על הפתיחה אתמול

ההחלטה לעשות פתיחה דוקא בתוך המאפיה של משפחת זאלאטימו לא לקחה בחשבון כל מיני גורמים בסיסיים כמו השפיות של הנוגעים בדבר, הקירות העתיקים וכמות המאפים שזאלאטימו מסוגל להכין.

זוהי סידרת צילומים מ-2007 ובמרכזה סמיר זאלאטימו, האבא. הוא מגיע בסוף יום העבודה, מדי יום בסביבות שתיים בצהריים ויושב לצד בנו, האני. האני עושה בעצמו את המוטאבאק מעל עשר שנים, המאפה היחיד שנעשה במקום. במילוי אגוזי מלך וקינמון או גבינת כבשים משכם. ארבע דקות זה הזמן שלוקח לו בממוצע להכין מאפה אחד.

הצילומים נעשו לסדרה גדולה יותר של עבודות, סדרה הקשורה לעיגול (הכינוי של זאלאטימו אצל תושבי ירושלים הוותיקים היהודים הוא חוני המעגל), איסלאם, יהדות, ובחורה הולכת בעקבות קליגרפיה וחוטי צמר. אך היה חשוב לי להציג אותם דוקא בתוך המאפיה פעם אחת לפחות.

לשם כך הלכתי לסמיר עצמו ודברתי איתו על הסדרה. הוא לא הבין למה אלו צילומים מהגב ולא צילומי פורטרט, לכשהתרצה, לא לפני שהחלקתי לו שטר של עשרה דינר לוביים (כי זאת יש לדעת, מוצא משפחתו של זאלאטימו, הוא מהעיר זליטאן בלוב), הוא לא הסכים לפתיחה בחמישי בערב כמקובל בקהיליה האמנותית. המקום פתוח עד 14 ולפעמים עד 15. בערב הוא מעולם לא היה פתוח. וגם לא יהיה.

סגרנו על צהרי שישי. מסגרתי את הסדרה באלומיניום שחור והלכתי למאפיה, יום לפני, כדי לתלות את העבודות. עוד השתעשעתי עם הרעיון שהם יאפשרו לי לתקוע מסמרים בקיר, אך הבאתי איתי דבק דוצדדי ליתר בטחון. הבן שלו האני היה שם לבדו והוא כמובן סירב שאתלה את העבודות. כמו שצפיתי. הזכרתי את אביו ואת הקדוש עומאר מוכתר שנמצא על השטר של העשר דינר, אך שום דבר לא עזר. למאפיה נכנסו ויצאו משפחה אחת מרמאללה ומשפחה אחת פלסטינית ממילווקי שאב המשפחה, אדם בגיל חמישים עם ג'קט עור ישב ודיבר בגעגועים על המקום. אני ישבתי ליד אחד השולחנות וחיכיתי למשב רוח רענן בעקשנות של האני או בכניסה מפתיעה של סמיר, האבא. המשפחות יצאו ונשארתי לבד עם האני. אני מבקש שוב ופתאום נענה בכן. אך אי אפשר מסמרים בקיר. ממנוע. אסור. בעל תושיה, אני מוציא את הדבק ומתחיל לעשות מדידות בקיר. מסתבר שהקיר עצמו הוא במרקם של גיר שעומד להתפרק בכל רגע בגלל מאגר מים שנמצא בתוך כנסיית הקבר, ממש מעל המאפיה.
אני נוגע באצבע בקיר והוא מתפורר. עד ששברתי את ההתנגדות של האני, אין לי איפה לתלות.

אני מחליט לתלות את העבודות על הקיר הנגדי שלמרות היותו מעוגל בשיפוע, היה קצת יותר יציב. במשך שעה ארוכה תליתי את העבודות, מחכה ליום המחרת.

בבוקר התערוכה, שלשום, קפצתי לשם רק כדי לודא שהכל עוד בסדר. אני נכנס למאפיה ומגלה, אולי בלי הפתעה, שהקיר ריק. אני מסתכל על האני ושואל אותו איפה הצילומים והוא עונה לי, איזה צילומים. הבנתי מהר את הבעיה. הסתכלתי מסביב כשהאני עומד לידי עם החיוך הממזרי שלו. מתחת לתנור, קרוב למגשים של המאפים, אני רואה את הצילומים מבצבצים. אני מתכופף להוציא אותם ושואל את האני מה קרה, מתעלם ממה שקרה לפני רגע. הוא אומר לי שהוא בא בבוקר והם כולם נפלו. אני תולה אותם מחדש ואומר לו שבשעה שתיים יבואו 30-40 אנשים והצילומים צריכים להיות שם עד אז. האני עונה לי שאין סיכוי שהוא מכין 30 מאפים. הוא מכין אחד בחמש דקות ושום דבר לא ישנה את זה. אני אומר לו שיהיה בסדר, רק שלא יחביא שוב את הצילומים.

אני חוזר לירושלים המערבית, לגלריה של בצלאל ביפו 23 ומשתתף שם בסדנה של אווה אילוז "למה אהבה כואבת" (עוד לא קבלנו תשובה. ואנחנו כבר אחרי שלושה מפגשים). ניר לוחש לי שבחרתי לי מקום לתערוכה. המקום עם הטיפוס הכי עצבני בעיר שעוד עלול לסגור את המאפיה באמצע הפתיחה ולהשאיר את כולנו עם השרידים של המלכה הלנה. אני אומר לו שאני לחוץ מספיק ואני לא צריך עוד נבואות שחורות.

הסדנה נגמרת לאט לאט כשאריאל הירשפלד עוד מדבר שם על הכנסיני תחת כנפיך ואנחנו ממהרים לעיר העתיקה כשאני מקבל טלפון משי שכבר הגיעה לתערוכה. היא שואלת למה יש רק שני צילומים על הקיר. אני מבקש ממנה לאתר את האחרים ולשמור אותם קרוב אליה. רחוק מהאני. אני מגיע לשם במהירות, תולה את שאר העבודות ומחכה לשעה שתיים. כולם מגיעים בקבוצות קטנות ואני קולט את האני מזווית העין הולך להתפוצץ עוד שניה על כמות ההזמנות ועל הכמות הגדולה של האנשים שנכנסו לו למאפיה. מעולם לא היו כל כך הרבה אנשים בזמן כזה קצר. אני מנסה להחזיק את הקיר שלא יתמוטט ולווסת את כמות ההזמנות. כולם כבר יודעים שאגוזים בערבית זה לוז וגבינה זה ג'יבנה. שיעור בערבית ותערוכה קצרה.

כולם מצלמים את הצילומים וגם את האני שמהנדס בידיים את אחד מהמאפים הכי טעימים במזרח התיכון, רגע לפני שהוא מגרש את כולנו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חן  On דצמבר 3, 2011 at 10:12 pm

    נשמע שנפלת על ה – Soup Nazi של מזרח ירושלים.
    בכל זאת, נשמע שהיה מגניב וחבל שלא הגעתי.

  • Yariv Cohen  On דצמבר 4, 2011 at 8:40 pm

    רפרם ,
    אני נהנה כל פעם מחדש לקרוא את מה שאתה כותב וכמעט יכול לטעום את הטעם ולהריח את הריחות.
    יריב(אח של אליעד)

  • rafram  On דצמבר 5, 2011 at 6:26 pm

    אה, כיף. תודה יריב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s