מכולת

שלשום התראיינתי ביחד עם קובי ברמר מאיגוד בעלי המכולות, בתכנית של גל גבאי. קובי עובד במכולת שינקין מאז שהוא מכיר את עצמו. אתר סלואו וגם תנועת סלואו פוד מלווים את המאבק של בעלי המכולות ועל כך הרחבתי באחד המאמרים שגם פורסם פה ושם. כשיצאנו מהאולפן קובי אמר לי שחלק מהשכנים שלו ליד המכולת מחרימים אותו בגלל שהוא יוצא חוצץ נגד אמפם וטיב טעם.

בעיני הרבה אנשים שרואים בעצמם ליברליים, מתקדמים, הגדרת החירות היא מאד סובייקטיבית. החירות היא צרכנית, מסחרית. זו חירות לקניית חלב בשלוש בבוקר. זו חירות לקנייה בסופר בשבת בבוקר.

אחרי שאנשים הקיזו את הדם וגם מתו על החקיקה המאפשרת יום מנוחה אחד בשבוע, פתאום הליברליות הפכה לקידוש העבדות לעגל הפז. אני לא סתם משתמש בכותרת של "שחקי שחקי", גם טשרניחובסקי וגם הרצל, כולם כתבו על האידיליה של שבוע בן שישה ימי עבודה.

תהל מלווה גם היא את מאבק בעלי המכולות. אני מדבר איתה ומנסה להבין מהי ההגדרה של הומניזם בכלל. איך יכול להיות שאנשים עם דעות פוליטיות כמו שלי, ברגע שיש נושא כזה הם מיד תופסים את המקום של בעלי ההון, של נוגשי העבדים.

מסתבר שבמקום כמו בישראל, בשנה הזו, רק נושא קונצנזוסיאלי ומרטיט כמו הקצבאות לניצולי שואה מצליח לגרוף גינוי רחב היקף. משרד האוצר אמנם גם שם מקצץ, אך התגובות נגד הקיצוץ חוצות גבולות. כל נושא אחר, יהיה צודק ככל שיהיה, יהיה נגוע בדעות קדומות ארכאיות שדומות יותר לימי הביניים.

באתר של המחאה J14 יכול להופיע מאמר שקורא להפגנה צבאית כדי להכריח את החרדים להתגייס לצבא (את החרדים וכמובן גם את הפלסטינים). אנשים לא יבינו את הפערים הגדולים בין הקריאה לצדק חברתי לקריאה להתגייס לצבא שאינו מוסרי. הסיפור מאחורי הקלעים ברור למי שהעביר פה כמה ימים. יש גזענות סמויה שמוצאת את הנתיבים שלה מול המיליה החרדי ושם היא מרגישה בנוח, כי שם כל החברים נמצאים. בכאילו. זה מאפשר לכולם גם לא לתמוך במאבק בעלי המכולות, בעיקר בגלל ההגדרה החמקמקה של חירות. החירות לסגוד לעגל פז.

אך למרות שהמתנגדים למאבק המכולות מעלים על נס את עניין השבת, זה ברור שגם אם יום המנוחה היה עובר ליום ראשון, כמו במקומות "נאורים" יותר, כי הרי לנוח בשבת זה לא מעשה נאור, הם היו משאירים את ההתנגדות שלהם. אנשים מעוניינים בנוחיות של קניית חלב לאחר שהם חוזרים מיום עבודה מאוחר. במקום להילחם על מרקם חברתי וקהילתי, על חוק שעות מנוחה, הם מעדיפים לדרוך על אנשים אחרים בדרך לחלב. אחרינו המבול, זו ההרגשה ברחובות כאן.

הנושא של בעלי המכולות הוא אקוטי. הוא מדבר על עסקים קטנים שמאחוריהם משפחות שאינן שורדות יום אחר יום. מאבק בעלי המכולות קשור למפלצות השופינג הענקיות שקמו ליד נתניה ובאר שבע. הוא קשור לטמבוריות ליד הבית, לסנדלרים, לחנויות הספרים ואפילו לדוכני האוכל. זו הברירה בין הסגידה לעגל פז והאשליה משל איכות חיים היא חלב בשלוש בבוקר ולא הרווחה של השכנים שלך, השקט ברחוב שלך והמרקם החברתי המבעבע ברחוב שבו אתה גר.

לפני שהכול מתפרק, אולי תעזרו לכולנו להאט את המרוץ הזה.