תרבחו ותסעדו

לפני כמה דקות זה היה ברדיו. יום לפני המימונה העלו פוליטיקאי מרוקאי לדבר על המימונה. והוא דיבר על התקציבים לדרום והמנחה שאלה אותו האם אומרים תרבחו ותסעדו או שאומרים תרבח ותסעד. והוא אומר, זה תלוי אם זה רבים או יחיד. ואיזו מין שאלה היא זאת. והיא עונה, אם כן. תרבח ותסעד. וממהרת לסיים. ומיד מתחיל השיר של אהוד בנאי, טיפ טיפה, על הטיפה שמתגלגלת עד לאוקיאנוס הגדול. ההתחלה של השיר, מתחברת לכולם למימונה, וכולם נאנחים אנחת רווחה.

המרחק בין מרוקו לאיראן, למי שלא זוכר

ומה לנו שיר של יוצא איראן למנהג המרוקאי, הרי זוהי שמחה עממית והיא משותפת לכולם.

והחיבור הזה, של המזרחיות, חייב את עצמו בעיקר למדינה כאן וגם לרב עובדיה יוסף. שניסה בהינף קולמוס לאחד בין כל המנהגים. בזמנו הדבר עורר עליו את זעמם של רבני מרוקו, אך חרמות מפה ומשם השתיקו את הויכוח. וכך באוכל אנחנו עדים למסעדות מזרחיות שמערבבות קובה עם טאג'ין ועוד לא התחלנו לדבר על מוזיקה ועל שרית חדד הקווקזית והחיבור שלה למרוקאים. זה הרי לא משנה שבין קווקז או איראן ועד מרוקו, נמצאת כל יהדות העולם ה"אשכנזית". כולנו מזרחים על משקל כולנו יהודים.

והחיבור הזה הוא לא רק אצל אנשי ההלכה ולא רק אצל האליטות כאן, הוא גם אצל המזרחים עצמם. הנה, אני אומר מזרחי. והמאגרבי שרק עלה ממרוקו וכל חייו קראו לו מאגרבי, על שם מערביותו, מרים גבה. זה כמו המכתב של רוח ג'דידה, שמבדיל את עצמו מהאחרים שלא זכו שידבק בהם דם מזרחי. ומהו מזרחי, מזרחי הוא מי שמקופח.

ומי מגדיר מהו מזרחי? האחר. לא המזרחי עצמו. והשפה של הליבורנזים בתוניס הולכת לאיבוד. והשפה של האנדלוסים במרוקו הולכת לאיבוד. והשפה האיראנית-גרמאנית הולכת לאיבוד. כי כולנו הרי עם מזרחי אחד ואין בלתינו.

כמו הסד של הגדרת הדתי מול החילוני. הסד של המזרחי והלא מזרחי חזק מהאנשים עצמם. אם באירופה היו האיסט יודן, הם באו לכאן, כינו אחרים בשם מזרחים והמזרחים עצמם קיבלו על עצמם את דין התנועה והמשיכו באותה תבנית.

המאבק המזרחי הוא מאבק חשוב אם הוא מבסס על מעמדיות ולא על מוצא מפוברק ומאוחד על ידי הגדרות מוזרות. אין דין תוניס כדין סוריה. ואין דין איראן כדין מרוקו. כולם ערבים (טוב, חוץ מאיראן)? וכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים. כמובן.

וזה מתחבר להגדרה האקדמית של יהודים ערבים שאולי היתה קיימת בעיראק ולא היתה קיימת במאגרב. והניסיון להחיל אותה על כל יהודי מהמדינות האלו. כי מהי השפה שגדלתי עליה, אם לא יהודית מתובלת בערבית וברברית. וכל יהודי ג'רבא היו רחוקים מהערבים כמו שהיו רחוקים מהברברים. וקרובים אל הערבים כמו שהיו קרובים אל הברברים. וכל מקום ומקום נהג בצורה שונה. ולא התחלתי לדבר על שני רבעי היהודים בתוך האי הקטן של ג'רבא עד שאני נדרש להצביע על ההבדלים בין עיראק ומרוקו (!).

שכן בשני הרבעים היהודים בתוך האי שלנו יש מנהגים שונים, שפה שונה ותרבות שונה. ומה לנו מזרח, ומה לנו מערב עכשיו. הרי כולנו חייבים בשמחת המימונה, גם אם לא נהגנו מעולם כך. שכל עם ישראל אחים או כל המזרחים אחים. העיקר שכולנו אותו דבר, יודעים לשמוח.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לואי לואי  On אפריל 24, 2011 at 5:55 pm

    ידעתי תמיד שיש בחג הזה יותר מאשר סתם מתוקים וצהלולים, והנה זה מתחיל להבהר. אהבתי וציטטתי גם אצלי. תודה וחג שמח, ולהתראות.

  • shaza10  On אפריל 24, 2011 at 10:52 pm

    לצערי אני לא מתחבר למאמרים על מזרחיות
    לא שאני לא מכיר בחלק מהעובדות
    אולם אני חושב שהגיע הזמן שכל אחד ימדד בזכות ההשגים שלו אם בכל
    ולגבי המסורת של המימונה לאט לאט זה לא רק חג מרוקאי אלא חג של כולם ומאוד חבל שפוליטקאים הפכו את זה מנוף לנאומים ובכלל.

    אני על כל פנים אכין מופלטות ואלברייר והרבה דבש שיהיה לי מתוק

    חג שמח רפרם
    נתראה בטרה מדרה?

    ששת

  • שוֹעִי  On אפריל 27, 2011 at 11:23 am

    רפרם יקר,

    לא כל כך מתחבר למאכלים המימונאים (אני קצת חלש בגזרת המתוקים), אבל אני שמח עם הרובחים והסועדים, גם אם בעצם היום אני תר לי אחר חומוס נעים עם רוב פטרוזיליה, שמן זית וגרגרים חמים, עם פיתה עסיסית ומהבילה, ושלל מחמצים. אחרי שהות מה, אלגום תה ואתור אחר הבורבון.

    וקצת צר לי תמיד על פלגנות עדתית; אני מעדיף להכיר כתבים, מנהגים,
    ומאכלים מגוונים; לשוחח כמה שיותר, ולהרגיש בבית אצל כולם; ללא הייררכיות דמיוניות.

    אני יכול להבין את השבר ואת המצוקה שעוררו מחדש את סוגיית הזהות המזרחית. אבל אני חושב כי האדם נושא איתו, בין כה וכה, זהויות מגוונות מאוד. השתתת עולמו של אדם על זהות אתנית, בראש ובראשונה, נדמה לי כבריחה מן המגוון שעשוי האני לשאת בחובו אל מקום שמרני-פולמוסי-פוליטי, שבאופן אישי, אינני נוטה לחבב.

    כללו של דבר: איני מחבב אנשים המעלים על ראש שמחתם את זהותם היהודית-אשכנזית-אירופית, כאילו שמדובר בבית אצולה ובתרבות עלית מקדמת דנא, מדובר בתפוצה שעד המאה ה-16 מנו רק כ-10% מכלל העם היהודי וקשה לומר כי פרט ליצירה פרשנית ותלמודית (שגם בה עסקו תמיד רק קומץ יהודים) תרמה תרומה ממשית לתרבותהּ של אירופה וכל שכן לחיי העם היהודי. הם גם נרדפו עד צואר על ידי פורעים בתקופות שונות של ימי הביניים; התפוצה האשכנזית לעדנה כאשר המוני יהודים מספרד, צפון אפריקה, תורכיה ואיטליה היגרו לפולין ולגלילותיה במאות ה-16 וה-17 בעטיים של גירוש ספרד ופורטוגל, מצוקה כלכלית, רדיפות דת, והמצב הטוב יחסית ששרר בפולין בימי "ועד ארבע הארצות". מרבית המתכנים "אשכנזים", אם כן, הם במוצאם יהודים ספרדים או מזרחיים במקורם. וכלל התפוצה האירופית האמורה זכתה רק לפני כמאתיים שנה להתחיל ולהתערות ממש בתרבות האירופית מחדש, לאחר האמנציפציה.

    באותה מידה, ליבי אינו נוטה אחר אנשים המעלים את זהותם המזרחית, מעלה-מעלה, ועושים בה דגל לנופף בו, וכל עולמם מושתת על הבחנות הייררכיות בין מזרח ובין מערב. הדברים הם תמיד מורכבים יותר מכפי שססמאות פוליטיות, כאלו או אחרות, יוכלו להביע.

  • rafram  On אפריל 27, 2011 at 10:09 pm

    שועי, פחות חשוב לי הנפנוף המזרחי.
    חשוב היה לי לדבר על הגדרת המזרחי. על הקיבוציות והסטריאוטיפיות בהגדרה הזו, גם של "מזרחים" עצמם. על ההבדלים בין עיראק למרוקו. ועל אלו שניסו לחבר בין שני הסיפורים. החרדים, הציונים, וה"מזרחים" האקדמאים.
    ואני הרי הכי בעד כולם והשפעות הדדיות. ובדיוק על זה דברתי. על כל מדינה והשפעותיה היא

  • שוֹעִי  On אפריל 27, 2011 at 11:29 pm

    רפרם,
    אם אני מבין אותך נכון, אתה תר אחר הזיכרון התרבותי באופן הומניסטי, כלומר: מחפש את גילוייו השונים למירב אפיקיהם, ומבלי לטשטש את הייחודיות ואת ההבדלים שבין הקהילות/התפוצות השונות לטובת יצירתהּ של זהות מזרחית סינתטית.
    אניחש, מבחינתי, כי אפשר כי שוררת קירבה בין המבקשים ליצור "מזרחי-חדש" ובין אותם אלו שניסו ליצור בחסות האידיאולוגיה הציונית את דמות הצבר כ"ישראלי החדש". אם חיפוש זיכרון תרבותי מונע משאיפות פוליטיות-חברתיות בלבד, הוא מסתיים בהקמת ממסד חלול חדש. תרבות (לאפיקיה האמנותיים והחברתיים) צריכה אנשים שייתנו לה את ליבם, שיקדישו לה את חייהם, לא את מי שאולי מקווה כי בעשותו את עצמו דובר בשמה של התרבות, או ינפנף בארץ מוצאו של הוריו כמה שמסמן אותו "כיוצר מזרחי"– יצליח לקנות לעצמו מעמד פוליטי-חברתי, או שורת ראיונות בארץ ובעולם.

  • rafram  On אפריל 28, 2011 at 12:36 pm

    בדיוק
    ואני מדבר גם על הניכוס של המושג מזרחי
    הרי ברור שזהו מושג מעמדי שלא קשור למיקום. כי מה למאגרבים ולמזרח
    וזה נראה גם ביוזמות האחרונות, שמי שסבתא שלו אינה עיראקית לא יכול לחתום. אבל יצחק תשובה יכול.
    יש פה עניין מעמדי. ואם אין כאן, אז תבוטל המילה מזרחי. ויפה שעה אחת קודם ובעיקר על ידי "אנשי המזרח"

  • יאיר  On מאי 31, 2011 at 10:29 pm

    כתוב יפה ולעניין. ואין כמו המפה להבהיר.

    גם אני הרגשתי אי נוחות מחשבונאות הסבתות של רוח ג'דידה. מה לעשות ששלי באו מוורשה ומהקרפתים. אי אפשר בכל זאת איזה זכות דיבור? אם אני מרגיש שייך למרחב (תרבותית, לא גיאוגרפית כרגע לצערי)? לומד ערבית כבר עשרות שנים (שפה אף פעם לא גומרים ללמוד), מתחבר לאלג'זירה כדי לשמוע על המהפכות, מזמר לבתי פיירוז.

    כמו שאמר כבר המשורר:
    צא איתי גבר אחי, גם אני מזרחי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s