מוניות שירות / בתי מלון / מהגרים / תושבים

זה מתחיל כך. אתה יושב במונית שירות ומסביבך תמיד יהיו שקיות או סלי קש גדולים במעברים ואתה מרגיש שאתה נמצא במקום ממש. למרות שאתה בעצם בתנועה.
לפני כמה חודשים טיפסתי על מונית שירות בצומת איסקנדרון, היא אספה אנשים שהגיעו מאיסלחיה שליד חאלב במונית שירות אחרת והסיעה אותם לאנטקיה (אנטיוכיה) הסמוכה לים התיכון. ישבתי בשורה השניה, בכיסא לשניים, לידי איש מבוגר שהסתכל בחלון. לאחר כמה דקות, נפתחה שוב הדלת ובדלת הציץ ראשה של אישה צעירה עם ילד ששאלה אם אנחנו מגיעים לאנטקיה. עניתי בערבית והיא הבינה. בשונה ממונית השירות החצי ריקה שהביאה אותי לצומת, כולם כאן עטופים בשתיקה. ההרגשה הפיזית שלי היא שאני שייך למקום. למרות שאני יודע שאיני כזה.
אני עולה למונית שירות אחרת בגאבס, הפעם בדרום הרחוק של תוניסיה. יושב בארבעת המושבים מאחור, בצפיפות. משמאלי צרפתי שחי כבר המון שנים בדרום תוניסיה. כולו שזוף. מימיני שני מקומיים וכולנו מדברים באותה שפה. על מה? על העיר אליה אנו מגיעים. על דוז.
החוויה בבירור שונה מאד מתחבורה ציבורית ממוסדת כמו אוטובוס. יש משהו אחר בתשלום הלא קבוע לנהג ויש משהו אחר בשותפות הגורל של הנוסעים ברגעי ההמתנה. תמיד מחכים לעשירי, כמו למניין.
במרסיי אני ישן במלון קטן שמנוהל על ידי מהגר אלג'יראי. המלון נמצא ליד תחנת הרכבת הגדולה של סנט שארל, ובתחתית המלון בית קפה קטן עם מהגרים מהמאגרב שמשחקים קלפים. אני מבין שרוב האנשים במלון הקטן הם מהגרים שאך באו או בני משפחה של מהגרים. לא תיירים. מעניין מה מרגיש אדם שאך הגיע וכבר מארח. אני יודע בהיותי שם שקרובי משפחה מסתובבים שם ויכולים למצוא אותי ולסנוט בי על שאיני ישן אצלם, אך אני מרגיש שם יחסית טוב. אולי מפני שאני לא יודע לדבר צרפתית.
אבא שלי. כשהגיע לירושלים חָבַר מיד עם קרוב רחוק שניהל ועדיין מנהל מלון קטן במרכז ירושלים. אותו אדם הוא גבוה וחזותו מכובדת. הוא היה המארח הרשמי בעיר שהרגשנו בה בתחילה אורחים.
אני נוסע מירושלים לתל אביב במונית שירות. אני לא מרגיש דבר מיוחד בנסיעה הזו. יש בה בעיקר פלסטינאים, עובדים זרים וכמה סטודנטיות מבצלאל. אפשר לזהות את כולם בנסיעה וכולם מזהים אחד את השני. מזהים את המקום ממנו אנו יוצאים, כל אחד מפינתו הוא. כולנו הולכים לפינות המקבילות בעיר היעד.
וככה זה במוניות שירות. כולם מתאספים למונית, כולם כשרים למניין. וכך כולם הולכים ממקום למקום. ובמקום אליו מגיעים מתחברים שוב עם האנשים שלנו. אלו שהצליחו והפכו למארחים. אנו, במונית השירות, רואים כמעט בבגידה, איך העובדים הזרים יורדים כמה דקות לפני כולם באיזורי האכלוס שליד התחנה הישנה. אך אנו שותקים ונכנסים לתחנה החדשה של תל אביב.   

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ממי  On דצמבר 30, 2009 at 8:04 pm

    רשימה נהדרת. שייקספיר. מוצארט. דוסטוייבסקי. גאון.

  • שועי  On דצמבר 31, 2009 at 10:47 am

    מצוין. תודה על ההבחנות. כעת הבנתי לראשונה מדוע אני מרבה להתנייע בתחבורה ציבורית, לעומת זאת ממעיט מאוד ללכת אל בתי כנסת
    אפשר שאני מעדיף את אלו הניידים על פני אלו הנייחים.
    (-:

  • עמי סלנט  On ינואר 3, 2010 at 8:30 pm

    תודה על מבט אמיתי על החיים , בניגוד למבטים מתנשאים של כותבים אחרים .

    בהערכה ,

    עמי סלנט

  • thetrashlegacy  On דצמבר 15, 2011 at 10:45 pm

    מאוד מזדהה עם השורות האחרונות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s