דני איילון, תורכים, המרחב כאן

  זה קרה אתמול. סגן שר החוץ של ישראל הזמין את השגריר התורכי. הושיב אותו על כיסא נמוך, שם דגלי ישראל על השולחן, לא כפי שנהוג, ושפך את חמתו וקללותיו על השגריר. כדי להראות לתורכי מהו חוסן לאומי, הוא גם דאג שלא תהיה צלחת של בייגלה על השולחן.
מעניין, אך הקטסטרופה של ליברמן כשר החוץ (לאן הוא נעלם, תודה לאל) מתגמדת מול אותו גמד פוליטי שמנסה להצית את האזור הכי רגיש במזרח התיכון.
כמו שחזירים גדלים פה מטר אחד מעל האדמה, גם כולנו כך. לא באמת נמצאים במזרח התיכון, גופינו הרופס כאן, אך ליבנו ותקוותנו רחוק רחוק באירופה המערבית ובאמריקה. ארץ מכורתו של אף אחד.
חיים רוזן כתב על השפה העברית, עינינו הפכה לאלפינו, חיתינו לכפינו. השפה הולכת לכיוון ההודו-אירופי. האוכל פה מזמן מושפע בעיקר ממה שקורה בעולם, רק לא מכאן. שלא לדבר על ההתנהגות הפוליטית.
ממה שנראה מכאן כחוסר יכולת תאורטית להגיע לשלום אזורי, תורכיה הייתה היחידה שעוד הצלחנו לדבר אתה. יותר נכון עם הצבא ועם האינטרסים הזמניים שלו.
האוכל התורכי, החמימות המפורסמת, כל אלו משכו את עמישראל לדילים הקורצים באנטליה ואיסטנבול והציבו לנו את המראה היחידה במרחב הקרוב אלינו. השלום עם ירדן ומצרים לעולם לא יהיה כזה, זה ברור לכולנו.
וכך, המדינה היחידה במרחב שקורצת לישראלים, גם היא הולכת ומתרחקת. זה יכול לקרות בגלל לחץ של השכנות הידידותיות שלה (סוריה למשל) או בגלל לחצים אחרים.
מה שכן, ישראל עושה הכל, כדי להתרחק מהצד השני.
אני אוחז אינטרס אישי בקשרים עם תורכיה, בגלל פרויקט אוכל שאני מריץ. אך מלבד כך, כשראיתי בתכנית הבוקר של ערוץ עשר, את אחד המנחים, עוטה על עצמו הבעה אידיוטית ושולח באסטיונר משוק הכרמל לצאת ולהפגין מול שגרירות תורכיה, הבנתי ששום דבר טוב לא יצא מזה. עומד השגריר התורכי בחלונו ורואה מצלמות וניסיונות אימבצילים להפריע לו, ממסדיים כמעט. צלחת הבייגלה של איילון משלימה לו את התמונה.
הפוליטי מזמן רוצה להתרחק מהאנשים האלו שנראים כמו ערבים ומחבקים את אסאד כל יום שלישי. הניסיון להכניס למאבק המטופש הזה בין פוליטיקאים גם את "העם", גורם לי לחששות אמיתיים.

אני יודע שהכול פה מתפרק. אבל למה כל כך מהר.

 

קישור לעצומה שהעלתה חלי, אולי זה יאט במשהו את מה שקורה.

http://www.atzuma.co.il/ayalonresign/1000/