Category Archives: אמנות

תערוכה, הערב

טוב, הרבה זמן לא כתבתי. אז הנה אני פוצח מהאנונימיות הזו וכותב בעיקר כדי להזמין אתכם לפתיחה הערב בארטפורט. יהיו שם דברים שעשיתי בשנה האחרונה ועבורי זה יהיה בעיקר סיכום לשנה ישראלית של ממש. חוץ משתי גיחות, הייתי בתכנית אמנות של שנה ועכשיו אני יכול סוף סוף לצאת מפה קצת.
הערב אני הולך להציג שני אוביקטים, סמי אוטוביוגרפיים. אחד מהם הוא פסל של היד שלי יוצא מעמוד ומחזיק שטיח שארוג משעוני יד שתפרתי בשנה האחרונה. כולם שעונים שחדלו לעבוד ואבא שלי לא הצליח לתקן. עבודה שניה מתעסקת באדמה ובזמן של מקום. לא אכביר כאן, בעיקר כי אין דימויים סופיים ואני כן רוצה שתבואו לראות. דבר שלישי שאציג הערב יהיה מין תיעוד לעבודה שעשיתי עם שי צברי הנהדר בבת ים ויפו. פרויקט שקראנו לו מוזיקה שקופה. יש פה תיעוד קצרצר, לא ערוך במיטב העריכה, אך מצולם במיטב הפריים. צילום ועריכה שלי.

מהון להון גם ישבתי סוף סוף ובניתי אתר נוכרי לחלוטין. על טהרת האנגלית. מוזמנים להסתכל ואני מבטיח לעדכן. גם פה לכתוב יותר, בעיקר על הנסיעות הקרובות. אני קצר, כי אני רוצה לנוח קצת. בואו הערב ונשתה כוסית. בן צבי 55, תל אביב. מתחם ארטפורט. החל משמונה בערב. מחר, יום שישי, אני תורן בגלריה מ-11 בבוקר עד 16 בצהריים. אהיה יותר נגיש לשיחה ושתיקה.

מודעות פרסומת

מפה ומשם

השבוע יצאתי מפייסבוק. זה קרה גם לפני כמה חודשים וחזרתי כדי לקדם את הספר. עכשיו יצאתי בתקווה להישאר ב"חוץ". כי זהו מעגל, לפחות עבורי, קצת מתיש. זה מה שקורה כשיש טלפון חכם. הוא מודיע לך בחכמה על כל תגובה והיא שוות ערך להודעה או לטלפון מאמא או מחבר. ואין היררכיה, ואתה מתפתה לא ליצור אותה ולבטל את כל ההודעות. כי אולי יש אחת חשובה.
אני חושב לחזור לכתוב כאן, אחרי הרבה זמן שלא כתבתי. יכול להיות שכתיבת הספר גזלה ממני את האנרגיה לכתוב כאן. רק הזמן יעיד.
קורים איתי המון דברים השנה, מלבד הספר, שעוד אכתוב עליו בודאי. אני עובד על אמנות, מכל הסוגים. גם מייצר אוביקטים אבל גם נמצא במקום שהייתי בו הרבה זמן. המתח בין הציבורי לפרטי.
מחר בארבע בצהריים, בשדרות רוטשילד 18 (בערך) תתקיים ארוחה ציבורית עם שתי בנות מברלין שאוספות אוכל שנשאר בבסטות בסוף היום, מכינות אותו ומגישות אותו לקהל הרחב. יהיה סוג של פיקניק ויהיה מעניין. עם דיבור על שאריות ועל ציבוריות. לא בקשנו אישור לשבת שם בשדירה ולאכול. כי זה לא נראה לנו הגיוני לבקש אישור.
http://www.haaretz.co.il/magazine/tozeret/1.1940695

ועוד על המתח בין ציבורי לפרטי. חשבתי על זה ממש הרגע. אתמול בלילה דברתי ביחד עם תהל פרוש על הספר, בקפה יאפא. קרוב לבית כאן. כשאני מדבר על הספר אני נזכר באלמנטים שונים. לא בקטע רע או טראומתי, פשוט נזכר.
ונזכרתי שהשבוע היתה לי חוויה דומה של חקירות. התקשרו אלי מרשות השידור. יותר נכון התקשר. מין טיפוס כזה שפשוט חקר אותי במשך רבע שעה על מקלט הטלויזיה שלכאורה יש אצלי. אמרתי לו לראשונה שאני בכלל חי בדירה ששכרו עבורי בפרויקט אמנות שאני נמצא בו. ושום דבר פה לא שייך לי. ואז הוא טען, אנחנו יודעים שהיתה לך טלויזיה בדירה הקודמת שלך, ברחוב הצדף.
עכשיו, לא היתה. לא היתה טלויזיה מאז שיצאתי מההורים לפני יותר מעשר שנים. והטון שלו נהיה אלים יותר ויותר, אנחנו יודעים על זה. ואנחנו נבדוק את זה שוב, ואם תימצא משקר, אתה תהיה חשוף לתביעה משפטית.
ואני קצת מתקשה להבין מה הוא רוצה מחיי. ואם הוא ימצא משקר, והוא משקר, למה הוא יהיה חשוף? מי זה בכלל. למה הוא מתקשר אלי.
לא רוצה להשתמש בכלא כסיבה לכעס על תופעה כזו. אבל אנחנו שקטים מאד מול אלימות בחיי היום יום. גם מול עינויים שקורים עכשיו. דברנו על זה אתמול ביאפא. רק כשאתה חווה משהו אתה יכול להרגיש את האלימות עצמה. כי היא שקופה לגמרי, היא זורמת לידינו כמו נחל ואנחנו לא מרגישים אותה. ואם כן, זה רק מתוך רפלקס אוטומטי של שמאליות (נקרא לזה כך). ההתנגדות לאונס, לרצח, לשלילת חירות, לעינויים, אנחנו מתנגדים אוטומטים. אבל כמעט ויכולים להתנגד ממש רק אם עברנו דבר דומה. וגם אם עברנו, מיד אחר כך, אנחנו שוכחים ומאבדים את ההתנגדות. זה מה שקרה גם לי.

אני טס בעוד כמה ימים לסיבוב מעניין, עוד אכתוב עליו. ואני חייב גם להעלות לפה כמה דימויים מהעבודות הנוכחיות שלי. מתכוון לחזור לכאן (מבטיח לעצמי).

על הפתיחה אתמול

ההחלטה לעשות פתיחה דוקא בתוך המאפיה של משפחת זאלאטימו לא לקחה בחשבון כל מיני גורמים בסיסיים כמו השפיות של הנוגעים בדבר, הקירות העתיקים וכמות המאפים שזאלאטימו מסוגל להכין.

זוהי סידרת צילומים מ-2007 ובמרכזה סמיר זאלאטימו, האבא. הוא מגיע בסוף יום העבודה, מדי יום בסביבות שתיים בצהריים ויושב לצד בנו, האני. האני עושה בעצמו את המוטאבאק מעל עשר שנים, המאפה היחיד שנעשה במקום. במילוי אגוזי מלך וקינמון או גבינת כבשים משכם. ארבע דקות זה הזמן שלוקח לו בממוצע להכין מאפה אחד.

הצילומים נעשו לסדרה גדולה יותר של עבודות, סדרה הקשורה לעיגול (הכינוי של זאלאטימו אצל תושבי ירושלים הוותיקים היהודים הוא חוני המעגל), איסלאם, יהדות, ובחורה הולכת בעקבות קליגרפיה וחוטי צמר. אך היה חשוב לי להציג אותם דוקא בתוך המאפיה פעם אחת לפחות.

לשם כך הלכתי לסמיר עצמו ודברתי איתו על הסדרה. הוא לא הבין למה אלו צילומים מהגב ולא צילומי פורטרט, לכשהתרצה, לא לפני שהחלקתי לו שטר של עשרה דינר לוביים (כי זאת יש לדעת, מוצא משפחתו של זאלאטימו, הוא מהעיר זליטאן בלוב), הוא לא הסכים לפתיחה בחמישי בערב כמקובל בקהיליה האמנותית. המקום פתוח עד 14 ולפעמים עד 15. בערב הוא מעולם לא היה פתוח. וגם לא יהיה.

סגרנו על צהרי שישי. מסגרתי את הסדרה באלומיניום שחור והלכתי למאפיה, יום לפני, כדי לתלות את העבודות. עוד השתעשעתי עם הרעיון שהם יאפשרו לי לתקוע מסמרים בקיר, אך הבאתי איתי דבק דוצדדי ליתר בטחון. הבן שלו האני היה שם לבדו והוא כמובן סירב שאתלה את העבודות. כמו שצפיתי. הזכרתי את אביו ואת הקדוש עומאר מוכתר שנמצא על השטר של העשר דינר, אך שום דבר לא עזר. למאפיה נכנסו ויצאו משפחה אחת מרמאללה ומשפחה אחת פלסטינית ממילווקי שאב המשפחה, אדם בגיל חמישים עם ג'קט עור ישב ודיבר בגעגועים על המקום. אני ישבתי ליד אחד השולחנות וחיכיתי למשב רוח רענן בעקשנות של האני או בכניסה מפתיעה של סמיר, האבא. המשפחות יצאו ונשארתי לבד עם האני. אני מבקש שוב ופתאום נענה בכן. אך אי אפשר מסמרים בקיר. ממנוע. אסור. בעל תושיה, אני מוציא את הדבק ומתחיל לעשות מדידות בקיר. מסתבר שהקיר עצמו הוא במרקם של גיר שעומד להתפרק בכל רגע בגלל מאגר מים שנמצא בתוך כנסיית הקבר, ממש מעל המאפיה.
אני נוגע באצבע בקיר והוא מתפורר. עד ששברתי את ההתנגדות של האני, אין לי איפה לתלות.

אני מחליט לתלות את העבודות על הקיר הנגדי שלמרות היותו מעוגל בשיפוע, היה קצת יותר יציב. במשך שעה ארוכה תליתי את העבודות, מחכה ליום המחרת.

בבוקר התערוכה, שלשום, קפצתי לשם רק כדי לודא שהכל עוד בסדר. אני נכנס למאפיה ומגלה, אולי בלי הפתעה, שהקיר ריק. אני מסתכל על האני ושואל אותו איפה הצילומים והוא עונה לי, איזה צילומים. הבנתי מהר את הבעיה. הסתכלתי מסביב כשהאני עומד לידי עם החיוך הממזרי שלו. מתחת לתנור, קרוב למגשים של המאפים, אני רואה את הצילומים מבצבצים. אני מתכופף להוציא אותם ושואל את האני מה קרה, מתעלם ממה שקרה לפני רגע. הוא אומר לי שהוא בא בבוקר והם כולם נפלו. אני תולה אותם מחדש ואומר לו שבשעה שתיים יבואו 30-40 אנשים והצילומים צריכים להיות שם עד אז. האני עונה לי שאין סיכוי שהוא מכין 30 מאפים. הוא מכין אחד בחמש דקות ושום דבר לא ישנה את זה. אני אומר לו שיהיה בסדר, רק שלא יחביא שוב את הצילומים.

אני חוזר לירושלים המערבית, לגלריה של בצלאל ביפו 23 ומשתתף שם בסדנה של אווה אילוז "למה אהבה כואבת" (עוד לא קבלנו תשובה. ואנחנו כבר אחרי שלושה מפגשים). ניר לוחש לי שבחרתי לי מקום לתערוכה. המקום עם הטיפוס הכי עצבני בעיר שעוד עלול לסגור את המאפיה באמצע הפתיחה ולהשאיר את כולנו עם השרידים של המלכה הלנה. אני אומר לו שאני לחוץ מספיק ואני לא צריך עוד נבואות שחורות.

הסדנה נגמרת לאט לאט כשאריאל הירשפלד עוד מדבר שם על הכנסיני תחת כנפיך ואנחנו ממהרים לעיר העתיקה כשאני מקבל טלפון משי שכבר הגיעה לתערוכה. היא שואלת למה יש רק שני צילומים על הקיר. אני מבקש ממנה לאתר את האחרים ולשמור אותם קרוב אליה. רחוק מהאני. אני מגיע לשם במהירות, תולה את שאר העבודות ומחכה לשעה שתיים. כולם מגיעים בקבוצות קטנות ואני קולט את האני מזווית העין הולך להתפוצץ עוד שניה על כמות ההזמנות ועל הכמות הגדולה של האנשים שנכנסו לו למאפיה. מעולם לא היו כל כך הרבה אנשים בזמן כזה קצר. אני מנסה להחזיק את הקיר שלא יתמוטט ולווסת את כמות ההזמנות. כולם כבר יודעים שאגוזים בערבית זה לוז וגבינה זה ג'יבנה. שיעור בערבית ותערוכה קצרה.

כולם מצלמים את הצילומים וגם את האני שמהנדס בידיים את אחד מהמאפים הכי טעימים במזרח התיכון, רגע לפני שהוא מגרש את כולנו.

שתי פתיחות שלי

אהלן,

מחר במאפיית זאלאטימו תהיה פתיחה של סדרה של חמישה צילומים שלי. זו פתיחה די מורכבת לאחר שזאלאטימו והבן שלו עוד לא מבינים למה לא רואים את הפנים בצילומים ומפני שהקירות במאפיה לחים בגלל מאגר המים שמעל המאפיה. אבל כן, מחר בשעה שתיים בצהריים, הפתיחה במאפיה עצמה. אני מצרף קישור לפתיחה בפייסבוק

 http://www.facebook.com/events/310240405656893/

ובעוד שבועיים, ב-17 לדצמבר, תערוכה קבוצתית שאני משתתף בה, בבית עמיעד. מצורפת הזמנה.

רק בריאות

נעל עקב | אידאל המנגל | כאן זה לא שוויץ

שלשום, ליד החניון של שוק הכרמל, קרוב ל"גבינות גד – חנות המפעל": אדם מבוגר, גבוה, עם כובע לבן של קאובוי, התקרב לעבר המתקן להחזרת בקבוקים ("זה מטומטם, מרושע ואווילי לא להחזיר בקבוקים!"). הוא הציץ פנימה דרך החור, הכניס את ידו פנימה והוציא משם נעל עקב בצבע חום זמש. הוא הרים אותה אל מול השמש, התפעל ממנה והסתכל פנימה כדי לחפש את החברה שלה. משלא מצא, החזיר את הנעל למקומה בתוך המתקן.

 

אנ.אר.ג'י מעריב, 6/5/2008: חבר הכנסת ישראל חסון (ישראל ביתנו) שכבר אישר את השתתפותו באירוע המנגל קרא להמונים להגיע לחגיגות. "אני קורא לעם ישראל לשלב את אידאל יישוב הגליל עם אידאל המנגל החשוב לא פחות ולהגיע לציפורי".
 
 

זהו טקסט של שוקה גלוטמן על פרויקט מלפני שנה בשוויץ. הטקסט הוצג בפאנל באונ' ת"א לפני מספר חודשים.
אני מכניס פה את הוידיאו שעליו נכתב חלק מהטקסט. 

זהו האתר של שוקה, להמשך הנאה

 
הצגת מקרה- פרויקט
Fishing for metaphors in the sea of life

בדברי אציג בפניכם פרויקט מיוחד אותו יזמתי כאמן, כמורה וכמנחה קבוצות דיאלוג. המיזם התגשם ביחד עם שותפי להנחיה מוחמד אגברייה בקיץ האחרון בשוויץ. לפני שאגש לפרויקט עצמו אני מבקש להתייחס למספר הבנות המשפיעות על דרך פעולתי.

1. מצב העניינים בין יהודים לפלסטינים בארצנו אינו קל. לפי הדו"ח השנתי של האגודה לזכויות האזרח לשנת 2007 75% מהנשאלים היהודים המבוגרים שהשתתפו בסקר, לא יגורו בשכנות לערבי, 61% מהם לא יארחו ערבי בביתם, 55% היו מעוניינים בהפרדה במקומות בילוי בין יהודים לערבים, אחוז דומה חושב שהמדינה צריכה לעודד הגירת ערבים, ויותר מחצי חוששים כשהם שומעים ערבית ברחוב. המצב בקרב הנוער היהודי שנסקר הוא אפילו חמור יותר. בפועל בקושי מתקיים קשר ישיר בין החברות השונות, קשר שהוא מעבר לקשרי כלכלה ומסחר בסיסיים.

2. המצב הבין-תרבותי הטבעי הוא של זרימה מתמדת, של תן וקח, כמו בכיכר השוק. הדברים משתבשים במציאות הקיומית- פוליטית בישראל, שבה התהליך כמעט עוצר. בקונפליקט הישראלי-פלסטיני כל צד נוטה לתפוס באופן כמעט מונוליתי את עצמו ואת הצד שמנגד. הנזק מצטבר גם בתוך כל אחת מהחברות. הוא מתבטא בחוסר היכולת לחוות את הגיוון המתקיים בכל תרבות לעצמה.

3. קו המפגש או קו העימות שבין תרבויות, מגדיר מקום בו כל תרבות משקפת את עצמה ומשתקפת, כמו מראה מול מראה ב"ביתן המראות" בלונה פארק. במצב הישראלי ההתבוננות ב"אחר" מגלה מבט החוזר במהופך, ממש נשף מסכות.

4. טבעו של האמן ותפקידו בחברה, מאפשרים לו באופן פוטנציאלי להיות: מסתנן, פורץ גדר, מתווך ושגריר החוצה גבולות ונע בין החברות השונות.

5. באמנות, על מגוון גילויה, מתקיים מעין סחר-חליפין במטאפורות. ככל שהמטאפורות הן מוחשיות ואוניברסליות יותר הן מאפשרות הפעלה יעילה ועמוקה יותר של רבדים מורכבים בחווית הצופה. שימוש מוצלח בהן עשוי לגשר בהצלחה יחסית על פני מרחבים בין-תרבותיים.

6. השימוש במטאפורות ככלי בתהליכים קבוצתיים דינאמיים הוא שימוש רצוי ורווח המאפשר ריבוד והעמקה בתקשורת שבין המשתתפים. המטאפורה מאפשרת לחלץ מדברי המשתתפים העמוסים בפרטים ובעובדות את ה"מוסיקה" אותה הם משמיעים בדבריהם. מטאפורה אפקטיבית עשויה להיות כלי רב-משחקיות בתהליך הקבוצתי, ולאפשר הדהוד יעיל בקרב המשתתפים.

7. כותרת הפרויקט "לדוג מטאפורות בים החיים" מכוונת לכך שבמוקד התהליך הקבוצתי היו חקירה ולימוד של מטאפורות מרכזיות מסיפורי החיים של המשתתפים. האפשרות להתבונן ביחד בסיפורים אלה גם בהיבטים הפואטים, והאסתטיים שלהם, עשויה לחשוף את המימד האוניברסלי הטמון בסיפורים, ובכך לאפשר מידה של הבנה, קבלה ואפילו הנאה.

    תיאור הפרויקט: שוויץ מתקשרת על פי רב בתודעה עם שעונים שוקולד וגבינה, פסגות מושלגות, אגמים, נוף מוריק, פרות ופעמונים, ברבורים, עושר, שקט ושלווה כמעט מעוררי שעמום- ההיפך מכאן.
    בוילה בת 150 שנה הצופה לאגם נוישאטל (Neuchatel) בשוויץ (הצרפתית) החל לפעול (בראשית 2006) מיזם אמנות ניסיוני Jourparjour 2006 המיועד על פי יוזמיו להיות "מעבדת תרבות" המתקיימת במה שמכונה בפיהם "כפר נוודים" (village nomade). פרטים נוספים ניתן למצוא ב:
    www.jourparjour.net
    www.zilumhai.com/jourparjour.html
    הקבוצה המארגנת והמפעילה את הפרויקט מתגוררת במקום, והיא מורכבת בעיקרה מאמנים ממגוון תחומים המבקשים להתנסות באפשרויות אלטרנטיביות לפעולה ולמבע, באמנות.
    במהלך שבועיים באוגוסט 2007 התארח הפרויקט "לדוג מטאפורות בים החיים" בוילה זו. פרויקט ניסיוני זה היה סדנה קבוצתית דינאמית לאמנים, ובעקבותיה אירוע אמנות פתוח לקהל הרחב. הפרויקט היה מבחינות רבות ניסיון, בתוך ניסיון אמנותי-קבוצתי מתמשך.
    12 האמנים אשר השתתפו בסדנה הם: חנאן אבו-חוסיין, ראידה אדון, מאיה ברינר, רפרם חדד, פאהד חלאבי, בארטק לוקאסייביץ' (מוארשה), שאונה מקמולאן (מבלפאסט), ורד ניסים, אבי סבח, ראמי סעדי, איסאמו קריגר (מג'נבה), ליסה רייסך (ממינכן).
    הם נבחרו בעקבות ראיונות מתוך מועמדים שאותרו ברשת ההיכרויות של מנחי הפרויקט. בקבוצה הטרוגנית זו היו נשים וגברים במספר שווה בטווח הגילים 26-36 שנה. האמנים שנבחרו היו מתחומי אמנות מגוונים, אמנות חזותית על כל גווניה, וכן מחול, תיאטרון ומיצג. האמנים באו מרקע מקצועי, ביוגראפי, ומעמדי מגוון ביותר. איש מהם לא התנסה לפני כן בקבוצות דינאמיות.
    חלקו הראשון של הפרויקט היה כאמור סדנא דינאמית- תהליכית, אשר הייתה מובנית והתקיימה בחמשת הימים הראשונים של השהות במקום. בכל יום התקיימו שלושה מפגשים, שהתנהלו בשפה האנגלית: מפגש אחד בשעות הבוקר ושני מפגשים בשעות אחר-הצהרים, המפגשים כללו בסך הכל חמש וחצי שעות מגע. בשעות הערב, שהיו חופשיות, האמנים המשתתפים הציגו מצגות של עשייתם האמנותית. תוכנית הסדנה הייתה מורכבת מחמישה חלקים תוכניים: הראשון הוקדש להיכרות, בניית אמון בקבוצה והגדרת חוזה קבוצתי. החלק השני עסק במטאפורות אישיות של המשתתפים, והתייחס בעיקרו לעברם. חלק זה התבסס גם על חומרים אותם התבקשו להביא מראש. בחלק השלישי המשתתפים בחנו מטאפורות אישיות המתייחסות לקולקטיב או לקבוצת האם אליהם הם משתייכים. קבוצות ההשתייכות האפשריות היו הקולקטיב הלאומי, התרבותי, הדתי, המגדרי, המקצועי, המשפחתי, המעמדי וכו'. בחלק הרביעי הקבוצה בחנה את המטאפורות המרכיבות את מאגר המטאפורות של הקבוצה, ולמדה את המשותף והדומה שבהן. החלק החמישי והמסיים של הסדנא כלל איסוף וסיכום של התהליכים האישיים והקבוצתיים. בעקבותיו הקבוצה בחנה את המטלה הקבוצתית, וחקרה את אפשרויות הפעולה לקראת הפקת אירוע האמנות המשותף.
    במהלך העבודה לקראת אירוע האמנות המשתתפים פעלו במגוון של שיתופי פעולה חוצי לאום, מוצא ומגדר. הם בחרו את דרך פעולתם באופן ספונטאני וחופשי. לרשותם עמדו חמישה ימי הכנה, ומעט מאד אמצעים. מרבית המאמצים האמנותיים התייחסו לחומרים ולגירויים אשר עלו במהלך הסדנה, לעיתים מטאפורות מדוברות התגלגלו והיו למטאפורות אמנותיות קונקרטיות ומוחשיות. האמנים עשו שימוש משחקי ומאלתר באמצעים, בחפצים ובכלים שמצאו במקום. התהליך הקבוצתי המקדים בא לידי ביטוי גם בכך, שאמנים פלסטיים שאינם רגילים לעשייה קבוצתית משותפת, הצליחו בזמן קצר מאד, בדרך ספונטאנית, ליצור עבודות משמעותיות באווירה של תמיכה ולגיטימציה. במרבית המקרים התחרותיות בה הם רגילים לפעול, נזנחה לטובת עשייה משותפת בה קולם הנפרד והייחודי לא אבד אלא נשמע היטב. באווירה זו משתתפים רבים העזו להתנסות גם בעבודה במדיומים שלא הכירו.

    בנסיבות הכנס בחרתי להתמקד בעבודתם המשותפת של רפרם חדד וראמי סעדי: " כאן זה לא שוויץ!" כדאי בהזדמנות זו להזכיר ששוויץ מתקשרת על פי רב בתודעה עם שעונים שוקולד וגבינה, פסגות מושלגות, אגמים, נוף מוריק, פרות ופעמונים, ברבורים, עושר, שקט ושלווה כמעט מעוררי שעמום- ההיפך מכאן.
     

    ראמי יצא לראשונה בחייו לחו"ל עם הסדנא. הוא בן למשפחה ששורשיה במצרים וחייתה במשך דורות בסידני עלי ליד הרצליה. משפחתו גורשה לאחר 48' למוקיבלה, ישוב על קו-התפר בסמוך לג'נין בתוך גבולות 67', שם הוא נולד. ראמי הוא בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל. המטאפורה האישית עמה חזר ועבד בסדנה הייתה השמש על כוחותיה החיוביים והשליליים. רפרם הוא בן הקהילה היהודית התוניסאית באי ג'רבא, בן למשפחה שורשית ומרכזית שם. בהיותו ילד משפחתו היגרה לארץ. הוא נמצא מזה שנים בתנועה מתמשכת בן ירושלים לג'רבא והעולם הערבי שמסביבנו. לאמנות הגיע לאחר עיסוק בבלשנות ובמתמטיקה. בנוסף הוא עוסק בכתיבה ובגסטרונומיה. המטאפורה האישית שלו בסדנה הייתה הנהר כמטאפורה לתנועה ולשינוי, ובו בעת כמקור לשקט ולהרהור.
    העבודה שיצרו צולמה במבנה סמוך לווילה, מבנה שנבנה כקפלה (בית תפילה) ולצידו שוקת מים מפכים ועץ ערבה בוכייה עצום. רפרם הציב שתי מצלמות קבועות וביקש מראמי לשבת על הרצפה בישיבה מזרחית לפני מבנה המזבח ולספר בערבית, שפה אותה רפרם דובר, כל דבר העולה בו. העבודה הערוכה הוצגה כמיצב בחדר בראש המגדל של הווילה הצופה אל הנוף מסביב. הוידיאו הוקרן במוניטור אשר עמד על הרצפה ולפניו שטיח ומסביבם מזרונים ומושבים נמוכים. העבודה הוצגה ללא כתוביות תרגום, וללא כל טקסט נלווה.
    גם מרבית הצופים במקום לא היו יכולים להתייחס לתוכן דבריו של ראמי. הם היו יכולים רק להתייחס לשפת גופו ולמבע פניו בשעה שהוא דיבר. הם היו יכולים להתייחס להיבטים התרבותיים החיצוניים של "מספר הסיפורים" המסורתי המספר את סיפורו הפעם לאור הנרות  ולא לאור אש המדורה, או אש הנרגילה. הישיבה המזרחית בסביבה הנוצרית הזו, נראית זרה ומוזרה.
    בחירתם ליצור עבודה שמרבית הצופים אינם מבינים את שפתה, מדגימה משהו מהקושי שביצירת תקשורת אותנטית חוצת-תרבויות. עמעום השפה לכדי מוסיקה, ממקד את המבט בשפת הגוף ובהתנהגויות הפיסיות הראשוניות, שאינם ניתנות לביות ולהסתרה. המחוות הגופניות האלה מבטאות ייחודיות ושונות תרבותית עמוקה, הן אינן נעלמות בקלות בלחץ של תרבות דומיננטית. כך תאר רפרם, בהקשר אחר בסדנה, את הדרגשים עליהם יושבים בהסבה המתפללים בבתי הכנסת העתיקים בג'רבא. צורת ישיבה זו, היא בעיניו ביטוי לאורח חיים, לטמפרמנט ולתפישת עולם. בבית הוריו של ראמי ישנו חדר אורחים ובו ספות וכורסאות, אליו מוזמנים האורחים המערביים. בסמוך ישנו חדר אורחים נוסף והוא המדפה- חדר ההסבה ובו מזרונים וכריות, המיועד לאירוח ברוח מסורתית. בחירתם לאזכר דווקא בשוויץ את העובדה שהם באים ממקום שאינו אידילי ופסטורלי, למרות שהוא אמור להיות הארץ המובטחת, מייצגת שותפות גורל מסובכת ומפותלת, שזר יתקשה להבין. קשיי התקשורת הבין-תרבותיים אינם נעלמים כמובן גם במקום שהוא אינו שוויץ.
    רפרם וראמי נמצאים ברגע דומה בחייהם האישיים והמקצועיים. הם עסוקים בבחינת זהותם, בהגדרתה ובחיפוש אחר נקודת איזון שתאפשר תפקוד מוצלח בין העולם המערבי לעולם המזרחי המכוננים את תודעתם. רפרם בתנועתו לג'רבא מבקש לשקם משהו מזהותו, שהוקרב בהגירת משפחתו לארץ, ובמאמציה להתערות בה. ראמי מנסה לחזור לכפר הולדתו, ומבקש לגשר על הפער שבין החוויה אליה נחשף בבית הספר לאמנות, חוויה שהיא זרה ומנוכרת לחיים המסורתיים שבבית.
    לסיכום אוסיף, שבשונה מהתנסויות דיאלוגיות דומות בארץ, נוכחות הקונפליקט בתהליך הקבוצתי הייתה פחות סטריאוטיפית-לאומית (לא הייתה תחרות על הקורבניות או על הצדק למשל). נוכחות הקונפליקט הייתה ארוגה לעומק הסיפור האישי של המשתתפים. המשתתפים הבינו מהר מאד שהם הם ה"טקסט האמיתי" של הסדנא לפני כל נושא אחר, לרבות הקונפליקט הלאומי, אשר משתלב לתוך הטקסט שלהם. המצב הפוליטי נחשף במלוא מורכבותו, כשהוא הובא ברצף של שאלות זהות אישיות, למשל כיצד חוויות ילדות המושפעות מהמצב הפוליטי, מתחברות למצוקות שמקורן בחיי המשפחה והמסורת, ומקרינות על פעולות והחלטות בוגרות, המוליכות לפעילות פוליטית, קהילתית, ואמנותית.
     

    תהילה של עגנון

    לפני פרק זמן לא ברור התבקשתי להכין פרשנות וידאו שלי לאחד מספריו של עגנון. בחרתי ב"תהילה" והתמקדתי בבדים המתנופפים ברוח בירושלים. משל הרוח עברה, כמו תהילה, וטפחה בהם קלות.

    זה הדגל של הריבונות הישראלית, זו הכאפיה ואלו השוליים של הפראק החרדי.

    נזכרתי בסרט עכשיו מפני שמצאתי צילומים שצילמתי תוך כדי עשיית הסרט, שגם מעבירים משהו ממנו.

    אז הנה הסרט, ולאחריו הצילומים. ברקע הסרט שרה ויקטוריה חנה, צילומים שלי ושל איתן הלל, עריכה שלי ושל מיכל רוטשילד. אני מתנצל מראש על איכות הגרסה האינטרנטית.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    הייתה אתמול פתיחה בסדנת ההדפס

    יש בפתיחות של תערוכות משהו קצת מדכא. פתיחה היא בעצם האירוע בו האמן רואה את החברים שלו, או את אלה שרוצים להיות החברים שלו, או את אלה שהוא לא רוצה שיהיו החברים שלו, או קמצוץ מאלה ומאלה. אך הריטואל מתקיים, בימי חמישי, כי זוהי דרכו של עולם וכו'.
    לא רוצה להיות רומנטיקן של ירושלים או משהו כזה. קצת נמאס לי מזה האמת. אבל פתיחות בירושלים תמיד כוללות משהו אחר מאלו השוחקות בת"א, אלו שאתה נכנס אליהן ואתה שוכח לאחר חמש דקות מה בכלל ראית. זה קשור למעגל המסחרי של הגלריות ועוד פרטים משעממים.
    בימים האחרונים אני נמצא במצב רוח קצת עצוב ולא הייתי מרשה לעצמי להגיע ל"פתיחה" בתל אביב. משום מה היה לי ברור, מצד שני, שלסדנת ההדפס בירושלים כדאי לבוא. ולא רק בגלל האינוונטר המדהים שאריק קילמניק, האוצר של התערוכה ומנהל הסדנה, איים לחשוף בהזמנה. יש משהו בלעבור ליד קבוצה של חרדים עצומה שממתינה להסעות בתחילת מאה שערים, להיכנס לבית אבן יפה ולראות פשוט עבודות יפות. ולראות שירה מרגשת ליד העבודות. קשה לי להסביר את התחושה הטובה שמתלווה תמיד לפתיחות בירושלים, משהו כמו מופשט מהן. משהו מחובת החיברות שקיימת בתל אביב.
    תחושה נעימה כזו הייתה לי רק בפתיחה ב-town house gallery שנמצאת במרכז קאהיר, קרוב לרחוב בסיוני. תחושה "תל אביבית" הייתה לי בעיר המתועשת והמשעממת של מילאנו.
    אבל אני סתם הולך סחור סחור, רק כדי לומר שמאד נהניתי אתמול בפתיחה של "בזעיר אנפין", תערוכת הדפסים בסדנת ההדפס בירושלים. היו שם 200 הדפסים מעולים של אמנים שונים ואריק כתב סיפורים ליד כל הדפס (מלבד אלו שהאמנים עצמם בחרו לספר בו את הסיפור). "ממש שירה", חיה אסתר התלהבה ברגש. אריק גם התרגש מאד, הנה הוא חושף חלק קטן מהאוסף שלו ומתחבט מול האנשים לגבי כמות המטרים שהוא צריך כדי להציג את כל הפלטות ששוכבות לו בסדנה. ואריק מהרהר מול כולם על אפשרותה של עוד קומה, אפשרות של עוד רישומים ואז הוא נועל בחיוך ואומר: יש כאן 200 הדפסים, בכל הדפס תקענו 4 סיכות. יחד 800 סיכות. תחת כל הדפס יש תיאור וגם סיפור קצר. עוד שתי סיכות. יחד 1000 סיכות. אני לא חושב שתמצאו בכל ירושלים עוד סיכות בימים הקרובים.
    אני מאד אהבתי את אנדי ארנוביץ. בתערוכה מוצגים ארבעה הדפסים שלה. הטקסט המלווה את הרישומים נכתב על ידה.

    אחרי שעברתי לירושלים הפכתי לכפייתית בכל הנוגע למה שאינני יכולה לראות. בירושלים אתה מסתכל כל הזמן על קירות, שערים, חלונות סגורים ומוגפים. מאחורי כל אחד מהם נערמות שכבות של סיפורים, אפלה מעיקה, כבדות של אבנים, מדכאת ומיסתורית כאחת. את אלה אני מחפשת: את הבלתי-נראה, את זה שאורב בן הצללים, את זה שהיה כאן כבר קודם.

     

     

    ארבעה עצים (2004)

     

     

    שתי כוסות (2004)

     

     

    המטאטא (2005)

     

     

    פרוזדור (2004)

     
    את כל הרישומים צילם עבורי שלמה סרי הנהדר. העובדה שהוא שלח לי את הצילומים כל כך מהר, ראויה לאזכור, כך נאמר לי. הוא גם צילם את הרישומים לקטלוגים הקודמים של הסדנה. את הקטלוג הנוכחי אפשר להשיג במקום.

    זהו טקסט שמופיע ליד חלק מההדפסים של אברהם אופק. בדבריו של אריק:
    סדרת התצריבים שיצר אברהם אופק סמוך לפטירתו ריגשה אותי מאד. ממיטתו בבית החולים, הוא נתן לי שלש פלטות – אחת מזהב, אחת מכסף ואחת מנחושת – שעליהן הוא צייר וכתב, ובקש לצרוב אותן ולהדפיס מהן סדרות. אברהם האמין שפלטות אלו, שבהן צרובות מילים במתכות שונות, יוכלו לשמש כקמעות שיביאו מזור לחוליו.
    גדעון עפרת היטיב לתאר סדרת תצריבים זאת בדברים שנשא לזכרו של אברהם ביום השלושים למותו: "מיד עם הידיעה על מותו של אברם ביקשתי להתבונן בשלושת התחריטים האחרונים שאישר בחתימתו רק שבוע קודם לכן. ח"י עותקים הדפיס אריק קילמניק, מעין קמע. שלושה תחריטים קטנים, האחד קטן מרעהו… ביד שכבר אבדה מיציבותה הידועה, בחולשה עצומה, אל מול פני מותו, רשם אופק וכתב את התחריטים. והאותיות גדולות הן מהדימויים הציוריים. כי בשלושת התחריטים הללו הוא דיבר, ואולי לחש, את צוואתו הרוחנית…"

    סדנת ההדפס נמצאת ברחוב שבטי ישראל 38, בין הלוע של העיר המזרחית ללוע של מאה שערים.

     

    מהדנובה לנילוס, מיכאל אשאוור

    לפני כחודש החבר מיכאל אשאוור, אמן וינאי, נסע לקאהיר וביקש רשימת מסעדות מומלצות. התירוץ הרשמי שלו לנסיעה היה ביקור אצל החברה שלו שנמצאת עכשיו בעיר. לי היה ברור שהוא הולך לחזור על הפרויקט שהוא עשה בדנובה וחיכיתי ללינק שלא איחר להגיע
    בדנובה מיכאל נסע על סירה קטנה שעליה הוא מיקם מחשב ומצלמה וצילם את כל המדינות בהם הוא עבר (רומניה, סרביה, אוסטריה, הונגריה ועוד) בצילום שדומה לפנוראמי
    http://www.danubepanorama.net/dunAV-Player/?rid=11
     
    תכנן ועשה. לאחר כמה ימים בקאהיר ועוד כמה יונות ממולאות בבטנו, הוא כבר שלח את הגרסה המקומית שלו לנילוס. חלק מהמסע הוא עשה בפאלוקה (מתחת לגשר המוביל לאופרה בזמאלק, שימו בערך ארבעה שקלים בצד ותעלו על סירה רעועה עם משפחה מצרית ששומעת מוזיקה מטייפ קסטות. אל תסחפו עם הריקודים עם בנות המשפחה, יהיה לכם מפגש כואב עם האגרוף של האבא)
    http://www.nilestudies.net/
     
    על הגרסה הזו הוא הוסיף עוד כמה פנוראמות של העיר עצמה
    http://m.ash.to/cairo
     
    רק כדי שתבינו באיזה מטורף מדובר, תכנסו לפרויקט אסקי שהוא עשה במונדיאל 2006. האתר שלו נקבר בחיים בגלל כמות הכניסות ההיסטרית לאתר
    http://www.ascii-wm.net
     
    כבר בדרך משדה התעופה, כשהוא עבר בהליופוליס (שכונה בקאהיר) הוא צילם שם פנורמות של הניצחון במלחמת יום כיפור (מה שנקרא מלחמת אוקטובר)
    http://m.ash.to/cairo/images/pano/october-war-panorama-01.jpg
    http://m.ash.to/cairo/img/38.html
     
    שתהיה לכם שבת ענוגה
     

     

    פתיחה מחר בערב, תבואו

    אהלן,

    מחר בערב, שבע אם להיות מדויק, תהיה פתיחה של תערוכת "מדבר" בירושלים. מדובר בסיכום עבודה של תשעה אמנים בינלאומיים, ביניהם פסח סלבוסקי הישראלי.

    זו הזדמנות גם לבקר בהוספיס האוסטרי בעיר העתיקה בירושלים.

    כדי להגיע להוספיס צריך להיכנס משער שכם, לרדת במדרגות עד המזלג ולקחת את השלוחה השמאלית. 300 מטר אחרי הפניה תראו משמאלכם את הבניין של ההוספיס.

    מה עוד? יהיה יין, יהיה שטרודל תפוחים. לאחר הפתיחה, בחוץ, חגיגות רמאדן עם אוכל טעים.

     

     

    מהתערוכה: דניאל קוברטה טוזון (ספרד). צילום מתוך וידאו

    מהתערוכה: רפרם חדד (יזראל/תוניסיה) ססיליה יארדמר (פורטוגל/שבדיה). חוסיין, תל אביב.

    תערוכה במצפה רמון וירושלים

    אתם מוזמנים לתערוכת סיכום של הפרויקט שאצרתי בשלושת החודשים האחרונים. הצגה ראשונה תהיה במצפה, ביום רביעי הקרוב והצגה שניה תהיה בירושלים, בהוספיס האוסטרי. בערך במקום בו ישו נפל בפעם הראשונה.