לימונדה בלה גולט וסיפורי דגים

ההדחקה וההלם שליוו את החזרה השכיחו ממני את הנסיעה האחרונה לתוניס.

להיות בקיץ בלה גולט (חקלוואת בערבית) מזכיר לי בעיקר את הסיפורים של אמא על לה גולט. החוף הנהדר, מוזיקה ברחובות עד הבוקר והרבה אנשים שמחים שמסתובבים, מחבקים ומנשקים את כל מי שזז.
עכשיו זו העונה של הפ'ול, הפרח הנהדר שילדים/רוכלים מסתובבים ומנסים למכור אותו לכל מי שעובר. שמים אותו מעל האוזן או במזגן של האוטו. סבאח אל פ'ול. 

השדרה המרכזית בלה גולט, זו המקבילה לים, מלאה בדגיות קטנות. כל דלת נפתחת ובעלי הדוכן מוציאים, כשהשמש נעלמת, מין ויטרינה שמכילה את מיטב הדגה המקומית. אתה עוצר ליד דוכן, בוחן את הדגים ובוחר את הדגים שאתה רוצה. בעל המקום שוקל אותם, שם אותם על האש ומגיש את הדגים עם הריסה בשמן זית, סלטא משוויה וירקות חיים. 
אף אחד לא מעיז להציע שתייה. במרכז השדרה יש את הלימונדה של נאווארי. הוא מוכר את הלימונדה שלו בכוסות ענקיות של בירה והצורה בה הוא מכין את הלימונדה (סיטרונאד) היא הסוד הכי שמור ברחוב. יש לו גם את התור הכי ארוך ברחוב. חלק מהמדרכות מלאות באנשים ששותים את הבירה המקומית, סלטיה, והכל נראה כמו חגיגת קיץ אמיתית. זה קורה חודשיים בשנה שכולם מגיעים בלילה לחוף. האופציה של קולנוע או בילוי אחר לא קיימת. כולם מגיעים ללה גולט בקיץ.

המסעדה של ג'אקוב ואמא שלו לילי, "ממי-לילי", קיימת כבר כמה עשרות שנים ומתמחה במטבח יהודי. המסעדה נמצאת בחלק המערבי של הרחוב הראשי של לה גולט. אפשר למצוא שם פ'קילה, בנטאג', מרק דגים מעולה, עאקוד (מרק עם הזכר של השור) ועוד המון מנות נהדרות. אמא של ג'אקוב, לילי, כבר עברה את ה-85 ועדיין יושבת במטבח ומקלפת דלעת.

 

ג'אקוב

 

לילי

בטוניס עצמה אני הולך קרוב לרו דה פריז ועובר אצל ויקטור. ויקטור שם לי לימונדה על הסירופ של הרוזטה ואני מבקש קצת ברוז' (מין עוגיה) כדי לטבול במשקה הקר. ויקטור תמיד מגזים במי הורדים שהוא שם ברוזטה, אך הטעם של המיץ עוד מהדהד בראש אחרי שגומרים אותו. קרוב אליו, בסוף של רו ז'אן ז'ורס, יש את הפריקסה הכי טוב בטוניס. ככה לפחות אומרים. הפריקסה שם הוא קטן באופן יחסי ומכיל בדרך כלל צלפים, הריסה, ביצה קשה, תפוח אדמה ולימון כבוש.

 

 

אחרי כמה ימים בטוניס, מונאסטיר וערי הצפון אני יורד לשבות בג'רבא. אני מגיע לבית של בת דודה של אבא שלי, כדי לשאול אותה איך הרגל ואיך המרגש. בעלה, פראז'י מזוז, הבן דוד של מני מזוז, תמיד שואל אותי את אותן שאלות.

–  באת דרך פריז או עיראק?
–  איסטנבול
–  אה, עיראק.

ודיאמנטה, אשתו, מבטלת אותו בידה, מורגלת בו, וגוררת כיסא לידה כדי שאשב. אחרי שעה אני משתחרר ממנה והולך מהר לשוק הדגים כדי לראות מה חדש ומה עוד אפשר להשיג בשעה כל כך מאוחרת. בסופו של דבר, כדאי להכיר את האנשים מאחורי הרשתות. יש אחד כזה בגלאלה, הוא מכין מרק ביצי דגים מהביצים שהוא אוסף קרוב לחוף, מתחת לסלעים. הדגים שהוא שם לי על הגחלים גורמים לי תמיד לרצות ולהישאר. אך קשה לי לקום מוקדם בבוקר וללכת לשוק וכמה אפשר ללכת לאותו דייג. התחושה הזו של שוק נושם שקוניו הראשונים לוקחים את הדברים הכי טובים, כמעט ולא קיימת לי בישראל. מול ארגזי תנובה הענקים ועגבניות הזהות אחת לשניה.

 

 

 

מג'רבא אני מדרים לכיוון דוז. את הסהרה שמדרום לדוז אני מכנה הים הלבן. זו ההרגשה שלי שם, ים אינסופי שרבים הטובעים בו. חייבים להסתובב שם עם בחור ברברי מקומי ולא להישאר למות בלי דלק ובלי מים. השהיה שלי במדבר הייתה אך כמה שעות לפני העלייה שלי ברכבת לילה לבירה טוניס. הסתובבתי עם "שלאקה" (נעלי בית מעור) וכבר הספקתי לתאר איך החול הלבן הזה של הסהרה שנצץ לי על הרגליים ליווה אותי במהלך הטיסה המסוכנת שעברתי.  

 


מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On יולי 21, 2009 at 9:38 pm

    נופים מלוליים וויזואליים מהנים בהחלט
    מה שמרשים אותי בכל פעם שיש בכתיבה שלך המון צבעוניות ותנועה, וכך גם בצילומים.

    ועזוב אותך,
    תן ללם, להצטלם על זחל"מ
    לדברר בסימני קריאה, להרגיש כמו אל"מ

  • דוד אוזן  On יולי 21, 2009 at 10:39 pm

    איזה יופי של כתיבה.
    הטעם של הרוזטה אפילו אצלי הגיע לפה.
    נראה לי שאני גם צריך לעשות איזה סיבוב שורשים בתוניסיה…

  • אבן בורגיבה  On יולי 21, 2009 at 10:41 pm

    ראיתי את הסרט קיץ בלה גולט.
    חגיגה לעיניים ולחושים.
    במציאות ראיתי מקום כמעט ריק מאדם עסקים בקושי פתוחים, מלבד מסעדה אחת או שתיים.
    הדרך היורדת לים כמוה כשירה של נעמי שמר ואין מבקר בהר הבית או בדומה לזה.
    חפשתי סנדוויץ תונסאי אמיתי מאחד הבתים הוציאו החוצה עגלה מבט חטוף במלאי הבהיר לי היטב שאם בריאותה של בטני חשוב לי אל להתקרב כלל לטונה שעובש עלה עליה.
    אולי בשנתיים האחרונות החלה פריחה או שמא אתה עושה אידאליזציה של המציאות ואכן אתה רואה מה שאתה רוצה לראות.
    בכל אופן תודה על המסע עם הריחות המראות הצבעים והטעמים.
    ואולי בביקור הבא אסע אתך ואוודה אחת ולתמיד האם הכל פרי דמיונך או שמא מציאות אוביקטבית היא שגם אני יכול לחוות אותה.

  • אבן בורגיבה  On יולי 21, 2009 at 10:43 pm

    לילי וג'אקוב יהודים?

  • רפרם  On יולי 21, 2009 at 10:47 pm

    לה גולט באמת ריקה ברוב השנה. כפי שכתבתי, רק ביולי אוגוסט, הרחוב מתמלא לחיים בלילה.
    ממי לילי זו מסעדה יהודית. יש לה "כשרות עצמית". כלומר, כשרה בלי תעודה.
    היה לאבא של ג'אקוב איזה סכסוך עם הממסד הרבני פעם. סיפור.

    • יעל בן גל (לוזון)  On יולי 14, 2012 at 12:55 pm

      קראתי בשקיקה את הכתוב לגבי לה גולט בעוד שבועיים בע"ה אסייר בלגולט לכמה שעות עם קרוז שמגיע לשם ואוכל להחוות דעה, בכל מקרה אהנה מאוד …………מתרגשת כילידת ספאקס לבקר שוב בטוניס אחרי שביקרתי שם לפני 10 שנים גם אז התרגשתי מאוד

  • נטלי מסיקה  On יולי 23, 2009 at 8:57 am

    יא רסרה…
    וגם:
    כל זה נגמר (בצרפתית)

  • ברדו  On יולי 23, 2009 at 6:59 pm

    וסבא שלך היה אומר יא חסרה על איים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s