זה היה אך אתמול, בשעות הבוקר. אדם כבן שבעים, חובש כובע ברט. חליפה אפורה ארוכה. גבוה. שחור. הלך במהירות היכן שהמסגר פוגש את החשמונאים. אני הלכתי לפניו כשראיתי משמאל טנדר לבן אזרחי חונה בצד, דלתו פתוחה ובתוכו יושבים ארבעה בחורים צעירים. מחכים. אני מסתכל אליהם בפיזור נפש ורואה שהם מתכוננים לקפוץ החוצה. אני מסתכל לאחור ורואה שארבעתם קופצים מהטנדר ומסתערים על האדם המבוגר. מקיפים אותו. שולפים תעודות המחוברות אליהן במין קפיץ למעיל השחור. עמדתי והתחלתי להתקרב אליהם. כולי המום מהסיטואציה, לא רוצה לדמיין אפילו מה במוחו וליבו של האדם המותקף. הוא שולח יד לאחורי מכנסיו ומוציא להם תעודה כחולה. אתיופי. הם מתאכזבים.
הם עוזבים אותו, לא לפני שהם אומרים לו, "אתה יכול ללכת", והוא ממשיך ללכת באותה מהירות. אני מסתכל אל פניו ורואה שהם מנסים להדחיק את מה שהוא הרגע עבר.
לא העזתי לצלם את הסיטואציה, למרות שאולי זה היה מתבקש. לא יכולתי לפגוע בו בצורה הזו.
דברתי על כך עם שוקה גלוטמן, הוא אמר שאולי הבחורים היו מתביישים מהמצלמה. אך הגישה הזו שלו הייתה אופטימית. הם לא מתביישים כי הם יודעים שהרוב מחזקים את ידיהם ואת עבודת הקלון שהם עושים. שוקה סיפר לי על כך שבשנות החמישים והשישים, כשהרחוב הישראלי היה מלא בפלסטינאים, יהודים ממדינות ערב נעצרו תדיר על ידי שוטרים, להצגת תעודות. הדבר גרם להם להסתובב עם שרשראות "חי", "מגן דוד" ולעתים אף לשים כיפה. אני אפילו לא מעיז להיכנס למשקעים הרגשיים של הסיטואציות האלו. רק לאלימות הפיזית שהן מייצגות.
אני פוגש את דן אלמגור, שעה אחרי הסיפור ברחוב המסגר. עוד לא מצליח לעכל והוא מספר לי שהפיליפיניות שעובדות בבתים הסמוכים אליו, היו נמנעות לנסוע במוניות בגלל רשות ההגירה. מדינת ישראל שילמה לנהגי מוניות מאה שקל (זהו כנראה המחיר המעודכן לצייד אדם, פר גולגולת) למי שיביא לתחנת המשטרה פיליפינית שנחשדת בבלתי חוקיות. לכל העובדות היה מספר של נהג מונית מנצרת שעליו הן סמכו ורק איתו הם יכלו לנסוע.
ישבתי אתמול בייאוש וחשבתי מה עלי לעשות. אני עדיין חושב שניסיון שלי לשנות את המצב עם הפגנות/מחאות כמעט לא יפיק כלום. מה שמפריע לי במקרים האלו, שקורים בעוצמות שונות מדי יום, הוא האישור הציבורי השקט אליהם. אלו הרי החברים, בני המשפחה והשכנים שלנו שמשוכנעים שעתידם התרבותי של ילדיהם בסכנה בגלל פליט מאריתריאה או סועדת פיליפינית. הם לא מבינים שההווה כבר עכשיו נושא איתו קלון יומיומי וכולנו נהיה חסרי יכולת נפשית להסתכל להווה הזה. מחמת אותה אנושיות שאבדה לנו.
ומקרים כאלו קורים בכל יום. וכשאני רואה אותם אני בוכה לעצמי. כי זהו ההווה שלי ושל כולנו. תעשו שזה יפסק.
עוֹד מִתְלַבֵּט - רפרם חדד 
תגובות
מאמר נוגע ללב, הייתי רוצה שאנשי הצדק החברתי ירימו את הדגל הזה. יעוררו את העם להגיב על החלמאות בכל היחס למהגרי העבודה וחוסר הצדק שנעשה לתפיסת הצדק שלנו.
שמועות רצות כי באזורי ההתכנסות בדרום תל אביב, כאוס ובוקה מלבוקה, פשיעה כדבר שבשגרה. אונס שוד ואלימות. האם מדובר בשמועות שנועדו להשחיר פניהם של אותם פליטים?פחדים המשקפים את "שנאת הזר" ?
מה שבטוח שהמוני הגברים הצובאים על הצמתים בחוסר מעש, בדרןם תל אביב, הוא פצצה מתקתקת … אם זה לא קרה אז ודאי שיקרה. בריוני ההגירה כדאי להם להכנס פנימה אל תוך החברה ולראות מה קורה שם, להכניס שם חוק וסדר.
גם לדעתי, לא חייבים לגרש אבל חייבים לתת תשובה למה שקורה.
אינני חושב שהרוב מחזקים את ידיהם של אנשי משטרת ההגירה, ולא נראה שהושקעה איזו מחשבה לפני שהוסקה המסקנה שעתידם התרבותי של ילדיהם בסכנה. הרוב שקט בגלל שהוא אינו חושב, בגלל שמעסיקות אותו טרדות יומיומיות אחרות, ולא בגלל שהוא מגבה. בשקט הזה ניתן לעשות מה שרוצים. כל העוולות הגדולות נעשות בחסות הסחת הדעת. נכון שצריך לעשות משהו נגד, כמו שאתה אומר, אבל הקושי הגדול הוא להזיז אנשים בכלל.
מה שלא ברור הוא שכל רגשות המוסר שלך פונות לאזרחים. הסיפורים שהבאת הם אודות אזרחים הגונים שנחשדו כזרים. ומה עם הזרים עצמם? הם אינם ראויים לרחמים?
ראה את הפוסט הקודם על העגורים
אין כמות מוגבלת ל"רגשות מוסר"
לעולם לא אשכח את תחושת הבושה שאפפה אותי בעומדי כחיילת בתחנת אוטובוס ליד אשדוד, ועימי בחור נוסף כהה עור, לבוש מדים. לפתע עצרה ניידת, וביקשה ממנו ת"ז, הוא הוציא תעודה והראה. הם הלכו. הפרצוף של הבחור חרוט בזכרוני עד היום. הם אפילו לא ביקשו סליחה…