חירות

ומהי חירות אם לא המצב הנפשי האישי של כל אחד מאיתנו ברגע נתון. והמטוטלת נעה בין מקומות שונים על כדור הארץ, מקומות בהם לקחו את השליטה אנשים מסויימים שהחליטו לסגור איזורים עבור עצמם ולא לתת לאף אחד להכנס. ללא מסמכים "נכונים".

ויכול להיות ונולדנו באי בודד. ובאי אין חשמל וגם אין אנשים. וזוהי החירות עבורינו. ויכול להיות ונולדנו לתוך משטר מטורף שמחייב דיווח על הרמת נייר בתוך מחסן ושדרך קבע מכניס אותנו לתוך תא קטן שבו אין גם מיטה. והאם מיטה היא חירות והאם להצביע לפרלמנט היא חירות.

איזו שנה זו היתה. אני הייתי לפני שנה עמוק בתא קטן, עומד ליד הקיר עם שמיכה על הראש. והבנתי שאני צריך להתיחס לנקודה זו כנקודת התחלה. ולא כפיחות במדד החירות האישי שלי. וכך יצאתי משם. עם יכולת להתרגל לרע ביותר ועם יכולת אחרת שטבועה ברובינו, להתרגל לטוב ביותר.

ובכיכרות שמסביבנו אנשים, חלקם פרצופים מזוהים, מדמיינים את הטוב ביותר. הם ראו אותו בחלום ועכשיו הם רוצים אותו לעצמם. ורק הפנים האלו שהיו להם באותו רגע ריגשו אותי.

כי הכל פה יחסי. המקום שאליו אנחנו מגיעים והמקום שממנו באנו.

אני מסתכל על המחשב שלי ורואה תיקיה שאחותי שירה פתחה "getting rafram out of Libya". ובתיקיה קורות חיים שלי, שיטות פעולה, שיחות ארוכות עם אנשים שיכלו לעזור. וזיהיתי, לראשונה בתוך מחשב, את טביעת האצבע ואת הרצון הנואש להחזיר אותי.

והיחסי הזה שאנחנו חושבים שפענחנו אותו הוא כל כך מורכב. כי הוא לא כולל רק אותנו, הוא כולל גם את מי שאנחנו אוהבים. והרי לכם יחס. היחס למשפחה, היחס לחברים. איך במוטת כנפיים אנחנו מזיזים רגשות ופחדים ורצונות.

אני שמח שאני בחוץ ואני מצטער על האפקט הנפשי שנגרם. אני לא לבד בעולם הזה, לרע ובעיקר לטוב.

ב-2004, לפני תערוכה בכלא שש, דויד גינתון שלח את הציור של דלקרואה, החירות מובילה את העם. הנה החירות הציבורית שלא ברור אם היא קודמת לחירות האישית. או ששתיהן באות ביחד. כמו הביצה והתרנגולת. ביצה שנפתחת ברסיס איטי וממנה יוצאת החירות.