חזרה לג׳רבא

זה יהיה פוסט קצר. לא כתבתי הרבה זמן ואני עכשיו מקליד מתוך מכשיר טלפון בכלל.
לראשונה מאז המקרה בלוב חזרתי לצפון אפריקה, לחג סוכות. זו תוניסיה מבולבלת של אחרי המהפכה ואני מבולבל כפליים. אצל המשפחה, משתכר קצת ויוצא לרחובות, הראש שלי מסובב, ומבין שרק ככה אני מסוגל לעכל.
ברביעי אצלם פה וידאו קטן עם שלושה אנשים שמחזיקים קנדילים ביד. בשבת בערב אקח אוניה לפלרמו ואחר כך אמשיך לפגישות של אסיר תודה באירופה.
אני עכשיו כאן, אצל דודה. היא המבשלת הכי טובה שאני מכיר בעולם, ואני מכיר כמה. יד נהדרת ואני כאן, אוכל עם המבט שלי את תנועות היד שלה. את הצורה בה היא בוחרת עלים ומערבת תבלינים, משחקת עם האש ועם המים.
אני כאן, ארבע שעות מטריפולי, מנסה להתגבר על הפחד שחזרתי להרגיש לאחר שמעולם לא פחדתי. אפילו במטוס למילאנו קצת פחדתי. באותו רגע התחלתי להבין אנשים מפחדים. פחדתי אפילו בטורינו. אבל עכשיו אני כאן, נוגע וחולם. שותה ונרדם. השפה חוזרת אלי וגם המרחבים הכחולים, אלו שעדיין חופשיים ועוד לא סופחו לידיהם של אנשי גבול ומלחמה.
יושב בסוכה ומסתכל על הנענע שמתייבשת לאיטה על הקולב. מבקש מעצמי לצאת עם כמה שיותר ריחות וזיכרונות. יש לי עוד שבוע כאן.