Category Archives: גלובס- פירמה

ליכטנשטיין

בתוך טירה בת 130 חדרים מהמאה ה-11 המשקיפה על ואדוז, עיר הבירה של ליכטנשטיין, מתגורר האנס אדם השני, הנסיך השולט על הנסיכות הזעירה. מחלונות הטירה אפשר להשקיף על הרחובות של ואדוז, על רוב הנסיכות, עמק הריין ועל האלפים השוויצרים.
הנסיך גבוה מהממוצע, מדבר אנגלית טובה. בדומה לכל בתי המלוכה באירופה, גם דמותו של האנס-אדם מונצחת על הבולים של המדינה. בשונה מכולם, האנס-אדם הוא גם המושל בפועל על הנסיכות. בסמכותו לפטר את שופטי בית המשפט ואת הממשלה בהינף קולמוס, מה שהופך אותו למונרך היחיד באירופה של היום.

 

הטירה בואדוז

האנס אדם נולד ב-1945, הבכור לנסיך ליכטנשטיין דאז, פרנץ יוזף השני ואשתו, הנסיכה ג'ינה. להאנס-אדם השכלה כלכלית רחבה, הוא למד באוסטריה ושוויץ השכנות והשתלם בבנקים לונדונים. כבר בגיל 27 הוא התחיל לטפל בנכסים הרבים של המשפחה ולמרות שבאופן רשמי האנס-אדם התחיל לשלוט על ליכטנשטיין רק ב-1989, לאחר מות אביו, כבר מ-1984 הוא ניהל בפועל את הממלכה. בבעלותו של הנסיך חברות רבות, בהן LGT קאפיטל שהשקיעה בחברות שונות בשנים האחרונות סכום של שישה מיליארד דולר.
כראוי לבעל דם כחול, הוא נשא לאישה את הרוזנת מרי קינסקי פון צ'יניץ מפראג ב-1967. עם משפחתו הוא חי בטירה שמשקיפה על ואדוז.
הנסיכות של ליכטנשטיין היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם (יחד עם אוזבקיסטן) שתחומות בין שתי גבולות בלבד, הגבול האוסטרי והגבול השוויצרי. בליכטנשטיין חיים כ-35 אלף תושבים והשטח שלה הוא 160 קילומטרים מרובעים. מדי יום מגיעים מהשכנות האוסטריות והשוויציות כעשרת אלפים אנשים לעבודה וחוזרים לבתיהם בסוף היום.
הנסיכות עצמה נוסדה ב-1719 ועד למלחמת העולם הראשונה היא נסמכה על אוסטריה השכנה ואחרי המלחמה, עם ההתמוטטות של האימפריה האוסטרו הונגרית, ליכטנשטיין חברה לשוויץ, כמדינה סומכת. כיום המטבע בליכטנשטיין הוא הפרנק השוויצרי וקיים הסכם משותף של מכס עם השוויצרים. גם הצבא השוויצרי עומד לרשותה של ליכטנשטיין הניטראלית.
לנסיך האנס-אדם יש הון אישי המוערך בכ-3.7 מיליארד דולר, מה שממקם אותו כאחד מראשי המדינה הכי עשירים בעולם.
במרץ 2003 התקיים בליכטנשטיין משאל עם שכמעט ושינה את פני הנסיכות. האנס-אדם ביקש מהאזרחים לתמוך ברפורמות שהוא הציע, לפיהן הוא יקבל סמכויות יותר נרחבות. הרפורמות שהאנס-אדם הציע גררו ביקורות רבות מצד ראש הממשלה לשעבר של ליכטנשטיין. חילופי האשמות וגם לכלוכים רבים הוחלפו במהלך משאל העם. האנס-אדם אף איים לעזוב לווינה והציע בהומור למכור את הנסיכות לביל גייטס, מנכ"ל מיקרוסופט בהנחה שהוא האדם היחידי בעולם שיוכל לקנות את הנסיכות.
נאמני הנסיך והמונרכיה פרסמו ברחבי הנסיכות את המשפט "Ohne Prinz sind wir nichts" ("ללא הנסיך אנחנו לא שווים כלום") ואף הניחו ראשים ערופים של חתולים ליד בתיהם של המתנגדים לנסיך. הנסיך עצמו כינה את מתנגדיו "פאשיסטים" ו"נאצים".
פטר וולף, הדובר לשעבר של הפרלמנט בן ה-25 חברים, טוען שבאותו משאל עם, האנס-אדם הצליח להפחיד את התושבים של הממלכה בכך שאיים לעזוב לווינה. לפי וולף, תושבי ליכטנשטיין זכרו לטובה את אביו של האנס-אדם, שהצליח לשמור על ניטראליות במלחמות העולם ופחדו לאבד את הממלכה. וולף טוען שמשאל העם שהציע האנס-אדם גרם לחוסר ברירה עבור רוב התושבים ולכן הם הצביעו בשבילו, בבחינת הרע במיעוטו.
הגאווה הלאומית של תושבי ליכטנשטיין היא שמחזיקה בעצם את הנסיכות הקטנה. לפי האנס-אדם המונרכיה טובה בהרבה משלטון דמוקרטי רגיל. במונרכיה לפי האנס-אדם אין אינטרסים פוליטיים, רק אינטרסים של הממלכה. כאשר האנס-אדם הקים בעיר ווינה את מוזיאון ליכטנשטיין והעביר לשם את כל אוצרות האמנות של המשפחה, הוא ארגן רכבת שתסיע את כל תושבי הממלכה לפתיחה של המוזיאון, יום לפני הפתיחה הרשמית. באוסף המשפחתי יש מעל לאלף יצירות שכוללות עבודות של רובנס, ואן דייק בסכום של יותר מחצי מיליארד דולר.
הנסיך אף נוהג להזמין ביום העצמאות של הנסיכות את כל התושבים לקוקטיילים בתוך הטירה שלו.
לאחר מלחמת העולם השנייה התגלעה מחלוקת מדינית בין צ'כוסלובקיה לנסיכות הזעירה. הממשל הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה טען כי ליכטנשטיין היא גרמנית, בגלל האזרחות הגרמנית של הנסיך דאז, פרנץ יוזף. כתוצאה מכך היא לא הכירה בליכטנשטיין כמדינה עצמאית ולא החזירה לה אדמות שהיו שייכות לנסיכות. ליכטנשטיין בתגובה לא הכירה בעצמה בצ'כוסלובקיה. גם היום, לאחר הפירוק של צ'כוסלובקיה לשתי רפובליקות קיימים מתחים רבים בין הרפובליקות של סלובקיה וצ'כיה לליכטנשטיין בגלל אדמות באזור מורביה שעדיין שייכות למשפחה של הנסיך. מאבקים משפטים שניהלה ליכטנשטיין כדי להחזיר לעצמה את הנכסים נעשו בדרך כלל מול ממשלת גרמניה. גם מאבקים סימבולים כמו המשפט על הציור Szene an einem römischen Kalkofen של פיטר ואן לאייר שלווה גם בשאלה האם ליכטנשטיין אכן הייתה ניטראלית בזמן מלחמות העולם, ניסו להוות תקדים משפטי למעמדה של הנסיכות.
ב-1999 השבועון הגרמני "דר שפיגל" פרסם שהקנצלר לשעבר של גרמניה, הלמוט קול, הלבין כספים בליכטנשטיין. עוד התפרסם שהמאפיה האיטלקית ואוליגרכים רוסים משתמשים גם הם בליכטנשטיין כמקום להלבנת כספים. ההאשמות של "דר שפיגל" גרמו לשינוי בתדמית של הנסיכות, מארץ אלפינית שלווה המשמשת לגולשי סקי אליטיסטים, הפכה ליכטנשטיין תדמיתית לגן עדן להלבנת כספים.
האנס-אדם הסכים להתראיין ל"גלובס" בריאיון חגיגי לכבוד השנה החדשה גם כדי לנסות ולטהר את שמה של ליכטנשטיין ביחס לתדמית של ליכטנשטיין כמקום להלבנת כספים.
 

 

האנס אדם השני

 
לאחר מעורבותך האישית, ליכטנשטיין היא כיום חברה באומות המאוחדות. למה היה לך כל כך חשוב שליכטנשטיין תהיה באו"ם?
לאחר מלחמת העולם השנייה צ'כוסלובקיה סירבה להכיר בנסיכות ליכטנשטיין כמדינה עצמאית למרות העובדה שהיא הכירה בנו כבר לפני מלחמת העולם השנייה ולמרות שליכטנשטיין הייתה ניטראלית בשתי מלחמות העולם. סיבה נוספת היא שמספר גדול של מדינות גדולות ניסו להגביל את השתתפותן באו"ם של מדינות קטנות. דרך החברות שלנו באו"ם קיבלנו הכרה גורפת בכל העולם של מדינה עצמאית.
בעבר "הואשמתם" על ידי צ'כוסלובקיה על היותכם גרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה. האם המאבק המשפטי על הציור "סצנה בכבשן הרומאי" ("Szene an einem römischen Kalkofen") של פיטר ואן לאייר השפיע במידה מסוימת על "ההבנה" של העמדה של ליכטנשטיין במהלך מלחמת העולם השנייה?
כפי שאתה בודאי יודע, ההשפעה של המפלגה הקומוניסטית על ממשלת צ'כוסלובקיה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה כבר חזקה מאד וצ'כוסלובקיה הפכה מהר מאד לחלק מהגוש הסובייטי. בהתחלה הם טענו שאזרחי שוויץ וליכטנשטיין הם גרמנים למרות העובדה ששתי המדינות היו ניטראליות במלחמת העולם השנייה. לשוויץ היה היתרון שהממשלה בצ'כוסלובקיה הספיקה להעביר לשוויץ את הזהב שלה לפני שהרייך השלישי נכנס אליה. בהמשך לכך, צ'כוסלובקיה נאלצה לשלם פיצויים לשוויץ עבור הנכסים שלה שנשארו במדינה, אנו לא קיבלנו את ההכרה הזו.
מה העמדה שלכם היום כלפי הרפובליקה הסלובקית והרפובליקה הצ'כית? האם אתם עדיין רוצים פיצויים על האדמות שבמורביה?
נכון לעכשיו, שתי הרפובליקות הכירו בנו כמדינה עצמאית וגם אנו הכרנו בהן כעצמאיות. מכל מקום, הן לא מוכנות לקבל את העובדה שליכטנשטיין הייתה עצמאית וניטראלית הרבה לפני מלחמת העולם הראשונה. אנו מאמינים שהפתרון הטוב ביותר יהיה להחזיר את הנכסים שהוחרמו מידי האזרחים של ליכטנשטיין. כפי הידוע לי, האדמות והטירות שהיו שייכות לנו, הן עדיין רכוש המדינה בצ'כיה והן לא במצב הטוב ביותר, כפי שקורה לעתים קרובות עם נכסי מדינה. בעבר טיפלנו בנכסים שלנו בצורה מאד יעילה וגם היום אנחנו מפעילים את עסקי המשפחה בצורה יעילה ורווחית, כולל יערות ושטחי חקלאות, בעיקר אצל אוסטריה השכנה.
העובדה שצ'כוסלובקיה הלאימה מעל לשמונים אחוז משטח המשפחה שלך אחרי המלחמה, הפך את הנסיכות לענייה יותר. כיום ליכטנשטיין היא אחת מהמדינות העשירות ביותר בעולם, האם עובדה זו היא הודות לכישורים שלך ככלכלן?
השטחים שהולאמו על ידי ממשלת צ'כוסלובקיה לא היו אדמות של הנסיכות, אלא רכוש פרטי של המשפחה שלי, לכן לא הייתה לכך השפעה ישירה על הנסיכות של ליכטנשטיין. לפני מלחמת העולם השנייה קודמיי בנסיכות תמכו בליכטנשטיין באמצעות תרומות פרטיות ולמרבה המזל, הכלכלה בליכטנשטיין המריאה לאחר מלחמת העולם השנייה. מסחר חופשי, אוכלוסיה מחונכת היטב, שלטון החוק ומיסוי נמוך אפשרו לליכטנשטיין לבנות תעשייה מסחרית ויצרנית שהייתה יכולה לייצא סחורה לכל העולם. ידענו לנצל את היתרונות של תהליך הגלובליזציה שהחל בעולם המערבי אחרי מלחמת העולם השנייה.
איך אתה רואה את העולם היום? האם הגלובליזציה הולכת לבטל את הייחוד של מדינות?
להיפך. הגלובליזציה עוזרת למדינות קטנות לשרוד בצורה כלכלית ולשמור על הייחוד שלהם, אם זה הרצון של האנשים במדינה. על האנשים להחליט אלו מצרכים ושירותים הם רוצים לצרוך, אלו ספרים הם רוצים לקרוא, אלו חדשות או סרטים הם רוצים לראות ולשמוע, לאן הם רוצים לטייל. גלובליזציה מאפשרת לאנשים להחליט את החופש והשגשוג להחליט מה הם רוצים לעשות. תמיד יהיו פוליטיקאים ובירוקרטים שירגישו מאוימים על ידי החופש, כמו חברות שיודעות שהן לא יכולות להתחרות בשוק העולמי.
מדינות הסבורות שהן צריכות להילחם בגלובליזציה ומחליטות להגביל מצד אחד או גם מהצד השני את החופש של האנשים שלהם, הורסות לא רק את החופש של החברה שלהן, אלא גם את הכלכלה שלהן. המדינות הסוציאליסטיות במזרח אירופה היו דוגמא טובה למדיניות כזו. למרבה הצער קיימות עוד מדינות בעולם, בהן מדיניות לאומית מגבילה את החופש של האנשים ואת הרכוש שלהם.
ליכטנשטיין, יחד עם נורבגיה ואיסלנד היא חברה בשוק האירופי המשותף אך לא באיחוד האירופי. מהם היתרונות של מעמד כזה?
אנו נהנים מכל היתרונות הכלכליים של חברות באיחוד האירופי בלי לוותר על חלק מהעצמאות שלנו שיכלה להיפגע מחברות מלאה באיחוד האירופי. חברות מלאה גם תגרור הוצאות נוספות ובירוקרטיה גדולה יותר.
החברה של המשפחה שלך, LGT, היא אחת מהגדולות בעולם. למיטב ידיעתי, אתה המונרך היחיד שעוסק באופן ישיר כל כך גם בעסקים. אתה רואה בכך משהו טבעי?
המשפחה שלי ולא משלם המסים משלמת את העלות של המונרכיה. דרך החברות שלנו אנחנו אחד ממשלמי המסים הגדולים ביותר בנסיכות וכפי שציינתי מקודם, האנשים בליכטנשטיין מצפים מהמשפחה לתמוך עבור מטרות טובות. לכן, המונרך בליכטנשטיין צריך להיות לא רק ראש מדינה טוב אלא גם איש עסקים טוב.
ההאשמה ב"דר שפיגל" ב-1999, גרמה לתדמית של ליכטנשטיין לכזו של גן עדן למלביני כספים. מה הצעדים שנעשו מאז?
כאשר קראתי את ההאשמה של ה"דר שפיגל", קראתי לחקירה בנסיכות והזמנתי תובע מיוחד מאוסטריה. אותו תובע מצא בחקירה שכמעט כל ההאשמות של ה"דר שפיגל" היו לא נכונות. כמובן שזה גרם לנו נזק לא קטן והתקשורת לא ממש התעניי
ה כאשר הראנו לה שהכול היה חלק ממסע הכפשה והשמצה. יחד עם זאת, החקירה של התובע המיוחד הראתה שהיו לנו כמה נקודות חלשות לגבי הרגולציות ותפקיד הפיקוח של המדינה. הייתה לנו היכולת לשפר את הרגולציות ולחזק את הפיקוח של המדינה על התעשייה הכלכלית.
לליכטנשטיין יש כיום את אחת מהמערכות היעילות באירופה נגד הלבנת כספים ואף נתבקשנו לסייע למדינות אחרות באירופה בפיתוח מערכת כזו.
במהלך ההצבעה ב-2003, כאשר צברת יותר כוח כנסיך ליכטנשטיין, מבקרים טענו שליכטנשטיין תהפוך לדיקטטורה. מה הייתה התגובה שלך?
המבקרים מעולם לא השוו את החוקה הישנה עם השינויים שאני הצעתי ואלה שעשו את ההשוואה, לא אמרו את האמת. השינויים שהצעתי חיזקו את שלטון החוק ונתנו לאנשים יותר זכויות דמוקרטיות. אנשי ליכטנשטיין יכולים היום לבטל את המונרכיה בהצבעה עם רוב פשוט, מה שלא היה אפשרי בעבר. לנסיך השולט הייתה האפשרות לשלוט ללא הגבלת זמן עם משטר חירום, גם זה שונה. לכן האנשים הצביעו ברוב של 64 אחוז לטובת השינויים שהצעתי. 20 אחוז הצביעו בעד החוקה הישנה שנתנה לנסיך עוד כוח ורק 16 אחוז הצביעו עבור שיטה אחרת, שהייתה מחלישה את המונרכיה.
מה העמדה שלך בשאלת ההפרדה בין מדינה לדת?
תמיד הייתי בעד הפרדה שכזו. אני סבור שהמודל האמריקאי או האיטלקי הם פתרונות טובים.
איך אתה רואה את הקונפליקט הישראלי-פלסטינאי?
אני מאד מקווה שיום אחד ישראל ומדינה פלסטינאית ישבו בשלום אחת ליד השנייה.
אלו יחסים דיפלומטיים, אם בכלל, יש לך עם ישראל?
תמיד היו לנו יחסים טובים ולפני מספר שנים אף ערכתי ביקור רשמי בישראל.
ברשותך אוסף האמנות השני בגודלו בעולם. אתה עדיין קונה אמנות? מהי עמדתך כלפי אמנות מודרנית?
בגלל מלחמת העולם השנייה איבדנו חלק מאוסף האמנות של המשפחה ואבי היה צריך למכור חלק מהאוסף לאחר המלחמה כדי לממן את המשפחה ואת המונרכיה בליכטנשטיין. למרבה המזל הצלחתי לשחזר את ההון המשפחתי ולקנות שוב אמנות. אם אני יכול, אני מנסה לקנות אמנות שמכרנו בעבר או שאבדה בעבר. אם אני לא מצליח, אני מנסה לקנות עבודות של אותו אמן שאבד לנו או עבודות מאותה תקופה. אני לא ממש מעוניין באמנות מודרנית.
האם יש משהו שאתה רוצה לאחל לישראל, לכבוד השנה הבאה?
אני מאחל לישראל שנה טובה לכבוד השנה החדשה ואני מקווה שיום אחד תוכלו לחיות בשלום עם השכנים שלכם ועם הפלסטינאים.
 

הכניסה לליכטנשטיין

 

 

הישראליזם

אני קצת מנקה את המחשב מכל מיני מסמכים ישנים ונתקלתי בכתבה הזו שפרסמתי במוסף "פירמה" של גלובס לפני שנה/שנתיים (לא ממש זוכר). הטקסט הוא לפני עריכה והוא קצת ארוך, אז פיצלתי לסעיפים.

 

א.
 
דון יצחק אברבנל, אחד מהפרשנים היותר מפורסמים של התורה, גורש לפני כ-500 שנה מספרד. בתחילה הוא ניסה את מזלו בנאפולי, משם גם גורש על ידי הצרפתים, עד שהוא מצא מנוחה באיטליה. באיטליה הוא כתב את הפירוש המפורסם שלו ל"הגדה של פסח". בפירוש החשוב שלו הוא שואל שאלה בלתי נמנעת: "מה הרווחנו אנשי הגלות כמונו היום במה שיצאו אבותינו ממצרים?" כלומר, מה עניין השחרור מהעבדות, אם אנחנו עדיין בגלות. אברבנל עונה שם, בתשובה שהיא מאד אופיינית לפרשנות הדתית בשנים האחרונות: "שאם לא יצאנו ממצרים, לא באנו לפני הר סיני ולא קיבלנו את התורה והמצוות". כלומר, משמעות יציאת מצריים היא אינה השחרור מהשעבוד אלא ההכנה לקבלת התורה. אותה פרשנות מעניינת מתבצעת היום (הלכה למעשה יש לומר) בישראליות החדשה שנכפתה עלינו.
הדת הישראלית מקיימת חגים משלה, חגים שבדרך כלל "מתואמים" עם החגים היהודים הרגילים. המתכון הוא פשוט, לוקחים חג קלאסי, מורידים ממנו חלק מהמשמעויות, מתאימים אותו למציאות הישראלית וכך נוצר חג חדש. כך, חג הפורים הפך מזמן להיות חג התחפושות והמסיבות הפרועות. מחג שכלל קריאה במגילת אסתר, משלוח מנות ומתנות לאביונים, פורים הפך להיות שם הקוד למסיבות הכי מעניינות בשטח. מין גרסה ישראלית לליל כל הקדושים. בארה"ב ובאירופה המשמעויות הדתיות הקלאסיות מזמן ניטלו מהחגים הנוצריים, וכריסמס ופסחא הפכו להיות חגים ציבוריים-לאומיים. אפילו אצל יהודים אפשר למצוא עץ אשוח בצמוד לחנוכה הקלאסית.
ייתכן וביסוס החגים הישראליים החל לאחר מלחמת 1967. לאחר שחרור ירושלים, כאשר פרופ' ישעיהו לייבוביץ' התרעם על כך שבחג השבועות עצמו, אנשים עולים ברכביהם מהשפלה כדי לבקר את הכותל המערבי. זכורה יותר היא הגדרתו למה שהתחולל בכותל: "הדיסכותל". היום, הירדנים כבר לא מפציצים את הר הצופים ואנשים עולים לרגל למקומות אחרים. העלייה ההמונית היום מתבצעת כמימי קדם, בשלושת הרגלים. בכל חג, מאות אלפי בית ישראל פוקדים את סניף הדיוטי פרי בנתב"ג וקונים מקררים ומכונות כביסה במה שנדמה כתחליף הכי עדכני לכותל המערבי. הקניות עדיין מתבצעות שם, למרות ביטול מס הקניה והכל נעשה בארשת של קדושה. סולי סקאל, מהבעלים של סקאל מסביר את התופעה בהרגל הישראלי לקנות בחו"ל: "לפני 15-20 שנה היה חוסר והיו מסים גבוהים וכל מי שנסע לחו"ל ביקשו ממנו להביא דברים. היום, למרות שהכל פתוח ויש הכל בחנויות, זה עדיין טבוע בדם של הישראלים לקנות בדיוטי פרי". קיימות עוד סיבות לעליית קרנו של הדיוטי פרי. הפרגמנט האירופי שנלווה לקניה במקום (אפילו כשטסים לאלבניה) והעובדה שאנשים עם כסף (לבזבוזים בחו"ל) מסתובבים בחוסר מעש בתוך חנות (האירוניה של הכסף לחו"ל שנשאר בסופו של דבר בארץ נעלמת בד"כ מהקונים האדוקים). בדומה למזבח הקלאסי שהיה בבית המקדש, מזבח שכל מי שאחז בקרנותיו היה חסין מפני משפט, גם הדיוטי פרי, המקדש המודרני משמש מקום של מפלט, שהרי הוא שער היציאה האולטימטיבי לחו"ל.
רבים מסבירים גם את העלייה להודו, מיד אחרי הצבא, כבריחה מודעת ממוראות הצבא והמציאות הישראלית. מה שהופך לבריחה מהמציאות הישראלית אולי מאפיין הכי טוב את הישראליות וגורם לאותה מציאות להיראות כך. יוסי לוס, דוקטורנט שחוקר את דת ההינדואיזם בארץ, אומר שישראלים נוסעים לחו"ל כבר משנות השבעים: "למה אנשים נוסעים היום למזרח? כי אנשים יוצאים מדעתם בצבא. אולי האסקפיזם הזה עוזר להם. אני מסתכל עכשיו באתר של "הארץ" ואני רואה כותרת ראשונה על הרוגים פלסטינים. כותרת שנייה על מאות אלפי ישראלים מטיילים בפסח וכותרת שלישית על כמות עצומה של הרוגים בעיראק. אנחנו מתמחים באסקפיזם".
יתכן והאסקפיזם הזה נותן את אותותיו גם בקודש הקודשים של החג הישראלי, יום העצמאות. בשנים האחרונות מתרבים דגלי ארה"ב על המרפסות, לצידם של דגלי ישראל. פול פטן, דובר השגרירות האמריקאית משוכנע שמדובר בסה"כ בהפגנת סולידאריות וידידות בין שתי מדינות עם ידידות ארוכה. פטן לא מוצא את העובדה שביום העצמאות של ישראל אנשים תולים את דגלי ארה"ב על המרפסת חריגה במיוחד. הוא חושב שזה מאד נחמד. הכמיהה הזו לארה"ב, בעיקר ביום העצמאות מטילה בספק אמנם את הישראליות עצמה, אך יוצרת את התמהיל ההכרחי ממנו מגיעה הישראליות החדשה. אנחנו אמנם חיים במזרח התיכון, אבל הרפרנס שלנו תקוע חזק באירופה ובארה"ב.
 
ב.
 
החגים הישראלים החדשים משתמשים בד"כ בחג היהודי-דתי כבסיס לקביעת תאריך ולפעמים הם גם שואלים את הקונצפט. רון לוינטל, חבר מועצת "שינוי" בעיריית תל אביב ושדרן גל"צ בעבר עושה מזה שנתיים טקס רבין אלטרנטיבי, הוא מקפיד לעשות אותו ב-4 בנובמבר ולא בתאריך העברי. לפי לוינטל, בטקס מקריאים טקסטים שמזכירים את אשמת האנשים שעשו שימוש נלוז ביהדות. במקרה זה מדובר בשינוי של טקס שמלכתחילה התחיל כטקס חילוני ושוכלל לדרגה זו ע"י ההיצמדות לתאריך הלועזי. לפי לוינטל הבעיה של החגים הדתיים הרגילים היא שהם עצובים מדי: "הבעיה היא שרוב החגים מייצגים עצב. לזכור משהו שהיה לא בסדר. אפילו בשבועות קיבלנו חוקים רק אחרי שנהגנו לא כשורה".
יש בעיניך עוד חגים חילוניים?
בודאי, ט"ו בשבט הוא גם בעיניי חג חילוני וגם ט"ו באב הופך בהדרגה להיות חג חילוני. יום האם שהפך להיות יום המשפחה. יש גם את פורים וחנוכה. בל"ג בעומר אף חילוני לא הולך לבית הכנסת. כל המהות של ל"ג בעומר זה לעשות מדורה בלילה. תראה, כשיש חנויות פתוחות ואין עם זה שום בעיה, אני יודע שמ
ובר בחג חילוני. זהו בעצם חג שהדתיים הורידו בו את הדוושה. הכל לוקח הכל. סמיכות התאריכים גם עוזרת כמובן.
יש לך הסבר לתופעת החגים האלו?
יש פה גיבוש וליכוד של החברה. החגים היהודים הרי שמרו כל הזמן על העם. יש פה גם ניסיון לייצר תרבות ישראלית, רק שהיהדות נכנסת בפנים כל הזמן. הכל פה מעורבב. בהתחלה הקיבוצים תפקדו כיוצרי התרבות הישראלית החדשה ועכשיו זה התפקיד שלנו.
והחגים הדתיים, סופם להעלם?
אני לא חושב. יש חגים חילוניים שדעכו. כמו יום ירושלים. חג שהתחיל בתרועה ונגמר בשברים. אם יורשה לי. דווקא יש הפתעה בדמות תשעה באב. הוא היה אמור להיות יותר רגוע ועכשיו מתייחסים אליו ביותר רצינות. אתה רואה מה שקורה עם עשרה בטבת וי"ז בתמוז ואתה לא מבין מה קורה עם תשעה באב. מה זו כל הרצינות הזו.
גם יום כיפור אינו קוטל קנים
לדעתי יש דעיכה מסוימת ביום כיפור, אולי בגלל המלחמה. יכול להיות שעוד כמה שנים הוא גם ידעך. במוסף "יום כיפור" תהיה כתבה על הנופלים ואולי גם עם גורודיש. על החג עצמו אנשים כמעט לא ידברו, מקסימום תהיה כתבה על כמה כוסות מים מומלץ לשתות.
אין פה משהו מזויף? ההסתמכות על חגים דתיים למטרת ביסוס חגים חילוניים?
"אין עתיד בלי עבר" זו קלישאה נכונה. גם הבריטים החילוניים שומרים את הגינונים, את מוסד המלכה. ישראליות זה לא כנענים. אנחנו לא רוצים להיפטר מהכל, אנחנו רוצים להתקדם. בחילוניות מוחלטת אדם הוא אדם לעצמו. לכל אחד יש חג פרטי. חג לעצמו. החילוני המוחלט נלחם בקולקטיביזם. הוא מפחד שהחילוניות תהפוך לדת.
האירוניה בנסיעה חזרה למצרים מורגשת בכל פסח, במיוחד בשנים האחרונות. יחד עם זאת, בעיתונות היומית טקסי הישראליות האלו מקבלים יותר אינצ'ים מאשר נושאים "דתיים" אחרים. גם הדיווח בעיתונים לאחר יום כיפור (חג האופניים כהגדרת השר אברהם פורז) מתרכז בכמות נוסעי האופניים שנפלו ובעוד פרטים אזוטריים.
 
ג.
 
ד"ר מעוז עזריהו, מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, חושב שהסיפור פה הוא לא דתי או חילוני. בעיני עזריהו מדובר בתופעה תרבותית. ד"ר עזריהו, גיאוגרף תרבותי, טוען שהתופעה הזו לא מאפיינת רק ישראלים: "מדובר ביהודים חילוניים בכל מקום, לא רק ישראלים. זו החלטה תרבותית שמצהירה על שייכות. קיימת פה בחירה. זה אני עושה ואת זה אני לא עושה".
רבים טוענים שהיווצרות הטקסים והחגים החילוניים נובעת מההתנגשות בין הדמוקרטיה ליהדות. חוק החמץ למשל מתנגש עם חוק חופש העיסוק.
"אני לא חושב שהבעיה פה היא בין דמוקרטיה ליהדות. כמו שאין דבר כזה יהדות אחת, גם אין דמוקרטיה אחת. מה זה בכלל חופש העיסוק? האם תתיר לרוצח שכיר לרצוח את מי שהוא רוצה בשם חופש העיסוק? עדיין אין חוק לקנות מצות".
המתח הזה בין יהדות לישראליות התחיל כבר עם קום המדינה?
כמובן. הציונות החילונית העניקה משמעות רק לחגים מסוימים. דוד בן גוריון אמר שיש רק שני חגים בלוח היהודי: חנוכה ופסח, מפני שהם מייצגים שחרור לאומי, אליהם הצטרף גם יום העצמאות.
האג'נדה הציונית בעצם הכתיבה את החגים האלו ברמה התרבותית ונמנעה מאמירה דתית?
מי שיטען שמדובר בארגומנט דתי אלו המיליטנטים הדתיים והמיליטנטים החילונים. אנשים מחפשים השתייכות תרבותית ומסורת עונה לצורך הזה.
את מסירות הנפש, את האקט ה"דתי" שעליו מדבר עזריהו אפשר לראות בסוגיית הקניונים בשבת. אנשי שינוי ומר"צ, בדבקות דתית מפתיעה, החליטו שיום שבת הוא יום שחשוב לעשות בו קניות. במסירות נפש הם פקדו בכל שבת את הקניונים וחילקו פליירים לאנשים ההמומים שחשבו שהם רק קונים ספה חדשה.
ד"ר צבי צמרת, מנכ"ל מכון "יד בן צבי", מתנגד לכל הסחרור הזה. המכון שבראשותו הוציא בפסח האחרון הגדה של פסח שנבנתה בקיבוצים לפני נוסחים אישיים שונים.
האם הקובץ שהוצאתם לא מראה בעצם על מיסוד של החגים החדשים?
כל הניסיונות ליצור חגים אחרים היו ניסיונות כושלים. דווקא הקובץ שהוצאנו על הגדות של הקיבוצים מראים שהבנים החדשים שנוצרו היו חסרי שחר. אם יש הגדה שנפתחת "נרים כוס ראשונה לסוציאליזם הבינלאומי, כוס שנייה להסתדרות, שלישית למשק ולקיבוץ", יש פה איזשהו דבר שהוא מאד מצחיק ומצער אפילו. הדבר היפה של פסח שההגדה שמרה על עצמה. לדוגמא, העניין שמשה לא מופיע בהגדה של פסח, יש בו דבר מכוון.
אתה לא רואה אתוס לאומי שמצמיח לבדו דת משלו?
אני מאמין שאנחנו מצורפים מדת ולאומיות כאחד. וכל ניסיון של לקטוע את זה, להפוך את זה רק ללאומיות, לא יצליח. אין יהודי חדש. הישראלי הוא המשכו של היהודי הישן. מאד מפריע לי היומרה ליצור חדש לחלוטין. גם ההגדות הקיבוציות חזרו לכיוון הזה, סוף ההגדות היה חזרה להגדה המסורתית. אתה יודע שבקיבוצים הפכו את הקדיש ל"יתגדל ויתקדש האדם העובד", אפילו אמרו את זה ליד הקבר. זה ממש מגוחך. זה לא יחזיק מעמד.
הסתירות המעניינות חוזרות ונשנות. טומי לפיד, שר המשפטים, אחד מהלוחמים הגדולים נגד הכפייה הדתית עשה ברית מילה לבנו. לפיד, שסירב להגיב לכתבה, כנראה לא העז לעבור על אחד מהמוסכמות החזקות ביותר של החברה הישראלית, למרות התנגדותו לאקט ברית המילה. אצל לפיד האפקט הלאומי תופס תפקיד חשוב ביצירת החברה בארץ וברית המילה נתפסה בעיניו כחיזוק אותו אפקט.
 
ד.
 
דן אלמגור, פזמונאי ומחזאי, רואה במתח בין היהדות לישראליות שורשים דווקא מפחידים. השילוב בעיניו הוא מוזר ובמקרים רבים אף צבוע.
איך לדעתך נוצרה האמביוולנטיות של אנשים שכן צמי
בכיפור אך ממשיכים לחלל שבת?

זה מתחיל בזה שרוב צופי הכדורגל הם אנשים שנמצאים תחת ההשפעה של ש"ס, אך הם לעולם לא יוותרו על הכדורגל. ש"ס גם יודעת שבזה היא לא יכולה להתגבר על בוחריה והיא מעלימה עין. הרב עובדיה יודע שהוא לא יכול לשנות את זה.
האם הדייסה הישראלית יוצרת מצבים בלתי אפשריים בעיניך?
בעיניי, האמביוולנטיות הזו היא הטרגדיה של המדינה הזו. רוב הממשלה שדוגלת בהבטחה האלוהית לארץ, מורכבת מאנשים שלא שומרים שבת. אוכלים חמץ בפסח, לא מאמינים באלוהים ושאוכלים חזיר. לא יודע אם הם בועלי נידות, אם בכלל הם בועלים. הם כל כך מאמינים באלוהים? שיאמינו בהכל! רק ישוב הארץ?
אלמגור, במונולוג לא טיפוסי, ממשיך להתעלל בדת החדשה שנוצרה פה.
החוסר זהות הזה גורם לדברים קשים. מזמן הצעתי המנון חדש למדינת ישראל. אמרתי לקחת את הפסוקים שכתב אברהם אבינו, אבי ישמעאל ויצחק: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך… הלא כל הארץ לפניך, היפרד נא מעלי אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה". למה להכריח את העם לשיר "ארץ ציון צופיה" שכתב משורר אלכוהוליסט, שיר עגלונים רומני שגם שתי שורות מהשיר הן לא שלו. אנחנו לא העם הנבחר, אנחנו העם הבוחר. זה פולקלור שהוא מאד נחמד, כל עוד הוא לא מזיק לאף אחד. ודווקא החסידים היום הם הכי קיצוניים. אני כתבתי מחזות חסידיים וזה פעם לא היה ככה. יש לי שני סיפורים לספר לך. היה אדמו"ר ששאלו אותו איך כתוב בתורה על אלוהים ששמע את ישמעאל בוכה, "וישמע אלוהים אל קול הנער" כאשר ישמעאל לא בכה בקול, האדמו"ר ענה לחסידיו שכשנער חף מפשע בוכה, אלוהים שומע את קולו גם כשהוא חרישי. היה גם את האדמו"ר שהיה מכונה "היהודי" שחסידיו שאלוהו למה החסידה אינה עוף שמותר לאוכלו, והרי היא דואגת לילדיה. אמר להם "היהודי", היא טמאה מכיוון שהיא דואגת רק לילדיה. הכי נורא הוא שאנשים מתו ע"י אנשים ציניים שלא מאמינים באלוהים ועושים בו שימוש ציני.
אלמגור לא מפספס הרבה, ח"כים חילוניים כשרים נוהגים להשתמש במטבעות לשון דתיים כדי לחדור לקבוצה יותר גדולה של אוכלוסיה. הישראליות החדשה אוהבת לקדש את השבויים והנעדרים ע"י ניכוסם לאתוס הדתי הקיים. אתוס שמיוצר בשנים האחרונות ולא בהכרח תואם לאתוס היהודי שהיה נהוג לפני קום המדינה. כשילדיו של טננבאום סיפרו על שייכותו המופלאה לעם ישראל הם סיפרו ברגש על כך שלא אכל בשר וחלב ביום כיפור ושלא נגע בחמץ בפסח. סוג של גיבור ישראלי-יהודי. גם אילן רמון שלא חשוד בדתיות יתר הועלה על נס כיהודי הראשון שהגיע לחלל. החנוכייה הקטנה וספר התהילים שנשא איתו לחלל גרם לישראלים רבים לדמוע מאושר. היתה זו תמצית מזוקקת של החלום הישראלי החדש. גיבור שהוא טייס ויפה בלורית מגיע לחלל ובלי קשר לזהותו הדתית ועם הרבה קשר לזהותו הלאומית, שולף סימבול דתי.
 
ה.
 
לאחר עסקת טננבוים התבטא שר הפנים, אברהם פורז, בזכות העובדה שהוחזרו השבויים והנעדרים. קידוש הגופות של פורז אינו מפתיע במיוחד. מדובר בתופעה הנשנית של חרושת הישראליות. לפי השר פורז, מדובר בתהליך של חיזוק האלמנט הלאומי.
אתה רואה את זה כתופעה כוללת?
יש יותר ויותר אירועים כמו יום השואה, יום שחרור ירושלים, במידה רבה מאד גם חנוכה, גם פורים. זה מזמן לא חג שהוא נטו דתי. יש את יום כיפור שלגבי ילדים זה חג האופניים. זה ברור שיש התרחקות מחגים דתיים והתקרבות לחגים לאומיים.
בהחזרת גופות של שבויים ונעדרים יש משום "מצווה" לאומית?
החיזוק של האלמנט הלאומי הולך ומתחזק, כמו י"א באדר (יום תל חי, ר"ח), שהיה בדורנו בעוד שהחגים הדתיים היו לפני אלפיים שנה והם פחות אקטואליים. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא הרבה יותר עצוב מאשר תשעה באב. תראה, אי אפשר לעמוד נגד תהליכים סוציולוגיים. כשהייתי ילד הכל היה סגור בשבת והמפלגות הדתיות היו חלשות. היום בכל העולם החליטו לפתוח חנויות ביום ראשון, כי כולם קונים בימי חופש.
ערוץ 2 הוא מהמסמנים הבולטים ביותר של הישראליות החדשה. מדורת השבט שהוא מעמיד מחזקת את האגו הכפוף של הישראליות, אגו שניזוק בגלל המצב הפוליטי והכלכלי. קידוש הציבורי, הישראלי, הוא מהמאפיינים החזקים של הערוץ השני. הטלוויזיה בישראל משתפת פעולה ואולי גם יוצרת את שילוב הכלאיים בין היהדות לישראליות. כולם מכירים את התוכניות בליל תשעה באב, עת יושב באולפן חצי חשוך דב אלבוים או אלעזר שטורם. בידיהם תמיד יהיו מסמכים חשודים ופניהם יהיו חמורי סבר. הם בד"כ ינחו פאנל שיכלול אנשים כמו הרב לאו ודודי זילברשלג שידברו על חשבון נפש ושאר ירקות. מיד אחרי תשעה באב, אחרי שמולא החוב הלאומי, חוזרים לטלוויזיה דודו טופז ואלי יצפאן ביתר שאת שהרי את ט"ו באב יש לחגוג.
בישראל הממסד הדמוקרטי זוכה לאותה הערצה לה זוכים רבנים. הממסד המשפטי הוא שזוכה לכך בעיקר, ולולא מאות משפטי השוחד והשחיתות שעברו על הפוליטיקאים החסודים, גם הם היו זוכים ודאי לאותה הערצה. ההתייחסות של אנשי שינוי, נושאי הדגל הלאומי היותר מיליטנטים לשופטים מעוררת שאלות על מידת הריחוק שלהם מפראקטיס של דת. מדובר הרי בטקסים ובהתייחסויות כמעט זהות.
 
ו.
 
בפסח כאמור, המתח בין הישראליות ליהדות תופס מימדים משעשעים ומובלט יותר. כך תוכלו למצוא במקדונלד'ס לחמניות כשרות לפסח עם צ'יזבורגר, במקדונלדס כנראה חושבים שהציבור הישראלי עוד לא מוכן להיפרדות חד צדדית מהמצות. ארז קומרובסקי, מבעלי "לחם ארז" עמד בעין הסערה בשנה שעברה לאחר שהגיש את הבג"צ עם ע
מותת "הרוב הציוני" על הסתירה בין החוק הדמוקרטי ל"חוק" היהודי בנושא חוק החמץ. קומרובסקי טוען שהוא לא קיבל קנסות בהתחלה: "תראה, אני לא יודע לעשות מצות, אני צריך להתפרנס. אני יודע לעשות לחם. יש עניין חופש העיסוק וזה די מעצבן. כשמכרתי לחם בפעם הראשונה הייתה חגיגה, משהו משחרר. אולי נכון לומר חוויה מתקנת. בפריז, ב"אש פריידיי" (זמן שבו אסור לפי הנצרות לאכול בשר, ר"ח), לא כל הקצבים סגורים. יש משהו באירופה ובארה"ב שבאמת מאפשר לאנשים לחיות כפי שהם רוצים. זה כמו שאנו רוצים שלא ירדפו יהודים בצרפת, גם אנחנו צריכים לאפשר. כל הבלגן התחיל בגלל ה"עליהום" על נושא החמץ בתקשורת. "עליהום" שהתחיל מצד שר הפנים של אז, שהיה מש"ס".
יש הטוענים שגם שבוע הזיכרון ליצחק רבין ז"ל, בכל שנה, הוא מין עדכון לצום גדליה המסורתי יותר. תופעה יותר מעניינת היא הטקסיות התקשורתית בתקופה שלפני יום האזכרה לרבין. שבוע לפני האזכרה לרבין תמיד יתפסו אנשים שירקו וכיסו בגרפיטי את הגלעד של יצחק רבין. הידיעות האלו בד"כ יוצרות סוג של "הקדמה" לאזכרה של רבין והן מלוות ברוחות סוערות שבשנים האחרונות גם זוכות לידי ביטוי על ידי קהילת הטוקבקים האימפולסיבית של Ynet, שתופסת בהדרגה את מקום מדורת השבט. ברי חמיש, חובב קונספירציות ידוע חושב שיש קשר בין הטיפול התקשורתי בימים שלפני האזכרה לרבין לטקס עצמו: "יש שבוע של יצחק הקדוש ובצד השני יש את שבוע ההשמצות. איתמר גביר, אם הוא לא שב"כ יש לו חיים מאד מוזרים. יש לו קריירה אחת, להרגיז את המדינה. מאיפה יש לו את הכסף לכל המשפטים. יש לי קלטת של יגאל עמיר בחקירה במשטרת ירושלים, ארבע שעות שהוא אומר שאם הוא היה מפספס את רבין, איתמר בן גביר היה צריך לירות. איריס כהן (הואשמה השנה בכתיבת כתובות נאצה סמוך לאנדרטת רבין, ר"ח) כבר שנה מתקשרת אלי ומטרידה אותי. בכינוס של הימין בתיאטרון ירושלים שמתי את הדוכן עם הספרים שלי, אני מכיר את השוק שלי, איריס כהן באה והתחילה לומר לי שבחורה שמכרה לי את האוטו היא החברה שלי. היא בוודאי עובדת בשב"כ. אני משוכנע שהשב"כ יוזם את כל הפרסומים שלפני רצח רבין. הרי מה מקבל בנאדם אם הוא מלכלך את האנדרטה של רבין? המטרה השנה הייתה לפתות אנשים לבוא לעצרת. הם ראו שלא הולכים להגיע הרבה אנשים".
חמיש והתיאוריות לא מוצאות דרך לתוך הציבוריות הישראלית. אנשים אוהבים להתמסר לחיבוק התקשורתי המאחד כל כך בימים הקשים שעוברים על ישראל. כך פסטיבל הבומבומלה, שהתקיים בפסח האחרון קיבל על ידי התקשורת ועל ידי משתתפים רבים את התואר פסטיבל שמאחד את כולנו למרות המצב הרע. הצורך של הישראלים בחגים חדשים ובטקסים מאחדים עוזר לחוויה האסקפיסטית שנוצרה פה להתממש. נתן סגן כהן, איש תיאטרון, יותר נחרץ. סגן כהן גוזר דין על הטקסיות החילונית: "אם המטאפורה היא סופגנייה, הסופגנייה הכי טובה עבור החרדים היא הסופגנייה עם ההכשר הכי טוב. עבור החילונים הסופגנייה הכי טובה תהיה האחת עם המילוי הכי טעים והכי משובח. יותר ממה שהחרדים מפחדים ממלחמת אחים, החילונים מפחדים יותר. בסופו של דבר החילונים ישבו מסביב לשולחן של הסדר, ליד הדתיים. לא יעזור, העניין של מילוי הוא אנטי טקסי".