24 שעות אחורה / קצרים על קאהיר

עברתי עכשיו קצת על דברים שכתבתי ואני חוזר לטקסט הזה. אני לא זוכר שכתבתי אותו, אבל זה כנראה נכתב על ידי. לפני שנה וקצת.

 

 

אתמול לפנות בוקר עוד הייתי מעורב בקטטת שיכורים מחוץ למועדון ברחוב צדדי ליד גיזה. רבע שעה לפני כן בתוך המועדון, ליד שולחן אחד ישבנו אני, שני דיפלומטים מקומיים וארבע בחורות סודניות. זהו מועדון של הקהילה השחורה בקאהיר והתופים הלמו בקצב מסחרר. הכל מתחיל בשלוש בבוקר ונגמר למחרת בצהריים, כשכולם הולכים לישון לקראת הלילה הבא. צעירים וצעירות נמצאים באקסטזה על רחבת הריקודים. מעופפים בעיניים עצומות. משתעשעים עם עצמם. מדברים לעצמם. רעש ושקט באותו מקום.
 
כמה שעות לפני, בסביבות חצות, היינו ישובים על אוניה בנילוס. מסיבה קובנית אסקפיסטית, עם בני עשירים שרוקדים ריקודים קובנים ואני שחומק לקומה השניה באוניה ומגלה להקה מהאמירויות המתופפת על כלים שונים. בראשם בחור צעיר שמסלסל בערבית בדיאלקט לא מוכר. מסביב לשולחנות יושבים אמירים הלבושים בלבן בוהק, מסביבם 7-8 נשים צעירות, מכוסות ברוב הגוף. יפות. על השולחן אפשר למצוא הכל חוץ מאלכוהול. אני חוזר למעלה, על השולחן רק אלכוהול והעירום חוגג. במעגל הרוקדים אני רואה שתי נשים לבושות בחלקי בגדים מנומרים, דלמטים. ואני נזכר בצילום בהיחבא שלקחתי בקפה ריטר בווינה. שתי נשים לבושות בחלקי בגדים מנומרים, דלמטים. האחת הבחינה בי, לא השניה. אני מסתכל על המשורר בתחינה והוא מסמן לי שעוד מעט הולכים.

 

כה אמר המשורר השתוי: אני לא מאמין שהיא אמרה לי לא. אמרתי לה: אני יכול לאהוב מישהי אחרת כמו שאני אוהב אותך, אך אף אחד בעולם לא יאהב אותך כמו שאני אוהב אותך. אבל אל תדאג (מכופף את ראשו לעבר כתפי), אני לא נפגעתי. שייקספיר כבר אמר: מה שנעשה, לא יכול להתבטל. אני נעשיתי מהרגע שנולדתי. רק היא יכולה להפסיד. כן, הייתי לפני כמה שנים בישראל. כן. הייתי בירושלים וגם בתל אביב. לישון בירושלים לא הצלחתי. זו הייתה כמו בגידה בלב שלי. הייתי נשאר עד מאוחר בירושלים והולך לישון בתל אביב.
 
בסביבות שמונה בערב אני הולך לשוק הפירות שנמצא קרוב לבית המשפט שעל ה-26 ביולי, בחלק של וואסט אל באלאד. הרבה לא אוהבים את השוק הזה בגלל המחירים הגבוהים שבו ובגלל המוכרים עם הארשת הסנובית. אך מה לעשות ורק כאן אפשר להשיג דברים ממש טובים. הנה מוכר התמרים שמוכר לי תמרים מגדות החידקל וגם תמרים מאזור אסואן שמצטרפים לתמרים שקניתי בגבול לוב, בסלומה, רק לפני יומיים. אני לוקח איתי בעדינות את המנגו אל פאס, מנגו קטנטן עם לוחית מוזרה באמצעו. כולם מוצצים את הלוחית בתאווה גלויה, משוויצים במנגו היקר, משוויצים בעצמם ובתאוותם. אני מוסיף לשקיות העמוסות ארבע קילו של לימון מצרי וחושב על לימונדה מוקצפת, כמו שיש במאריוט בימי שישי בצהריים.

בשעות בין הערביים אני אוהב להיכנס לגן אוזבקיה, הגן המוסתר בתוך כיכר עתאבה. אני מסתכל על האנשים המגיעים עם השקיות הכבדות, לפוש קצת. תרים אחר הספסל הכי טוב, חותכים ענף מהעץ, מנקים, מאבקים קצת ואז מתיישבים. בצריפים הקטנטנים שמסביב לגן נמצאים אנשים זקנים שעוד מוכרים את תוצרתם. הקלטות נדירות של זמרים מלפני שבעים שנה, פוסטרים של סרטים ישנים, ספרים מפוררים. עליהם המוכרים ועלינו הישובים מסתכלים החתולים שנהנים לראות בטלנים כמותם. אני יוצא החוצה לרעש ולהמולה ובכיכר הגדולה והשוקקת אני רואה את איברהים פחה מצביע קדימה על סוסו. אך בלא יכולת לזוז.

 

בשעות הצהריים החמות, אנחנו נמצאים בדירה שלה, בקומת הגג, ליד המחשב. פתאום עולה בי הרעיון להראות לה את הפרומו של ביקור התזמורת. היא מסתכלת במסך המחשב. מחייכת. אומרת לי שרונית אלקבץ מזכירה לי בחורה מצרית. אנו שני אנשים, כביכול משתי מדינות. היא מסתכלת עלי וכאשר ששון גבאי מניף את ידיו ומנצח באויר, מניפה אף היא את ידיה. מחייכת אלי ומיד נעצבת. יודעת כמוני שלא בחיים האלו.

בשמונה בבוקר המוגמה נפתח. משרד הפנים המצרי שנמצא בבניין מפלצתי קרוב לכיכר רעמסס. כבר הזהירו אותי שאלך לאיבוד שם. אני מתחיל את המסע בחלון מספר 32. הפקידה שם, מכוסה בחיג'אב, מודדת אותי במהירות ושולחת אותי ל"שְבִּיכּ חָמְסַה וָעָשְרִין". משם אני נשלח ל"שְבִּיכּ שִיתָה וָושָבְעִין". במשך ארבע שעות אני מסתובב בין קומות המוגמה בין שביכים-חלונות שונים. המסדרונות ארוכים והפקידים מרובים. כמו אצל קפקא, לשונותיהן הארוכות של הפקידות משני עברי המסדרונות הארוכים משתרבבות מפיהן וזורקות דיו אל תוך המסמכים הלא נגמרים. ואני? אני רק רוצה לצאת ונאחז בטיפוס מפוקפק שיושב מאחורי חלון 1241 ושולח אותי לשגרירות מצרים בטוניס.
 
אני קם מוקדם בבוקר, כדי להספיק ולצלם את מסעדות הלילה, לפרויקט שאני עושה. במסעדה עם היונים הממולאות, קרוב לקפה ח'וריה (איזהו בן חורין?) כולם רבים מי הוא לא המועאלם. זה שיעמוד באמצע הצילום. בסוף נכנסים כולם לעדשה. אחד אחרי השני. מתלהבים ממד האור הדיגיטלי, מודדים את האור סביב עצמם. בשבע בבוקר, לפני הסגירה נעמד אצלם ילד יפהפה, מגלגל דוכן סברס לפתחם. קוראים לו עומאר ובביישנות הוא אומר לי שהוא מעדיף שאצלם את הסברס. אני מעדיף לצלם אותו.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On אוקטובר 6, 2009 at 5:07 pm

    מרתק, צבעוני, ניחוחי ואותי לפחות מכניס לתוך החוויה ממש כאילו הייתי אחת מהנערות המנומרות.

    הוא מעדיף שתצלם את הסברס ואני מעדיפה שתמשיך להעלות לכאן רישומי מסע כאלו.
    תודה.

  • רפרם  On אוקטובר 6, 2009 at 6:50 pm

    בסוף צילמתי את הילד עם הסברס

  • שועי  On אוקטובר 6, 2009 at 8:28 pm

    לאחר יום בכבישים אל הדרום, הגעתי לרשימה הזו
    רשימה עשירה וכרגיל כתובה צבעוני ובעלת מקצב פנימי סוחף משלהּ, מסכים עם אסתי למעלה
    ויש גם בארכיטקטורה הקהירית אצלך איזהשהו ניכור ומרחק לעומת הנופעם ובני האדם, שיש בהם חיוּת רבה.
    והמסיבה הקובנית הזכירה לי קטע שראיתי לאחרונה של אברהים פרר הקובני עם הפסנתרן הוירטואוז מוריס אלמדיוני, לא מצריים, אבל בכל זאת.

  • אנה  On אוקטובר 13, 2009 at 5:40 pm

    של אפרים אלימלך אורבך המנוח, על קורותיו בימי מלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי? הוא שירת כרב צבאי. והגיע לטוניס וג'רבה

    יש שם תמונות מבית הדפוס וגם דיון על מקורם של חלק מהשמות היהודים- אם אתה לא מכיר, נראה לי שמאד יעניין אותך.

    אני יודעת שזה לא קשור לפוסט הזה… מזמן התכוונתי להגיד את זה באחת התגובות ורק עכישו יצא לי…. לספר קוראים משהו כמו "רשימות בימי המלחמה". יצא לאור לאחר מותו, נדמה לי בהוצאת משרד הביטחון

  • דימה  On פברואר 17, 2010 at 3:39 pm

    למה שמישהו ירצה כזה דבר לעצמו אני שואל את עצמי http://surfican.wetpaint.com?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s