על קיום מוחשי והתפתחות תרבותית ללא גבולות פיזיים

יש שמסתכלים עליי ואומרים לי, אבל אתה לא נראה כזה. מפני שאני עם משקפיים, אני לא נראה תוניסאי. זוהי מהות הגבולות בסופו של דבר. הגדרה כללית לקבוצה שלמה של אנשים בהתבסס על גבולות שאינם טבעיים. את הגבולות הטבעיים היחידים ראיתי בחופי הים התיכון, וגם שם. כשלקחתי אוניה ממרסיי לקורסיקה, ראיתי איך אפשר למצוא את אותם אנשים בכל המקומות. את הזונה, את הפושע ואת האינטלקטואלית. וגם בתוך הקהילה היהודית של האי ג'רבא יש אנשים שונים בשונה מהמונוטוניות שאנחנו מכירים.

 וזוהי בדיוק הטרגדיה של היהודי הנודד. אם נצא לרגע מההגדרות המלאכותיות של הקיום הישראלי, אותו קיום שמדבר על מזרחי ואשכנזי. הטרגדיה של היהודי תחל ברגע שיגורש. זהו לא יהיה רגע הגירוש כמו רגע ההגעה למדינה האחרת בה הוא ישאל מהיכן הוא הגיע. אף פעם הוא לא ישאל להיכן הוא רוצה להגיע. שכן כולנו נמצאים בתוך קטגוריות, קטגוריות מקטלגות שאין להן דבר עם האופי, האישיות, הטוב והרע המוטבעים בנו.

 ולשם כך המציאו את המסמכים. במידה וארצה לקחת תיק ולנסוע לקצה השני של העולם, עלי להיות עם מסמך שמעיד עלי שאני מאירופה. ולא מאסיה. שכן כל האירופאים זכאים להיכנס וכל האסייתים לא. אלא אם כן יוכיחו שהם אירופאים. כלומר, לא טפילים. ובתוך ציקלונו של היהודי המגורש מפולין יש מסמך המעבר שמעיד על פולניותו ולכן עדות מהימנה זו, שלמרות שהתבטלה ברגע שגורש, קובעת את יעד הגעתו.

 והקטגוריות שמאופיינות על ידי גבולות עושות חיים קלים לשומרי הסף של האיזור. לאלו ששמחים על אותה זכות שירדה להם משמים, למנוע מאנשים להיכנס בשעריהם ולטמא את מקדשם. אני עם חזותי ומשקפיי השחורים (הנראים במקום אחד מתקדמים ובמקום אחר ארכאים) הייתי עובר את הסף, לו לא הייתי נזקק למסמכים. טוב היה לכמה אנשים לו כל מפגש היה מלווה בנפנוף של מסמך. מר בוזגלו? כך קוראים לך? לא רואים, אך אני מבקש ממך. התנהג בצורה תרבותית. פה זה לא (השלם את החסר).

 והמעברים הגדולים מאפריקה לתוך אירופה שהחלו בעשורים האחרונים מפתיעים את כולם. כולם מסתכלים עליהם בעין עקומה ומתחילים לחוקק חוקים. שכן אנשים העיזו לצאת מהמכלאות אליהם. ממפעלי הענק אליהם. עברו את הקו, כמו במשחקים בגן ילדים. והמהפכות גם הן מפתיעות את כולן, למרות שהן באות מאותו שורש. מין הבנה שמקורה בהרגשה בסיסית, שלא די בקו ריבנטרופי כדי להגדיר את אופיינו וצורת קיומינו.

פורסם לראשונה בבלוג של עונת התרבות בירושלים