לפני חודש, סבתי כמסאנה החליטה לעלות למעלה במין החלטה של רגע והשאירה את הילדים שלה לבדם בפעם הראשונה. אבא שלי, עוד מעט בן שבעים, שהיה רגיל להסתכל למעלה כל חייו, כבר לא מסתכל לשם. גרתי עם סבתא וסבא תקופות שלמות בחיי. סבתא לבשה תמיד את השיפשארי, הלבוש המסורתי של דרום תוניס. מין בד משובץ, אדמדם או כחלחל. על ראשה היה נח כובע אדום עם שני חורים בצדדים שמהם יצאו צמותיה הקלועות. עוד בגיל תשעים, הצמות האפורות נפלו לה על הכתפיים ועיניה האפורות תמיד צחקו. לא הייתי כאן כשהיא החליטה לעלות אך סיפרו לי שאותי היא זכרה עד יומה האחרון. תמיד נהגה לומר בחיוך שהיא אוהבת אותי למרות שאני פושטק והיא לא ממש מבינה למה אהבה זו קיימת.
לא תמיד הבנתי למה אני לא יודע לפצח גרעינים בפה, כדרכם של אנשים. הייתי מפצח ביד, נכלם ובוש, ולעתים קרובות סירבתי לגרעינים. פעם הסתכלתי באבי וראיתי שגם הוא כמוני, פותח גרעינים ביד, אחד אחד ובאיטיות, והבנתי שלא היה מי שילמד אותי. כשישבתי לבד וחשבתי על אבא ועל הגרעינים נזכרתי בפעמים שהייתי מגיע לסבא וסבתא והייתי רואה את סבתא מפצחת גרעינים ביד אחת ולא אוכלת, אלא שומרת בכף ידה השניה. סבא ישב כדרכו על הריצפה, בישיבה מזרחית, עם ספר מוצמד לבטנו, מוחזק ביד אחת. בידו השניה ערימה של גרעינים מקולפים. במין אוטומט הוא היה אוכל גרעין אחר גרעין, מורגל בכך. הבנתי שגם הוא לא לימד את אבא שלי. יכול מאד להיות שגם כשלי יהיה ילד, לא אוכל ללמד אותו לפצח.
הם שלושה אחים ושתי אחיות. אבא שלי הוא הבכור בין האחים. דודתי פורטונה היא הבכורה בין כולם. כשחזרתי לישראל, ביום השביעי לפטירתה של סבתא, נכנסתי לבית וראיתי את כולם עומדים מולי, חולצתם קרועה ועיניהם נוצצות מבכי של שמחה ועצב. אצלם זו היתה שמחה שבאה לאחר עצב. ואצלי עיני נצצו בעצב שבא לאחר שמחה. לא הבנתי למה אני וסבתא צריכים להתחלף בעולם הזה ולמה אין מקום לשנינו. ככה, בחוץ. כשישבתי שם ליד אבא והוא שם לי יד על הברך והוא שותק והוא דומע והוא מלטף, הבנתי שלא יכל להיות אחרת. הסתכלתי על אחיו הקטנים, כל אחד מהם הוא עבורי חצי אבא, תולים בי את עיניהם מנסים לעכל אותי ומנסים לעכל את אמא שהלכה. יודעים איך להתנהג בשבעה, אך לא יודעים איך להתנהג אלי. ואני מסתכל עליהם, מבקש לשבת על הריצפה לידם ואומרים לי שאני לא אבל, שזו לא אימי. ועלי לשבת על כיסא. ואני לא מתווכח ומחפש אחר כיסא נמוך. כי גם שישים השנים שהיו בינינו לא הפריעו לנו להיות חברים מאד טובים. כשהייתי בלוב, החלטתי שמיד כשאחזור אלמד אותה קצת עברית, מילים מצחיקות כדי שהיא תצחיק את הנינים שלה עם העברית הבלתי אפשרית שתצא לה מהפה. חשבתי ללמד אותה את המילה אנדרלמוסיה.
כשאני הולך לדירה הריקה של סבתא, אני עוד מדבר איתה ומבין למה היא החליטה לעזוב בדיוק כשבאתי. רק ככה הצלחתי להכיל את הפגישה שלה מחדש עם סבא. על חשבונינו, אך כששמחה מהולה בעצב וכמעט לא שמנו לב.
תגובות
יפה ונוגה. שישארו איתך הזכרונות היפים תמיד.
שנה טובה
כתבת נהדר!
(האם תוכל לצרף כאן תצלום של סבתא?)
תנחומי
וברוך שובך
רפרם יקר,
ברוך הנמצא, וברוך זכרה של סבתך שעזבהּ
תבל דומה למערכת מסועפת של כניסות ויציאות
לפי חוק הזמן ולא לפי מידת הרגש שרוחשים כלפי היוצא וקם
לואיג'י פירנדלו בצעירותו כינה את שהותינו בעלמא דין "המלכודת"
ולפעמים, בימים מדודים, אני יכול להבין היטב את דבריו
אך פירנדלו לא היה אומר סליחות בימות אלוּל
ולא שם ליבו אל הנשמה, כדפייט הפייט
(אודה לאל לבב חוקר/ברן יחד כוכבי בוקר).
שנה טובה וחתימה טובה.
טוב שחזרת, ושתהיה שנה טובה! (ותתחדש על האכסניה החדשה לבלוג)
כרגיל. כתיבה טובה.
שנה טובה
ברוך השב
תודה. שנה טובה
אורית, אין לי ממש בשלוף. אבל בקישור למעלה לסבא בועז, היא מופיעה פעמיים. לראשונה כעוסה, בשניה מפויסת.
פוסט נפלא.
מקסים ממש