי הבית של סבא שלי ואת דלת השירותים פתוחה. הוא הבין מיד שסבא שלי חזר לחדר השינה עם נעלי העלי בבא. בפחד נוראי הוא נכנס לחדר השינה של הוריו והחליף בחזרה את הנעליים.
בצילום סבא שלי עומד, כעוסה עומדת לידו סבתא שלי. לידם עומדת דודה שלי, אלמנת רבי חיים ואבא שלי עומד, מתוח.

 

מאותן שנים דליתי את הצילום של הדודים שלי. דאני עומד משמאל, ג'ולי לידו וישראל עומד מימין.

 

מדי פעם אני מקבל דרישת שלום מסבא שלי מחברים שמוצאים את שמו בכל מיני ספרים שהוציא בבית דפוס או שכתב בעצמו. הוא גם עסק בספרים עתיקים שמצא בכל מיני כוכים בטריפולי וגם מצאתי ששיווק סכינים לשחיטה למדינת ניו יורק. מצאתי קבלות לסכינים שהוא קנה מבית חרושת לחרבות ליד מרסיי ומצאתי חליפת מכתבים בין נוכל ניו יורקרי לסבא שלי לאחר שהראשון ברח עם הסכינים בלי לשלם. הרבה מילים כעורות קיימות בשפה העברית הקדומה של סבא שלי והוא השתמש בכולן. אחת מהנה לא נפקדה.

 

בצילומים מאוחרים יותר, סמוך לחתונה של אבא שלי, אני רואה כבר את דודה לבושה בכיסוי ראש השמור לנשואות ואת סבא שלי מסתכל במבט נדיר למצלמה. ברוב הצילומים יש משהו מאד תמים שאפיין אותו גם בחייו. לא בצילום הזה. פה הוא כבר מורגל, דומה למבט שהיה לו בסוף ימיו.

 

בצילום מאותה חתונה, אבא שלי יושב במרכז. על הדלת של הבית כבר כתבו את שמות בני הזוג הטריים. החתן משה והכלה חביבה. אבא ואמא שלי. משמאל לאבא שלי יושב יעקב בשירי ומימינו הבן דוד, יונה. סבא שלי עומד ליד הפושטק עם הסיגריה.

 

בג'רבא יש 18 סוגי תמרים. אחד מהם, מובחר במיוחד, נמצא בביתו של כמוס מזוז המכונה רוז' על שם שיערו האדום. אמו של רוז' היא בת דודה של אבא שלי. בצילום הזה, הרבה יותר מאוחר ובצבע, סבא שלי בוחר תמרים מזן וצבע שאיני מכיר.

 

סבא שלי נפטר ב-1999. בשנותיו האחרונות גרתי איתו ועם סבתא.
 
 

 

אישה בלי בגדים

ביום שישי האחרון, בשעה 15:58, הייתי על קו 25 מתחנה מרכזית בירושלים לכיוון שוק מחנה יהודה. הייתי בדרך מתל אביב לפגישה עם אישה יפה במחנה יהודה. ביקשתי בטלפון מעזורה שישמרו קובה לאישה ואני כבר אטעם את מה שנשאר, אם נשאר. מסלול הנסיעה הוא קצר מאד, על רחוב יפו.
ליד בניין הטלוויזיה, ראיתי אותה יושבת על חומת אבן נמוכה. אישה עם חזות חרדית, שביס צמוד לראש מגולח ונעלי לכה שחורות. בהתחלה חשבתי שאני הוזה, אך היא ישבה שם ערומה לגמרי, רק עם אותו שביס ואותן נעליים, מחזיקה בידה עגלת שוק. היא נראתה כבת חמישים והשדיים הלבנים שלה היו יפים ועומדים. לגופה היה חיתול שרימז כי אולי יצאה ממקום טיפולי.
הסתכלתי על שאר היושבים באוטובוס והצלחתי לראות בזוית העין, אדם חרדי מכסה לבנו את עיניו בעודו בוהה בה.
התמונה שלה, מחזיקה את עגלת הקניות, נעוצה אצלי חזק מאתמול. למה בכלל חשבתי שחזותה חרדית? זה מוזר, אולי זו הייתה הישיבה הצנועה שלה. מורגלות הן, החרדיות, לשבת כשרגליהן משוכות אחורה, צמודות.
בצילום סטילס מהיר אין הרי חשיבות לפרטים כמו במבט של העין. העין שלי, בהיותה בירושלים, זיהתה את אותה אישה לפי צורת הישיבה, איששה את זהותה הקבוצתית לפי השביס והנעליים ורק אז נפניתי להסתכל בחזה החשוף.
זה מעניין, אבל בתיאוריות ראשוניות של צילום, אוהבים להזכיר שהעין היא העדשה האופטימאלית, מפני שהיא עובדת ביחד עם המוח שנותן לה את הוראות המיקוד ועומק השדה.
אני אכלתי חומוס קטן והיא אכלה את הקובה. רציתי לספר לה מה בדיוק ראיתי, אבל לא הצלחתי להשתחרר מהעיניים שלה.

 

לימונדה בלה גולט וסיפורי דגים

ההדחקה וההלם שליוו את החזרה השכיחו ממני את הנסיעה האחרונה לתוניס.

להיות בקיץ בלה גולט (חקלוואת בערבית) מזכיר לי בעיקר את הסיפורים של אמא על לה גולט. החוף הנהדר, מוזיקה ברחובות עד הבוקר והרבה אנשים שמחים שמסתובבים, מחבקים ומנשקים את כל מי שזז.
עכשיו זו העונה של הפ'ול, הפרח הנהדר שילדים/רוכלים מסתובבים ומנסים למכור אותו לכל מי שעובר. שמים אותו מעל האוזן או במזגן של האוטו. סבאח אל פ'ול. 

השדרה המרכזית בלה גולט, זו המקבילה לים, מלאה בדגיות קטנות. כל דלת נפתחת ובעלי הדוכן מוציאים, כשהשמש נעלמת, מין ויטרינה שמכילה את מיטב הדגה המקומית. אתה עוצר ליד דוכן, בוחן את הדגים ובוחר את הדגים שאתה רוצה. בעל המקום שוקל אותם, שם אותם על האש ומגיש את הדגים עם הריסה בשמן זית, סלטא משוויה וירקות חיים. 
אף אחד לא מעיז להציע שתייה. במרכז השדרה יש את הלימונדה של נאווארי. הוא מוכר את הלימונדה שלו בכוסות ענקיות של בירה והצורה בה הוא מכין את הלימונדה (סיטרונאד) היא הסוד הכי שמור ברחוב. יש לו גם את התור הכי ארוך ברחוב. חלק מהמדרכות מלאות באנשים ששותים את הבירה המקומית, סלטיה, והכל נראה כמו חגיגת קיץ אמיתית. זה קורה חודשיים בשנה שכולם מגיעים בלילה לחוף. האופציה של קולנוע או בילוי אחר לא קיימת. כולם מגיעים ללה גולט בקיץ.

המסעדה של ג'אקוב ואמא שלו לילי, "ממי-לילי", קיימת כבר כמה עשרות שנים ומתמחה במטבח יהודי. המסעדה נמצאת בחלק המערבי של הרחוב הראשי של לה גולט. אפשר למצוא שם פ'קילה, בנטאג', מרק דגים מעולה, עאקוד (מרק עם הזכר של השור) ועוד המון מנות נהדרות. אמא של ג'אקוב, לילי, כבר עברה את ה-85 ועדיין יושבת במטבח ומקלפת דלעת.

 

ג'אקוב

 

לילי

בטוניס עצמה אני הולך קרוב לרו דה פריז ועובר אצל ויקטור. ויקטור שם לי לימונדה על הסירופ של הרוזטה ואני מבקש קצת ברוז' (מין עוגיה) כדי לטבול במשקה הקר. ויקטור תמיד מגזים במי הורדים שהוא שם ברוזטה, אך הטעם של המיץ עוד מהדהד בראש אחרי שגומרים אותו. קרוב אליו, בסוף של רו ז'אן ז'ורס, יש את הפריקסה הכי טוב בטוניס. ככה לפחות אומרים. הפריקסה שם הוא קטן באופן יחסי ומכיל בדרך כלל צלפים, הריסה, ביצה קשה, תפוח אדמה ולימון כבוש.

 

 

אחרי כמה ימים בטוניס, מונאסטיר וערי הצפון אני יורד לשבות בג'רבא. אני מגיע לבית של בת דודה של אבא שלי, כדי לשאול אותה איך הרגל ואיך המרגש. בעלה, פראז'י מזוז, הבן דוד של מני מזוז, תמיד שואל אותי את אותן שאלות.

–  באת דרך פריז או עיראק?
–  איסטנבול
–  אה, עיראק.

ודיאמנטה, אשתו, מבטלת אותו בידה, מורגלת בו, וגוררת כיסא לידה כדי שאשב. אחרי שעה אני משתחרר ממנה והולך מהר לשוק הדגים כדי לראות מה חדש ומה עוד אפשר להשיג בשעה כל כך מאוחרת. בסופו של דבר, כדאי להכיר את האנשים מאחורי הרשתות. יש אחד כזה בגלאלה, הוא מכין מרק ביצי דגים מהביצים שהוא אוסף קרוב לחוף, מתחת לסלעים. הדגים שהוא שם לי על הגחלים גורמים לי תמיד לרצות ולהישאר. אך קשה לי לקום מוקדם בבוקר וללכת לשוק וכמה אפשר ללכת לאותו דייג. התחושה הזו של שוק נושם שקוניו הראשונים לוקחים את הדברים הכי טובים, כמעט ולא קיימת לי בישראל. מול ארגזי תנובה הענקים ועגבניות הזהות אחת לשניה.

 

 

 

מג'רבא אני מדרים לכיוון דוז. את הסהרה שמדרום לדוז אני מכנה הים הלבן. זו ההרגשה שלי שם, ים אינסופי שרבים הטובעים בו. חייבים להסתובב שם עם בחור ברברי מקומי ולא להישאר למות בלי דלק ובלי מים. השהיה שלי במדבר הייתה אך כמה שעות לפני העלייה שלי ברכבת לילה לבירה טוניס. הסתובבתי עם "שלאקה" (נעלי בית מעור) וכבר הספקתי לתאר איך החול הלבן הזה של הסהרה שנצץ לי על הרגליים ליווה אותי במהלך הטיסה המסוכנת שעברתי.  

 


על מבטים בתוניס וכאן. לא ארוך כל כך

אני נשבע לכם שהנאת הקוראים הספורים שלי עמדה לנגד עיני כשלקחתי איתי מצלמה דיגיטלית לתוניס. נשבע אני שוב שקיללתי את פיקאסאה ואת גוגל על התוכנה החיגרת שלהן ועל התמונות שהיא איבדה לי.
אז נשארתי בלי תמונות ועם בהלת הדרכים בכפרים הקטנים שליד סוסה. כפרים שאין להם דבר מלבד רוטנדה (כיכר תנועה) אימתנית ועשרות ישישים רכובים על אופניים חשמליות, מזמזמים בעד ונגד כיוון התנועה. ואנחנו באוטו עוצמים עיניים וחושבים שהכול יסתדר. והכול הסתדר.
רק רציתי לבקר את חביב דוז, טיפוס שמייצר שמן זית מהמם, במנזל קאמל. קרוב מאד לסוסה במפה, אך רחוק מאד בכביש. הוא מביט בי, מגלגל את הלשון ושולח אותי לקירואן בחיפוש אחר המקרוד המושלם. אני רומז לו שאנו מבינים אחד את השני והוא ממשיך לומר לי שאני חייב את עצמי לתוניס ושאני לא יכול ככה סתם להתעלם מחובות וזכויות.
השעה מאוחרת ואני ממשיך למונאסטיר, שם אני פוגש עוד טיפוס. חבר של חבר. איטלקי תימהוני שמעביר סדנאות צילום ולוקח אנשים במין סירה רעועה לאיזה אי נטוש. אני מגיע מאוחר מדי לעיר ושותה איתו קפה בשלוש בבוקר. הקפה נמצא ליד מועדון לילה שהרבה מכוניות מלוב חונות לידו. אנחנו מציצים פנימה ורואים זמרות בלבוש חשוף משמחות את הקהל שמדביק עליהן שטרות ונרגילות עם ריח של חשיש עוברות מיד ליד. אך אנחנו בדרך לקפה ונכנסים ומתיישבים בשולחן קטן צדדי. בשולחן לידינו יושבת בחורה, לבושה כולה בירוק, מעשנת נרגילה ובוהה בטלוויזיה במין מבט עצוב. האיטלקי מספר לי שזה הזמן לקנות מצלמות פורמט גדול. כולם בבירה טוניס מוכרים בגרושים. צריך לנסוע לשם, לנצל את ההזדמנות. אני בקושי מסוגל להקשיב לו, משהו בטון הדיבור שלו משעמם אותי. השעון בבית קפה מראה תמיד את אותה שעה. שתיים ושלוש דקות. אולי הוא נתקע בלילה, אולי ביום. ברקע יש את האני שאקר, שר לֶה לֶה לֶה. כשמגיע לפזמון כולם מנידים את הראש, מתקתקים באצבעותיהם על השולחנות ומצטרפים. אני מסתכל על הבחורה בירוק, וגם היא מצטרפת לנקישת האצבעות. זה קצת מרגיע אותי.
בבירה טוניס היו המון עגלות של שומר עם לימון. אנשים עמדו בתור לקבל חתיכת ניר ובתוכה חצי שומר. המוכר טפטף לימון וחתך כבר את השומר הבא. היחס לשומר הוא לקינוח מתוק. חלווה קוראים לו. אוכלים אותו אחרי הבריק או הקסקרוט. גם כדי לנקות, גם כדי לקבל מתיקות לפה.
בדוכן קטן אני קונה לי תרכיז שקדים ותרכיז פיסטוק. עכשיו לאחר שפתחתי את הבקבוקים לא הבנתי למה לא לקחתי יותר. ואיפה אמצא את הדוכן הזה עכשיו. אני רק זוכר את עיניה של המוכרת. זה לא מספיק.
עוד מעט פסח ואני בירושלים. הולך להיות אצל אבא ואמא. מסבים על מזרנים וכריות ושרים שירי פסח, כמו אצל המשפחה שם. באתי לאמא שלי היום לעזור קצת ובאוטובוס ישבו מקדימה ארבע צעירות ערביות. הן תפסו את ארבעת המושבים שליד הנהג. לכולן היו משקפי שמש וחיג'ב. היה שיר מטומטם ברדיו בעברית ואחת מהבנות תקתקה באצבעה על כיסא המושב. היא הזכירה לי את הירוקה. בתחנה נפרדו שני זקנים רוסים והאישה עלתה לאוטובוס. הוא רכן אליה, נישק לה את היד והיא עלתה, ניכר בה שהיא שמחה בפרידה. ניכר בו שהוא עצוב. היה לה ברט סגול יפהפה ועיניים טובות.