בתוך מטוס שנופל למטה, לתוך הים

אני לא יודע במה להתחיל, אני רק יודע שאם אכתוב על זה אצליח אולי להיזכר במה שקרה. זה היה אך לפני כמה ימים, ביום שלישי האחרון. עליתי על טיסה מטוניס לאיסטנבול, טיסה קצרה של שעתיים. רק 15 שעות קודם לכן כמעט התהפכתי עם חבר בסהרה של דוז כשנסינו לטפס על דיונה של ארבעים מטר בכל הכוח. הרכבת הלילית השקטה מגאבס לטוניס רק הרגיעה את לחץ הדם מהסהרה. הייתי עדיין עם אותן נעלי בית, מלאות בחול הלבן, כשהייתי במטוס. לידי ישבו זוג צעיר ויפה מחמאמאת (עיר חוף קרובה לנאבל), אחר כך הבנתי שהם נישאו בשבת בערב והם בדרכם על מטוס, בפעם הראשונה, לירח דבש בתורכיה.
הנסיעה היא בדרך כלל במהירות של כ-800 קמ"ש, כך מראים המסכים. עוברים משמאל את פנטלריה, האי האיטלקי המוזר שנמצא שתי דקות מטוניס, עוברים מעל החלק הדרומי של סיציליה וממשיכים מדרום ליוון לכיוון איסטנבול. לאחר כשעה של טיסה, קרוב ליוון, המטוס החל לאבד שליטה. נדלקו המנורות המורות על חגירה, כולם התיישבו והמטוס המשיך להיטלטל. לאחר הטלטלה הוא החל לפתע לצנוח במהירות מפחידה כלפי מטה.
 
אני מנסה להיזכר במה חשבתי כשהצניחה התחילה. אני יודע שחיפשתי את הוראות הבטיחות כדי לדעת מה לעשות. משמאלי ראיתי את הזוג מחזיק ידיים בחוזקה, במטוס התחילו אנשים לבכות וכמה התעלפו. אני שלא מצאתי מידע מנחם במדריך בטיחות (אין מצנחים) התחלתי לחשוב על הסוף עצמו. מוזר שלא חששתי ממנו, מוזר שהייתי מוכן אליו. אני חושב שבכולנו יצר הישרדות מעולה, אך במטוס הבנתי שאין לי סיכוי בעצם. שאני כבול לכיסא בתוך גוף מפלצתי שברגע זה צונח כמו אבן לתוך הים.
ברגע שהבנתי שלא היה לי סיכוי (ואני מדבר על שניות בודדות) והלב שלי המשיך לפעום בחוזקה כשהמטוס המשיך ליפול מטה, השלמתי עם הסוף. ממש כך.

בדרך לא דרך, המטוס הצליח להתייצב קצת לפני הסוף. קצת אחרי שנפלו עלינו מסיכות החמצן. שתי רופאות מתוניס שהיו במטוס, לבושות יפה, התחילו לטפל במתעלפים ובמוכי ההלם. אך לכולם היה ברור שהסיפור לא נגמר. המטוס המשיך בנסיעה נמוכה ואיטית וכולם המשיכו להחזיק ידיים. מדי פעם הוא חזר להיטלטל, אף אחד לא היה מתפלא אם היה שוב מאבד שליטה והיה ממשיך בנפילה למטה. נראה שלאף אחד הדבר אינו נוגע וכולם כבר נפרדו בלב ממה שהם הכירו בחיים כאן.
לאחר כשעתיים, המטוס הצליח לסיים נסיעה שבדרך כלל לוקחת 45 דקות לאיסטנבול. כל הנוסעים הרועדים ירדו באיטיות מהמטוס. דיילים של החברה נכנסו למטוס וביקשו ממי שצילם להראות מה צילם ואני נכנסתי במהירות לאדמה בטוחה.
הייתי צריך, לאחר כמה שעות, להמשיך לתל אביב מאיסטנבול. עליתי כמי שקפאו שד למטוס וחיכיתי שיגמר. כבר לא היה אכפת לי גם כאן שהמטוס יאבד שליטה. לאחר שנחתנו נכנסתי למונית נשר לירושלים. הנסיעה הפרועה הרגילה של הנהגים, שתמיד מלחיצה את הנוסעים, אותי הרגיעה.
 
בשולי הדברים:
בנמל התעופה בקרתאג' (ליד טוניס) ראיתי עוברת לידי נזירה מבוגרת. היא הקיפה אותי שלוש פעמים עם העגלה והמטען שלה. בהמתנה למונית נשר בבן גוריון, ראיתי את אותה אישה יושבת על הספסל וממתינה. מופתע כולי שאלתי אותה אם בבוקרו של אותו יום היא הייתה גם בטוניס. מבטה התחלף להפתעה גם הוא והתחלנו לדבר בשטף על האירועים שעברנו וגם על המקריות בטיסה המשותפת, הכפולה. היא שבה מביקור במנזר בנאבל.
יומיים לפני כן, כך אמרה לי, נכנסו זוג צעיר ויפה לחנות כלות שנמצאת מול המנזר. היא שמה לב לזוג מפני שלאישה היו קעקועי חינה יפהפיים על חלקים גדולים מהגוף. היא ראתה אותם גם עולים למטוס שהיינו עליו. אני גם הבחנתי כשהתיישבו לידי. הבחנתי לראשונה ביופיה של האישה ולאחר מכן בקעקועים שעליה.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידית פארן  On יולי 11, 2009 at 10:10 am

    והסיפור הזה כל כך מיוחד, וחי ונושם
    ובכל התחושת נפילה הזאת שאתה מעביר
    יש משפט אחד שאני חוזרת אליו כשאני קוראת (קראתי את זה כמה וכמה פעמים לפני שהוספתי פה את התגובה שלי)

    " הייתי עדיין עם אותן נעלי בית, מלאות בחול הלבן,"

    מדהים
    כי ככה, בלבוש הזה שלך עברת חוייה , ולא אחת
    כאילו של להגיד תודה לחיים שהם הם.

  • בועז כהן  On יולי 11, 2009 at 11:01 am

    מה זה עשה להסתכלות שלך עכשיו על החיים? זה קצת כמו להיוולד מחדש, לא? יש דברים שאתה מעריך יותר, פתאום? האם תטוס שוב בעתיד בחברות טורקיות או טוניסאיות ?

    והתיאור של החול הלבן בנעליים העלה דמעות בעיני. הזכיר לי את הילדות

  • רפרם  On יולי 11, 2009 at 12:49 pm

    זו היתה חברה טורקית ואני אוהב אותה ביחס לחברות אחרות. עם טוניס אייר אני טס רק לפריז.

    ואני חושב שאני כבר לא מפחד מתאונות דרכים ואני מפחד להתחיל לפחד מטיסות.

    באמת לפחד. כי אני קולט שאם זה יקרה שוב, שוב לא יהיה לי מה לעשות כדי להציל את עצמי.
    ובקשר לחיים, אני גם לא יודע. כי אולי לא היה אכפת לי למות, כי אני תמיד ככה. אוהב את מה שעשיתי ואוהב את מה שאעשה. וזה יכול להיפסק כל הזמן.

  • נוסעת הרבה  On יולי 11, 2009 at 6:06 pm

    בטרקיש איירווייס קיבלתי פעם את הארוחה הטובה ביותר שאכלתי במטוס. והיא כללה קבאב!
    בכל טיסה זו יכולה להיות הסעודה האחרונה, ולפני כל טיסה אני פוחדת, ומה שאתה מתאר זה באמת נורא. תחושת חוסר האונים המוחלט.
    אולי המפגש הראשון עם הנזירה היה סימן לסוף טוב. אבל מי יכול לקרוא נכון סימנים.

  • שלומי  On יולי 11, 2009 at 6:14 pm

    איזה פחד
    אני מת מפחד בטיסות
    עכשיו אני מבין למה

  • אהרן  On יולי 11, 2009 at 10:08 pm

    נתקפתי בפחד מפני עלייתך שוב למטוסים…
    (לעצמי אני לא דואג- לי זה לא יקרה)
    אבל זה נשמע כאילו עברת משהו שהיה אמור להפוך אותך לאח לכל אחד מהנוסעים שם
    והנה – אתה עושה את הטיסה לארץ, ואין כאן מי שבאמת יבין אותך…. לא כך ?
    אגב יש סרט מעולה שנקרא אם אני זוכר נכון
    fearless
    http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=10050

  • אהרן  On יולי 11, 2009 at 10:10 pm

    שמדבר על ניצולי תאונות מטוסים….
    סרט מיוחד לטעמי. פסיכולוגי מאוד אבל נוגע ללב.
    ברוך שובך לרשימות 🙂

  • רפרם  On יולי 11, 2009 at 10:47 pm

    תודה אהרן

    אתה אומר דברים מעניינים
    אני זוכר שרציתי לומר למי מיושבי המטוס לתל אביב את מה שקרה לי, אך החלטתי לשתוק
    בזמן הטיסה חשבתי לומר את זה בסוף הטיסה, כשהסכנה תחלוף, אך גם על זה ויתרתי

  • בן בורג'יל  On יולי 11, 2009 at 10:50 pm

    לאחר מכן אתה אדם אחר.

    ולאחר מכן אתה חוזר למה שהיית, כאילו מאומה לא קרה.

  • שועי  On יולי 12, 2009 at 12:20 am

    למזלי עודכנתי מבעוד מועד, וכך מנעתי מעצמי החסרת פעימה, שבהתודעות ראשונה לספור האמור…
    שולח לך שיר משמח, שיש בו שבח רב לרב אלעאלמין

    כי נראה לי שדווקא צריך להרבות שמחה לאחר כזה אירוע
    משום שקל מאוד להיסחף אחר המלנכוליה
    היה בטוב, רק בטוב.

  • דנה  On יולי 12, 2009 at 5:23 pm

    איזה פחד. טוב עשית שחסכת את הסיפור המלבב מנוסעי הטיסה לתל אביב.
    ורק כדי שיהיה מושלם – כמי שכפאו שד.

  • שירה  On יולי 15, 2009 at 8:49 pm

    מוזר, חבר טוב שטס לפני פחות משנה מטורקיה לניגריה וחווה חוויה דומה
    אין לי מושג אם זה היה עם טורקיש, אבל שווה בדיקה
    הוא חווה את זה כלידה מחדש, רגעים קיצוניים אני מתארת לעצמי. אתה עדיין נושא את זה איתך, או שחזרת למן שיגרה?

  • סיון  On יולי 15, 2009 at 11:31 pm

    וכתבתי על זה
    לא כאן המקום לשים את המילים

    זה המתנות הכי גדולות מאלוהים
    לעמוד במצבים האלה

    ברכה גדולה

    ואני שמח עלייך אח יקר
    שמח שראית את היופי עוצר הנשימה הזה
    של המוות והחיים
    במלואם

  • רפרם  On יולי 17, 2009 at 12:03 pm

    אני נוסע המון עם טורקיש ודוקא מרוצה מהמון דברים
    אני בקושי חושב על זה, רק כשאני מתאר את זה השערות שלי עומדות שוב ואני נזכר באותן שניות
    אני חושש שהנסיעה הבאה שלי תהיה קשה
    אחכה ואראה

  • סיון  On יולי 17, 2009 at 2:13 pm

    טסתי עם טורקיש אכן…
    אבל אין את מי להאשים, הטייס הנחית אותנו בצורה מעוררת כבוד, למרות לחץ עצום. היתה תקלה טכנית במטוס, שהביאה אותו לחוסר יציבות… חגנו ככה יותר משעה בידיעה שאנחנו עומדים להתרסק.. השאלה רק היתה איך זה ירגיש..
    מטוסים מכל החברות עומדים בפני דברים דומים

    טסתי מיד אחר כך כמה טיסות, כולל לא מחויבות במציאות, כדי להכניס את זה שוב לשגרה.. לא היה קל. המח יודע כמה נדירים המקרים האלה (יותר סיכוי להפגע בתאונת דרכים חס וחלילה), אבל תאי הגוף זוכרים היטב, לא משנה מה אתה אומר להם…

    ועדיין… אני רואה בכל החוויה מתנה אדירה ושיעור אדיר, שאין כמעט שום דרך אחרת להעביר אותו..
    צניעות היא המילה שהכי עולה לי בהקשר הזה

    באהבה לכולם

  • web sight story  On דצמבר 14, 2014 at 6:13 pm

    סיפור שמעניין לקרוא… לא לחרדים כמובן… ורק הערה קטנה: לא קפאו אלא כפאו…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s