בית מספר 66

הייתי עכשיו בנסיעה קצרה. וינה, ברלין ולונדון. הבסיס הוא עדיין יפו. הבנתי דקויות של שלג, אך יותר מנסיעות קודמות, הבנתי משמעויות שונות של חופש. כאלו שלא נגזרות ממקום או זמן רגילים. עצם ההימצאות במקום שהוא כזה לפי הגדרה של מישהו אחר או ההתנהגות בזמן שקבע אחר, די בזאת כדי לא להיות חופשי. וכמו בשלג, יש מלא דקויות. יש הזדקקויות שונות לחופש. של אנשים שונים.
טוב, יכול להיות שהפכתי להיות אובר רגיש לחופש, אחרי מה שעברתי. בעיקר אחרי הניסוח האישי של החופש והזמן שחוויתי בצינוק, אבל הרגישות הזו מובילה אותי החוצה מכאן. כאן זה יפו. לכאן הגעתי אתמול וכבר אני מרגיש את הגבולות הפיזים שמשתלטים על הנפש וכופים גם אותה, כמו שהגוף שלי כפוי פה לחוסר תנועה.
בלונדון הייתי הפעם בהאקני, באיזור של ברודווי מרקט. הגעתי ללונדון לאסוף אדמה מגריניץ', לעבודה שאני מייצר על שעוני חול. נתתי הרצאה על הספר וגם פגשתי כמה פעמים את קלאודיה רודן עבור פרויקט טלויזיוני על אוכל יהודי שאני עושה איתה. פרויקט חסר גבולות, מאד שונה מהמציאות הישראלית. כמה שעות לפני הטיסה אפילו מצאתי את עצמי במסיבה עיראקית של נאמני משטר בוומבלי. יכול להיות שהחיוך הזחוח מהאלכוהול המוזר שהביאו לי שם גרם לזה שיעשו לי בדיקה גופנית בכניסה להית'רו.
אך מה שהכי נגע בי היתה ההתקלות שלי עם הדלת בברודווי מרקט 66. כשנחטפתי בלוב נשאלתי איפה אני גר ואני מיד עניתי לונדון. הבנתי שלא אוכל לומר שאני חי בטוניס עצמה, שהם יבינו את זה מהר. מבחינת שפה יכולתי רק לומר לונדון וכשנשאלתי לכתובת, אמרתי במהירות ברודווי מרקט 66. עכשיו כשעמדתי מול הדלת הבנתי למה. הדלת נמצאת מול בית הקפה האוסטרלי שהיינו יושבים בו הרבה. אני זוכר בחקירה שהם אמרו לי שהם שולחים אנשים לראות את הבית בלונדון. אנשים מהשגרירות. דמיינתי שקרן רוסו או שרה, או כל מי שגר שם, יראה אותם שם מסתכלים על הבית ויבין הכל. יבין שאני בכלא הלובי ומיד ישחררו אותי. הם גם שלחו אנשים לכתובות בטוניס. כך חשבתי. כך אולי זה קרה. לפני כמה חודשים בלונדון, שכחתי מהדלת. ועכשיו פשוט בהיתי בה.
הרגעים האלו בהם המציאות מתערבבת לי במה שקרה לי בצינוק תמיד מוזרים לי. זה הרי היה זמן אחר לחלוטין. זמן חסר דקות או אורך או מרחב כמו שאני מכיר. והדלת נמצאת שם, פיזית. יש לה עומק, רוחב וגובה. היא קלטה את המבטים שלהם, ואני הייתי באותו זמן בצינוק, מפנטז על הזמן שבחוץ.
זמן הוא לא מה שלימדו אותנו. אנחנו קובעים לעצמנו את הזמן וגם את המרחב שבו הוא פועל. אנחנו מותחים אותו או מכווצים. כשהזמן טס לנו ואנחנו נהנים, אנחנו רק כיווצנו אותו. הדקות הן יחידות משעממות שלא מייצגות משהו ממשי לשני אנשים שונים.
ההבנה הזו היתה אחד מהדברים שעזרה לי בצינוק. ההיסטוגרמה החדשה של הזמן ושל המציאות. ההתכווננות וההפיכה של יום שלם וחסר מעש לדקות בודדות של אושר מוחלט ופנימי.
מכאן, אני לוקח לעצמי זמנים אחרים. כאלו שיותר מתאימים לתשוקות שלי ולחיים שלי.
אני מתחיל בחומר. כי שם גם אני התחלתי. בחומר.

66

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On מרץ 20, 2013 at 5:05 pm

    רפרם יקר, תודה על "המדריך" קראתי אותו לפני כשבועיים. יש בו חלקים קשים מנשוא, וחלקים אחרים בהם מעבר לחוש ההומור שלך שעוטף את הכל חשים את העצבות. בעיון שלישי זה אפילו
    ניבט מתמונת השער הכמעט-צוהלת (חסמב"ה/דנידין/הכדורגלנים הצעירים סטייל) ואז פוגשים מבט עצוב, שאין בו לא משלוות הרשעים ולא מצהלות החסמבא"ים.
    מצאתי גם בעקבות הקריאה איזו תכתובת שלי איתך שבה הודעתי לי חודש לפני הנסיעה ללוב שאתה יוצא בשליחות לשם מטעם ארגון יהודי, ונזכרתי בזה שהתכתבנו גם ביום השיחרור…
    בכל אופן המחשבות שלך על המשפחה שלך ועל זה שהם היוו עבורך את התקווה ואת המחשבה שבשבילם שווה לסבול את זה מאוד נגעה בי, על אף שאני בא ממקום שונה מאוד. המשפחה ממני הגעתי אף פעם לא היתה לי משען, כתף, או יסוד מחזק.

  • שוֹעִי  On מרץ 20, 2013 at 5:05 pm

    רפרם יקר, תודה על "המדריך" קראתי אותו לפני כשבועיים. יש בו חלקים קשים מנשוא, וחלקים אחרים בהם מעבר לחוש ההומור שלך שעוטף את הכל חשים את העצבות. בעיון שלישי זה אפילו
    ניבט מתמונת השער הכמעט-צוהלת (חסמב"ה/דנידין/הכדורגלנים הצעירים סטייל) ואז פוגשים מבט עצוב, שאין בו לא משלוות הרשעים ולא מצהלות החסמבא"ים.
    מצאתי גם בעקבות הקריאה איזו תכתובת שלי איתך שבה הודעתי לי חודש לפני הנסיעה ללוב שאתה יוצא בשליחות לשם מטעם ארגון יהודי, ונזכרתי בזה שהתכתבנו גם ביום השיחרור…
    בכל אופן המחשבות שלך על המשפחה שלך ועל זה שהם היוו עבורך את התקווה ואת המחשבה שבשבילם שווה לסבול את זה מאוד נגעה בי, על אף שאני בא ממקום שונה מאוד. המשפחה ממני הגעתי אף פעם לא היתה לי משען, כתף, או יסוד מחזק.

  • rafram  On מרץ 20, 2013 at 6:27 pm

    תודה שועי.
    בדיעבד, אולי היה בהעברת ה"עצב" למשפחה משום הגנה על הנפש שלי. הם בחוץ, יכולים לסבול, אני בפנים. אסור לי לסבול. העברתי אליהם את העצב והשארתי אצלי את השמחה

  • איזק כהן  On מרץ 20, 2013 at 10:57 pm

    ראפרם .חזק ואמץ הימים הם חג חרותנו ,וליקוט תרד הבר בצידי הכרם

  • מיכאל  On יוני 6, 2013 at 2:30 pm

    בס"ד

    רפרם היקר שלום!
    אני באמצע קריאת הספר שלך, אני חייב להודות שריגשת אותי בספר,
    מדי פעם כשהייתי מתפלל ב"איש מצליח" בגילה הייתי מתבונן מהצד עליך ותוהה ביני לבין עצמי איזה איש מיוחד אתה.

    רגשת אותי בכך שלמרות התלאות בכלא הלובי עדיין הקפדת לשנן פרקי תהילים, לא שכחת לרגע שאתה יהודי ולמרות ההתנגשות בין ההשקפות עדיין האמנת שאלקים איתך.

    אני מקווה שיגיע היום ותוכל לפתוח קורס כשר לסלאו פוד לטובת שומרי המסורת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s