עוֹד מִתְלַבֵּט – רפרם חדדהתחלתי להריץ פרויקט aritsts in residence במצפה רמון. אנחנו פה 12 אמנים שאותם אני אוצר ומלווה. מיום ליום נהיה יותר מעניין, גם בדינמיקות הפנימיות וגם מול העיר עצמה. מול המדבר, מול החבר'ה במכולת שיושבים לראות מונדיאל.
בקרוב אעדכן עם דימויים וכל מיני. עד אז, אני מבטיח לנסות ולהבין.
הכמיהה היהודית ל"שוויץ" מעולם לא הייתה חזקה כל כך כפי שהייתה בשואה.
כמעט שכחתי לעשות פרסום קצרצר למשהו שאני משתתף בו, אז הנה פה אני מכפר.
אתמול, היום וגם בשבת בערב יתקיים פסטיבל "קולה של המילה". אני מציג הערב בשעה שבע בערב ביחד עם רועי צ'יקי ארד.
בואו בהמוניכן.
פרטים וכאלו אפשר פה:
אני מפרסם כאן סוג של "קול קורא" לפרויקט שאני מתחיל השנה במצפה רמון. יש מכסה לאמן ישראלי אחד, ולמרות שיש כבר כמה מועמדים ישראלים, אשמח לשמוע על עוד מועמדים. שלא יגידו שלא אמרתי.
פרטים כאן
אני פה לתלונות.
אמנם החבר אמיר כבר דיבר כאן על הערת שוליים ועל התערוכה הקרובה, אבל הנה גם אני עושה פרסום קצרצר לעניין. אם אני לא טועה, אני משתתף באירועי "הערה" זו הפעם השביעית ברציפות. בד"כ במסגרת של המכון לארכיאולוגיה בת זמננו (שם אחר לאמנים השפויים לאנס האנטר ופסח סלבוסקי).
אז הנה הזמנה לאירוע שיתקיים בחמישי הקרוב. אני אציג שם עבודה קטנה שנקראת "חירבת צעדים". תמיד שווה לבוא.
לפרטים נוספים אפשר להיכנס לכאן
סתם ככה, הייתי לאחרונה בהטבלה של מרקו, ילד מגואטמלה שאומץ על ידי אטיין, נזיר צרפתי שחי בבית הגת בעין כרם. אטיין הוא שכן וגם מכר וכך מצאתי את עצמי נוסע עם רפי קוץ (הצלם המיתולוגי של "כל העיר" שהצילומים שלו הם אלו שמתפרסמים כאן) ואני יכול לציין בסיפוק, שכמו בכל ברית מילה מהוגנת, גם פה היו בורקסים. ההטבלה נערכה במנזר באבו גוש, אחד מהמנזרים החשובים בעולם, שבקומת המרתף שלו נמצא המעיין להטבלה.
צילום: רפי קוץ
צילום: רפי קוץ
צילום: רפי קוץ
צילום: רפי קוץ
כרגע אני עובד על מספר תערוכות ופרויקטים במקביל שהקרוב מכולם הוא הקמת residency לאמנים בארץ, בשיתוף עם cittadellarte האיטלקים. פרטים על כך בקרוב.
אה, ועוד משהו. אחד-שתיים-שלוש-ארבע זה נאוטרום. כל האובר קורקשן שמשתלט על חיינו בזמן האחרון כבר עבר את גבול הטעם הטוב. אנסה לכתוב משהו טיפה יותר מורחב על זה.
תמו שלוש הדברים. שיהיה חג אגוזים שמח.
ידידה ותיקה שלי הציגה לפני כמה חודשים בביאנלה הראשונה של מוסקבה. הקשר ביננו חוּדָש לאחרונה דרך איזשהי אוצרת מהלסינקי. אותה ידידה שלחה לי כמה צילומים שהיא לקחה בביאנלה, מלבד העבודה שלה.
ציור הקיר הזה די מצא חן בעיניי. קשה לי או לה לומר מי צייר והאם זה היה מעשה באנדיט או חלק מהאקספוזיציה. לא שזה משנה.
והנה בקומיקס, רישום מבוסס על צילומים, אחד החלומות שלי. זה בלינק החוצה כדי שלא יתכווץ לו במסגרת הצרה הזו ויקבל מקום של בול (כדאי לשמור את הצילום עם לחצן ימני ואז לראות את כולו).
שלשום, בארוחה שהכנתי, נזכרתי בסיפור די מביך שקרה לי בלונדון. מדי פעם, קבוצה של אנשי תרבות מוזמנת לדאונינג עשר, לשבת ולאכול בקלאסה עם האדון בלייר. סוג של פטרונאז' תרבותי שעוד אוהבים לעשות באנגליה. במיוחד כשמגיעה איזו פרסונה חשובה מחו"ל.
בפעם האחרונה בלונדון, התארחתי אצל המנהל לשעבר של ה-ICA, ביל מקאליסטר. ביל הוא טיפוס חביב במיוחד, יש לו שיער שיבה חינני והוא אוהב להסתובב ביערות ליד אוקספורד וללקט פטריות. כששהיתי אצלו הוא הוזמן לאחת מאותן ארוחות והזמין אותי לבוא איתו. בכניסה לבית, אחרי בדיקות של האבטחה, שמו עלי חליפה (אני נראה בחור נורמאלי, עם עבודה ומשפחה, כשאני לובש חליפה) והושיבו אותי בשולחן ענק עם עוד כמה עשרות אנשים. עם בלייר דיברו כל מיני פונקציונרים תרבותיים שישבו לידו ואני בחנתי בעניין את מערכת הכלים הנהדרת שהייתה שם. במיוחד שמתי עין על הכוסות הקטנות ששימשו לאפריטיף. הכוסות היו עשויות מזכוכית לבנה חצי שקופה והיה על התחתית פורטרט של איזו מלכה. רוב הארוחה הסתכלתי על הכוס שלי, חושב על הצעדים שאני אמור לעשות כדי שהיא תעבור אלי. ממש רציתי אותה.
ביל שישב לידי שם לב למבטים החושקים שלי בכוס והציע לי עזרה עם מעשה הנבלה. הוא אמר לי שהוא יסתכל על המלצרים בזמן שאגניב את הכוס לכיס של החליפה. רועד כולי, כשהוא נתן לי את הסימן, החלקתי את הכוס לכיס הימני של החליפה המוזרה שלבשתי. מבט קצר מלא רווחה לכיוונו של ביל שמצידו חשב כבר לעשות משהו דומה וחזרתי לשחק עם המזלג.
אחרי שתי דקות, אני מרגיש צל מאחוריי ודמות גבוהה במיוחד של מלצר מתכופפת אלי מצד שמאל ושואלת אותי בשיא הנימוס (תרגום חופשי אם יורשה לי): "האם אדוני ירצה כוס זהה עבור הכיס השני של החליפה?"
האמת היא שכמעט הסכמתי לעסקה שהציע המלצר. ביל, שקלט שאני הולך להשתטות, הוציא בזריזות את הכוס מהכיס שלי וחייך חיוך מלא מבוכה למלצר שמצידו עזב אותנו.
טוב, כשאני שותה איזה אפריטיף אני נזכר בסיפור הזה. זה קרה לפני יומיים כבישלתי אצל חברים. מה שיצא לכם מזה זה מתכון למנה העיקרית שהכנתי.
חשוב מאד להשקיע בכל חלקי המנה. למיץ ענבים מרוכז השתמשתי ב-Uzum pekemzi שמיוצר באיסטנבול. אני מצאתי אותו בווינה, אני מקווה שיש כזה גם באחת המעדניות בישראל. השילוב הוא ממש טוב.
להכין מראש:
מיץ ענבים מרוכז
רבע ראש שום כתוש
חבילת עלי נענע קצוצים דק
מלח
פלפל שחור
שמן זית טוב
8 בצלים קצוצים גס
יין טוב
אורגנו
סינטה כבש
אופן ההכנה:
רוטב: לערבב חצי כוס של מיץ ענבים מרוכז עם הנענע, השום, עם המלחפלפל וקצת שמן זית (תסמיכו את התערובת).
מצע: במחבת גדולה לשקף את הבצל עם קצת שמן זית, לאחר ההשקפה (אני אוהב את המילה הזו, גם את שיקוף) להוסיף שליש בקבוק של יין אדום מעולה (השתמשתי ב- Barolo Vigna Cucco 2000) ולבחוש (אש קטנה) עד שהיין נעשה סמיך והבצלים מתקרמלים.
סינטה: לחתוך דק (כדאי לבקש מהקצב) ולהגריל את חתיכות הסינטה עם מלחפלפל ואורגנו. דרגת rare-medium עדיפה.
אופן ההגשה:
שימו את הבצלים המקורמלים על הצלחת, על הבצלים הניחו את חתיכות הסינטה (אפשר במין מניפה) ומעל הכול צקו את הרוטב המתוק.
טוב, די עם אוכל. בשבוע הבא יהיה "כנס שדרות לחברה", סוג של אירוע רב משתתפים עם אנשים חשובים שידברו על חברה. את התוכנית לכנס אפשר להוריד כאן.
אבל על האירוע תשמעו בטח בכל מקום. מה שכן, במהלך הכנס תלמידים מבצלאל יקימו את "שדרות האמנות" שזה מין פרויקט אמנותי-חברתי. הפרויקט נוצר בקורס של הצלמים איתן שוקר ואלדד סידור, "אמנות ואקטיביזם", קורס רב מחלקתי.
על הפרויקט אפשר לקרוא בקובץ הזה
הסעות מ"בצלאל" יהיו ב-22 בנובמבר בשעה 12:30 בצהריים.
קחו עוד קצת אמנות. בהמלצת החבר צ'יקי העליתי עבודות וידיאו לשירות החדש של Google. העליתי שני סרטים ובהמשך אעלה עוד כמה.
הסרט הזה, מין פרשנות ל"תהילה" של עגנון, הוקרן בפסטיבל עגנון שהיה באומן 17 בת"א, באמצע ספטמבר האחרון.
הסרט השני הוא סרטון קצר שצילמתי באי ג'רבה בשנה שעברה. הוא הוצג בטורינו כחלק מתערוכה שעסקה בזיכרון קולקטיבי (יש הרבה טקסט מפולצן סביב העניין, אחסוך מכם).
יבואו עוד הודעות על קטעי וידיאו, ראו הוזהרתם.
ahlan,
i don't have hebrew at the moment (staying in London now) but i can paste here an interview I did with George Steiner, half a year ago.
i am on my way to Cambridge now, for meeting again with Steiner, and thought it will be good opportunity to show this text. i think it's a good text.
You once said "Berlusconism" as a definition to vulgar fascism. Do you think the biggest danger in the world now is the lack of the word?
I think that even more dangerous then political censorship, which is dangerous, but even more dangerous, is the power of money. The power of the mass consumer market. And we have a rather new phenomenon, the mass consumer market buys culture, it doesn't simply stop it, or push it aside, it buys it. There is a television semi-culture, it's difficult to define, there is an enormous cheap newspaper and magazines culture, like never before, statistically hundreds of millions of people watch television and now what will be more important even then television, the web, the internet, cyber space which can take cultural products and treat them as in a supermarket. And, among intellectuals, among academics, among artists, there has never before been as much as temptation of wealth and immediate celebrity. The western celebrity culture, in order to resist making one's own work, very cheap, very easy, very flattering, you either need a lot of character or a lot of bad luck. Bad luck helps a lot. When we look at the great products of culture at the moment, what I meant by "Berlusconism" was to say to, the writers, the architects, the cinema people, "if you dance with me, you can have anything", you can have all the celebrity and reward in the world. The scientists are very lucky, their product is too difficult, you can't. Some of them, yes, have become television stars. There is something, almost frightening, when the man who many people considers the Newton of our time, Steven Hocking of Cambridge, is on every fashion magazine. There is something frightening. But that's very unusual and we have vast reasons for this. Scientists cannot be made immediate stars quite as easily, but even if they. I am more afraid of this commercial good fortune then any censorship. I want to give one more example. During the very bad times in Russia, there was the first holocaust television show in America, called holocaust; it was five or six episodes of Hollywood kitsch, and the rule at that time was, that to finance the television you must have an advertisement every 11 minutes and 45 seconds. And there was an advertisement for women's underwear, panties, in the middle of the gas oven. And I said to myself, which is more dangerous to the survival of human thought, soviet censorship and the Gulag or this, and I didn't have any easy answer. That's how I really begun asking myself, which is going to kill the values of culture.
Do you see democracy in a good way?
The famous Churchill answer was "democracy is awful; it's just a little a bit better then all the rest", that's a certain cynical but intelligent answer. Democracy never existed in ancient Greece which was a slave culture as we know and a culture without women largely and so on. There have been certain very lucky countries, Britain perhaps foremost, France in certain moments. Remember that American president have been elected with 33 percent only voting, 33 percent, and the others are not voting at all. In many, many so called democracies the money required to be a candidate, forgive me not being sort of an expert, but I think that for running for congress in many America states, not to the senate, is 50 or 60 million dollars to begin with, so that you can have a campaign. Democracy almost doesn't exist accept theoretically. And in practical terms we have many situations where there are so many different interest sides in Israel, so many different pressure groups that democracy is a very slow and sometimes too slow a process of adjusting to educate opinion. Democracy will be wonderful with great schools if all our school children are well educated. Democracy will be wonderful if people of talent or people of altruism could run for office without being rich, etc. in practical terms, I don't see how a teacher, and I've been a teacher for 52 years, how teacher and I have students on 5 continents on this world, can be democratic. Teaching is not a democratic process. I always say to my students in the beginning of every course: "ladies and gentlemen's, you know almost nothing, I know almost everything, and I've taken a solemn promise, an oath, that I will change that equation in your favor". And then we got along very very well. Democracy has very little to do with teaching or with training the human mind, which is difficult, often very bitter process. Are we moving towards other systems, it's very difficult to tell. We were taught, you and I, though you are very young, but in our textbooks, they told us you can't have great scientific technological progress without political freedom. You can have despotism, as you do in many Asiatic economies, and do brilliant scientific and technological progress. We have to rethink on notions. I fear, I fear, I hope I am wrong, but some kind of modified partially military technocracy will be the formula. Putin is the absolute example already, he's a technological tsar, and to most human beings, believe me, I travel so much, most human being say if you have a decent pension when you are old, good hospitals, good schools for your children, a guarantee job, compared to that abstract freedom of debate, doesn't interest them very much. And why in East Germany they will probably, get a return to the old system if they could choose again, because they felt much more secure. We are facing in, my beloved little England, a pension crisis so severe, old people no longer know how they will heat their house or feed themselves, in many parts of the society the whole pension system is breaking down as we get to old and what this damn technocratic despotism says? We can guarantee you a descent old age. And honestly for many human beings, that is more important and a good free hospital then any other. In American democracy the distance between the privileges of private medicines and disasters I don't need to tell you, of the poor, are so enormous, that to speak of democracy is almost ironic.
There is an old saying of Rabi Nachman Mibreslav, he said: "in your youth you learn to speak, when you old you learn to be silent, and this is the big disadvantage of the man, he learns to speak before he learns to be silent". The silence is more important?
Let me put it a little a bit differently; we live in a world of noise, like never before. To have silence has become a great luxury. To be able to be alone, privately, without electronic music pouring out of the walls, you get in elevator lift in America and the music starts, as you enter. The city is now day and night noise. The nights in the country are still quite and here, on the hills of Jerusalem, not in Tel Aviv for example. We have entered a 24 hours a day noise world. 80 percent of adolescence, we are told, cannot read without some kind of accompaniment walkman music on, because reading alone and in silence has become a difficult, specialize art. It is a crazy condition to be in, and the portable phone is a logical piece of hell, logical, so that very young children are in a constant noise envelope or are texting minute after minute. But I am an optimist, I think there is going to be a disaster, I believe in disaster, I am a great believer in the education of force of catastrophe, things will probably go wrong, and if they go wrong, human being will have to find in themselves again the powers of privacy, of a little bit of silent and above all, the privilege of being a little bit alone.
You once said to Gershom Sholem that deconstruction and post modernism might be a Jewish act
Absolutely it is. 90 percent of the people who did deconstruction with Deridda and others were Jewish. It was a great revolution against the Talmudic authority, of the text. In classical Judaism we grow up with a profound reverence for the text, with the conviction that there is meaning in it. Endless commentary of commentary, of commentar
y will finally arrive at insight. And deconstructionists said enough. It didn't work, it didn't help us, and it didn't save us. It is a brilliant kind of gymnastics on a high wire over nothingness. But it is, I think, a circus. A circus can be great art, we know that. It's a kind of circus and it's a profoundly Judaic revolt against Talmudic textual authority and eternity. What does the Jewish language saying "bereshit", in the beginning, what was Deridda said that there is no beginning. The challenge is direct and fascinating. Footnote: Once he had the terrible cancer, in the last three years of his life, Deridda wrote only almost about Talmud, he came back home. It was very moving and very interesting return.
After the fall of the wall of Berlin, the artists felt un-employed, the lack of subjects. Can you see the same thing in your explanation about the contribution of the exile to the Jewish mind? When the exile if finished, even artificially like in Israel, there is no catalyst for creativity?
The enormous advantage of living in a gentile community is the pressure. Joyce said, he is not a Jew, but he created Leopold Blum, the greatest Jewish figure in literature, in Ulysses. Joyce said, I am an olive, squeeze me. It's a nice way of putting it. If you want the oil, squeeze me. The pressures of the gentile community of certain anti-Semitisms force Jew to try and be even better. And in many traditions that better is also intellectual and spiritual. But not necessarily, he maybe a better businessman, he maybe a better impresario. The whole of the media world in America, as you may know, is in Jewish hands. But he can't relax, and relaxing is very bad for Jews in my opinion.
Do you think Jewish can be arrogant about their "genius loci"? Do they have one?
Ho, yes. Many Jews get very optimistic about staying in place. Usually it goes wrong, usually. Suddenly one has to pack one's bags. But not always. And for god sake, nobody wants again explosion, but if it comes it will do us allot of good. I can only answer personally. If I am now, well, I am at the age of 75 plus so the answer is more theoretically, but during my life, If I had to leave again, let's say I would have to go to Turkey, let's say, which many great intellectual Jewish had to in 1939. a. I would have to learn the language. Wonderful, it would have done me allot of good. b. my first job would have been very very bad, not the second. The second job will be already much better. I would have a fascinating different experience, and I can tell you that I will not telephone god and say to him "how could you do this to me", absolutely not. I grew up in allot of languages, many cultures, it did me, I hope, allot of good. I never been any place that isn't interesting. The world is a fascinating place. The more you learn about it, the more fascinating it is. And, I think that's what I tried to say yesterday, to learn to be a good guest is a difficult art, it can go wrong, it can go very wrong, but one has to keep trying.
Do you think Judaism has overcome the conflict of art, the figure, now days?
In music, it has. In literature it has American literature today been largely for our generation the great Jewish masters, I am not an expert in art, there are problems. Iconography, iconoclastic, they can be very real problems. There are very great Jewish architects, many of the greatest; I think it's early to tell, after all the escape from the ghetto isn't very long ago, it begins with Heine and then it begins to produce Mandelstam and Celan, Kafka, and so on and so on. But it's early it's a difficult to try and guess. I think science is the more obvious road for Jewish talent.
What is the relationship between the object and its commentary? As a critic
An enormous distance. My whole difficulties, my whole life, with my colleagues in the academic are to tell them the different between the creator and even the best commentator is enormous, Mr. Shakespeare does not need Mr. Steiner, Mr. Steiner desperately needs Shakespeare. A great work of art can wait, as Walter Benjamin said, 500 years, before somebody reads it rightly, he doesn't need to worry. No, Commentary is lovely, it's exciting, it's what I've done my whole life, never mixed it up with the original act of creation.
For you, what is the most limitless, language, art or music?
That is in part a question of age. With age, music has become more and more important. I re-read constantly, but that's age, but I still feel I can listen to the newest music with great interest and great passion and pleasure. Certainly not to the latest conceptual art, I cant', I don't understand it I don't follow it, I don't try to, my fault. But this is, all people of my age will tell you. And it seems to me that music asks the right questions. Human beings are really very drecky, very filthy. We torture each other, we are selfish, we are small, but we have done 3 things which are totally useless and which are transcendent. Higher mathematics, high metaphysics and music. No other species, animal species, can do the same. We don't know why we do them, no one can think of any use and these pure activities of speculative ecstasy of I can put it in no other way, are the supreme dignity, the dignitas of man. The music finally will be the most mysterious. A great philosopher, Leibniz, pulled it all together, he said: when god sings to himself, he sings algebra. That's a wonderful way of putting it. I can't sing algebra, but I can listen to music. And it open ups doors which perhaps no other forms of human activity opens up.
Do you think music is essential?
We not know no culture without music, we know many culture without literature, many, and complex communities even. Music, there has never found on this earth people however small however primitive, so called primitive, without music. It seems to be the one universal constant.
When you observe your life, you see yourself more as a fisherman or as hunter?
No, an asker. I ask. I know what you mean by hunting. You are probably a fisherman expecting to get the biggest fish, a lucky fish I should say. I am not like that. I have an instinct, a wish to know. I would still; I hope go a very long way to meet someone who can teach me something, very long way. The person who can teach me something is to me the most important man, so in that sense I am hunting. But, much more "ma nishtana halayila haze" (what was change in this night), someone who asks questions. Why this is different and once you stop asking, there is a wonderful saying by Heidegger, it's probably wrong but it's wonderful, he said why science boring, because it's only gives answers. That's a wonderful saying. Metaphysics and poetry asks questions. It's an unfair saying but it's worth thinking about. Answers are not the interesting thing, the questions are.
פיסול חברתי הוא מושג בתחום האמנות שנוצר בשנות ה-70 על ידי ג'וזף בויס. בקצרה אומר שמדובר ביצירה של פעולות יצירתיות שממחישות קשרים חברתיים. האמנים הבולטים שעוסקים בתחום היום הם שלי זקס, קרוליין טיסדל ואינו שמידט. שלושתם גם היו חלק מהחבורה של בויס.
לא אוהב כל כך להיכנס להגדרות של תולדות האמנות, אז פשוט אסקור בקצרה את הדברים שאני מכיר ואהפוך אפילו לרלוונטי בהמשך הדרך.
בשנה שעברה, הייתי אמן אורח בצפון איטליה, אצל מיכאלנג'לו פיסטולטו. המקום שבו שהינו, כעשרה אמנים, נקרא cittadellarte, או באיטלקית "עיר האמנות" וגם הוא מנסה לגעת בנושא של פיסול חברתי, כמו בנושאים אחרים.
עבודה שבעיניי היא קלאסית להגדרה של פיסול חברתי היא העבודה של האמנית שבדית/איטלקית ביאטריצ'ה קאטאנזרו שעבדה איתי באותו חלל.
כשגרה בלונדון, בשכונה ממעמד הפועלים, ביאטריצ'ה ניסתה להמחיש את הקשרים החברתיים של הבלוק שבו היא גרה. לשם כך היא לקחה חוטי כביסה בעשרות צבעים, וביקשה מכל שכן או שכנה לבחור צבע ולהעביר אותו לשכן החביב עליהם, דרך חלון הבית.
התוצאה שנוצרה בסוף הייתה פסיפס צבעוני של חוטים שגם שיקף את הקשרים החברתיים של כל השכנים.
Wäscheleina © Beatrice Catanzaro
אני עצמי התעסקתי עם כמה עבודות של פיסול חברתי. אחד מהם, קטן בהיקפו היה מסעדה שהקמתי עם עוד שני אמנים, מתיאו פראריו (איטלקי) ופטר ורווימפ (בלגי) בשם "charisma", "מתנה" בלאטינית. זו הייתה עבודה די נחמדה. שלושתנו התלבשנו במדים של שפים, והסתובבנו ברחובות של כפרים קטנים עם תפריטים של המסעדה. כשפגשנו אדם מעניין, פנינו אליו וביקשנו ממנו לבחור את מה שהוא רוצה מהתפריט. בתפריט לא היו מצויים מחירים ולאחר שהאדם ברחוב בחר את הדברים שהוא רוצה, הגענו אליו לבית ובישלנו אצלו את כל מה שהוא ביקש. העבודה דומה לעבודה שעשה יואב וייס, אמן ישראלי, כשדפק בדלתות של אנשים בלילה עם כלי מטבח וכלי הגשה ובישל להם בהפתעה ארוחות ערב.
העבודה המרכזית שעשיתי באיטליה ושגם הוצגה בתערוכה הסופית הייתה קשורה למיפוי של זיכרון דרך מפגש עם נשים שונות. הסתובבתי ברחובות המרכזיים של העיר Biella ופניתי לנשים מבוגרות שישבו על הספסל ותפסו קצת שיזוף. מכל אישה שפניתי ביקשתי רשות לגור אצלה בבית במשך שבוע. היו ארבע נשים עריריות שהסכימו (בישראל היו יורים בי על עצם הבקשה).
אצל כל אישה גרתי במשך שבוע. ישנתי על הספה, או בחדר שיועד לנכדים. בבקרים יצאנו, שלובי זרוע, לבתי הקפה בפיאצה. בצהריים בישלנו יחד אוכל מסורתי ובערב שמענו מוסיקה ושמעתי סיפורים מהעבר.
מה שעשיתי בסוף בתערוכה כלל ארבעה חדרים שיוחדו כל אחד לאישה אחרת. הנשים בחרו את הצבעים ואני עיצבתי. בכל חדר היו תבשילים שהכנתי עם הנשים, כולל ספרוני מתכונים. הייתה מוסיקה וגם צילומים שונים שצילמתי. מהסיפורים שסיפרו לי הנשים כתבתי גלויות מסע בזמן, גלויות שכתבתי לאהובה דמיונית וכללו את הפרטים העיקריים בסיפורים של הנשים.
יש ייצוג אינטרנטי די דל לעבודה הזו. אפשר לראות קצת בלינק המצורף. כדי לראות את האתר היטב צריך ללחוץ על f11 במקלדת. יש גם מוסיקה באתר, שלרוב מכבידה (אפשר גם לשיר קצת עם המלים לשירים, רק תוודאו שהדלת סגורה).
לאתר
ב-17 בספטמבר הקרוב אני מוזמן לפסטיבל גבינות ב-Bra שבצפון איטליה. אני מוזמן להשתלמות בכל הנושאים של "סלואו פוד", אך התבקשתי גם לעשות עבודה במקום עם יצרני הגבינות. העבודה אמורה ליצור את הקשרים החברתיים בין יצרני הגבינות מכל העולם ולתרום לשיתוף פעולה ביניהם.
כרגע יש לי רעיון בוסר שכולל שימוש בצבעים כדי לאפיין את היצרנים השונים. חשבתי ליצור אובייקטים מפלסטיק לכל אפיון של גבינה. זה יכול להיות אפיון גיאוגרפי (יבשת) של חיה (יאק, עזים) או של תהליך יצור. לפי התכנון, לכל דוכן גבינות שיהיה בתערוכת הגבינות יהיו כמה צבעים שיאפיינו אותו ואותם אנשי הדוכן ישימו מעל גג הדוכן. המראה מלמעלה של הכיכר עם דוכני הגבינות אמור ליצור גריד צבעוני של הקשרים. מלבד הגריד חשבתי גם על פגישות צבעים שונות של היצרנים. בכל יום ובכל שעה מימי תצוגת הגבינות יפגשו צבעים אחרים וייצרו קשרים אחד עם השני. לפי שיטת הקטלוג, כולם אמורים להיפגש עם כולם, על בסיסים שונים.
ביום ראשון בעוד שבוע אארוז את חולצתי הטובה לנסיעה של כחודשיים. הנסיעה תתחיל בווינה, תעבור באיטליה, אנגליה, סקוטלנד ואז חודש שלם בתוניסיה. אני נוסע בעיקר לעניינים "פנים אמנותיים" ו-"פנים גסטרונומים".
אנסה לכתוב מהניכר.
הייתי רוצה לשתף אתכם בתהליך של עבודה שאני מתחיל לעבוד עליה בימים אלו. העבודה הזו, כמו עבודות אחרות שעשיתי (לא כולן כמובן) היא מאד קונצפטואלית, אך אולי התוצאה האבסטרקטית תרגיע אנשים מסוימים, בכללם אני.
אני כרגע מנסה לקבל מימון לעבודה הזו מטייט, שזו גלריה לונדונית טובה, אדע יותר לקראת אוקטובר.
אתאר בקצרה עבודה דומה שעשיתי בעבר וגם את הקווים המנחים של העבודה הנוכחית. הכול עוד בשלבים התחלתיים ולכן אשמח לכל דיסקוס שתמצאו לנכון לפתוח בו.
לפני שנתיים עבדתי עם אומברטו אקו מאוניברסיטת בולוניה, על מיצב שנקרא "מכונה אריסטוטלית". את "המכונה", מושג שאקו הציע, בנינו מעץ והיא כללה 81 מגירות, שלושה גלגלים וספר אחד. את הרעיון אקו הציג כבר בספרו מ-1994, "The Island of the Day Before".
עיקר העבודה היה שיקוף תהליך הכתיבה של מבקרי האמנות דאז. סוג של גיבוב "עשיר" מילולית, בלי קשר אמיתי לעבודה המבוקרת.
הסבר קצר על המכונה האריסטוטלית:
לפי אריסטו קיימות עשר קטגוריות מילוליות: המהות, הכמות, האיכות, היחס, הפעולה, הרגש, האתר, הזמן, המקום והלבוש. בספר שחור ועב כרס כתבתי מעל ל-3500 מהויות שאספתי מספרים שאני מכיר. דפדפתי בספרי ילדים, מחזות, עיתונים ובכל צורה של טקסט שאי פעם התגבשה מולי ואספתי מלים.
לאחר מכן עברתי לקטגוריות התיאוריות (כביכול). כתבתי לכל תת קטגוריה (כמות של איכות, היחס של הזמן וכו') תשע מטאפורות שונות. סה"כ כתבתי 729 מטאפורות שונות. את כולן, כתבתי עם נוצה ודיו (אולד סקול) על נייר קלף, עבור ארשת הקדושה שניסיתי להצמיד למלים.
כל המטאפורות, כמו המהויות, הן פרי מוחי הקודח והן תוצאות של אהבות נכזבות, אנשים מוזרים שפגשתי בזמן העבודה על המלים ולעתים קרובות המכנה המשותף שלהן עלום וביזארי. את רשימת המטאפורות אפשר להוריד כאן (בפורמט פי-די-אף).
בקצרה אציין שהקשר בין המהויות למטאפורות שישבו בתוך מגירות העץ היו בעזרת גלגלים רנדומאליים שנתנו תוצאות של שלוש אותיות שכיוונו למגרה הספציפית (כמו בשח) ולמטאפורה שבתוך המגירה. משה אידל, חוקר קבלה שעזר בתהליך העבודה, אהב לכנות אותם גלגלים אבולעפיינים.
עם קשר או בלי, ה"דוגמנית" שהציגה את המכונה, בסרטון תדמית ביזארי, כמו למכונית פז'ו, הייתה רומי אבולעפיה המבריקה והנהדרת. את הסרטון הקצר אפשר לראות בתחתית העמוד הזה, בפורמטים שונים (קריין: בני ליס).
ארגז הכלים ה"עשיר" מילולית בעצם תיאר בצורה רנדומאלית את המהויות עצמן, כבמין כישוף של מילה, כישוף שאנשים החרדים מין המילה, מאמינים לו בלי לחשוב הרבה.
הסבר אף יותר קצר על העבודה הנוכחית:
מול תורת הקטגוריות של אריסטו אנו מכירים תורות קטגוריות של פילוסופים מאוחרים יותר. ליד תורות הקטגוריות השונות אנו מכירים גם את תורת הצבע של ואסילי קאנדינסקי (צהוב=חם, אפור=חסר צליל, לבן=הרמוניה של שקט) וגם תורות צבע אחרות (דה וינצ'י למשל וגם אריסטו עצמו). בלי להיכנס לביקורות הנפוצות על קאנדינסקי ותורת הצבע שלו (באמת שאני לא רוצה להתיש אתכם), הייתי רוצה לעשות סוג של אקספרימנט אמנותי (אמנותי, כי התוצאה אינה חשובה, אלא התהליך) ולהעביר בפילטר האריסטוטלי ספרים מובהקים של סופרים מסוימים. לאחר הפילטר האריסטוטלי, מלות הספר יעברו פילטר של צבע שיתורגם לכדי ציור אבסטרקטי (קלאסי, צבעי שמן על קנבס) שיגיע ברמה חווייתית לקריאת הספר (שוב, לא משנה מה באמת יוצא).
איך הציור יתבצע, האם בצורה ליניארית כמו ספרים רגילים, או בצורה אחרת (במקרה של קפקא למשל, משהו לא ליניארי), זה משהו שאני עוד עובד עליו.
תהליך העבודה יכלול ניתוח קטגוריאלי שלם של ספרים מסוימים ועיבודם במכונה שתיבנה לכבוד העניין (שתיקרא קאנדינסקי). שותפים לעבודה הם צביקה נטר ואוהד אדר פרסמן.
האקספרימנט החי של העבודה יהיה המועמד הנצחי, אומברטו אקו. בסוף ספטמבר אשב איתו להתחיל בניתוח של ספר שהוא יבחר ומשם נתגלגל הלאה.
שוב, השלב הוא עדיין מאד התחלתי ואשמח להשתתף בכל דיון שיתעורר סביב העניין. אשמח כמובן לתובנות חדשות.
עוֹד מִתְלַבֵּט - רפרם חדד 
