אישה בלי בגדים

ביום שישי האחרון, בשעה 15:58, הייתי על קו 25 מתחנה מרכזית בירושלים לכיוון שוק מחנה יהודה. הייתי בדרך מתל אביב לפגישה עם אישה יפה במחנה יהודה. ביקשתי בטלפון מעזורה שישמרו קובה לאישה ואני כבר אטעם את מה שנשאר, אם נשאר. מסלול הנסיעה הוא קצר מאד, על רחוב יפו.
ליד בניין הטלוויזיה, ראיתי אותה יושבת על חומת אבן נמוכה. אישה עם חזות חרדית, שביס צמוד לראש מגולח ונעלי לכה שחורות. בהתחלה חשבתי שאני הוזה, אך היא ישבה שם ערומה לגמרי, רק עם אותו שביס ואותן נעליים, מחזיקה בידה עגלת שוק. היא נראתה כבת חמישים והשדיים הלבנים שלה היו יפים ועומדים. לגופה היה חיתול שרימז כי אולי יצאה ממקום טיפולי.
הסתכלתי על שאר היושבים באוטובוס והצלחתי לראות בזוית העין, אדם חרדי מכסה לבנו את עיניו בעודו בוהה בה.
התמונה שלה, מחזיקה את עגלת הקניות, נעוצה אצלי חזק מאתמול. למה בכלל חשבתי שחזותה חרדית? זה מוזר, אולי זו הייתה הישיבה הצנועה שלה. מורגלות הן, החרדיות, לשבת כשרגליהן משוכות אחורה, צמודות.
בצילום סטילס מהיר אין הרי חשיבות לפרטים כמו במבט של העין. העין שלי, בהיותה בירושלים, זיהתה את אותה אישה לפי צורת הישיבה, איששה את זהותה הקבוצתית לפי השביס והנעליים ורק אז נפניתי להסתכל בחזה החשוף.
זה מעניין, אבל בתיאוריות ראשוניות של צילום, אוהבים להזכיר שהעין היא העדשה האופטימאלית, מפני שהיא עובדת ביחד עם המוח שנותן לה את הוראות המיקוד ועומק השדה.
אני אכלתי חומוס קטן והיא אכלה את הקובה. רציתי לספר לה מה בדיוק ראיתי, אבל לא הצלחתי להשתחרר מהעיניים שלה.