שלשום, ליד החניון של שוק הכרמל, קרוב ל"גבינות גד – חנות המפעל": אדם מבוגר, גבוה, עם כובע לבן של קאובוי, התקרב לעבר המתקן להחזרת בקבוקים ("זה מטומטם, מרושע ואווילי לא להחזיר בקבוקים!"). הוא הציץ פנימה דרך החור, הכניס את ידו פנימה והוציא משם נעל עקב בצבע חום זמש. הוא הרים אותה אל מול השמש, התפעל ממנה והסתכל פנימה כדי לחפש את החברה שלה. משלא מצא, החזיר את הנעל למקומה בתוך המתקן.
אנ.אר.ג'י מעריב, 6/5/2008: חבר הכנסת ישראל חסון (ישראל ביתנו) שכבר אישר את השתתפותו באירוע המנגל קרא להמונים להגיע לחגיגות. "אני קורא לעם ישראל לשלב את אידאל יישוב הגליל עם אידאל המנגל החשוב לא פחות ולהגיע לציפורי".
זהו טקסט של שוקה גלוטמן על פרויקט מלפני שנה בשוויץ. הטקסט הוצג בפאנל באונ' ת"א לפני מספר חודשים.
אני מכניס פה את הוידיאו שעליו נכתב חלק מהטקסט.
זהו האתר של שוקה, להמשך הנאה
הצגת מקרה- פרויקט
Fishing for metaphors in the sea of life
בדברי אציג בפניכם פרויקט מיוחד אותו יזמתי כאמן, כמורה וכמנחה קבוצות דיאלוג. המיזם התגשם ביחד עם שותפי להנחיה מוחמד אגברייה בקיץ האחרון בשוויץ. לפני שאגש לפרויקט עצמו אני מבקש להתייחס למספר הבנות המשפיעות על דרך פעולתי.
1. מצב העניינים בין יהודים לפלסטינים בארצנו אינו קל. לפי הדו"ח השנתי של האגודה לזכויות האזרח לשנת 2007 75% מהנשאלים היהודים המבוגרים שהשתתפו בסקר, לא יגורו בשכנות לערבי, 61% מהם לא יארחו ערבי בביתם, 55% היו מעוניינים בהפרדה במקומות בילוי בין יהודים לערבים, אחוז דומה חושב שהמדינה צריכה לעודד הגירת ערבים, ויותר מחצי חוששים כשהם שומעים ערבית ברחוב. המצב בקרב הנוער היהודי שנסקר הוא אפילו חמור יותר. בפועל בקושי מתקיים קשר ישיר בין החברות השונות, קשר שהוא מעבר לקשרי כלכלה ומסחר בסיסיים.
2. המצב הבין-תרבותי הטבעי הוא של זרימה מתמדת, של תן וקח, כמו בכיכר השוק. הדברים משתבשים במציאות הקיומית- פוליטית בישראל, שבה התהליך כמעט עוצר. בקונפליקט הישראלי-פלסטיני כל צד נוטה לתפוס באופן כמעט מונוליתי את עצמו ואת הצד שמנגד. הנזק מצטבר גם בתוך כל אחת מהחברות. הוא מתבטא בחוסר היכולת לחוות את הגיוון המתקיים בכל תרבות לעצמה.
3. קו המפגש או קו העימות שבין תרבויות, מגדיר מקום בו כל תרבות משקפת את עצמה ומשתקפת, כמו מראה מול מראה ב"ביתן המראות" בלונה פארק. במצב הישראלי ההתבוננות ב"אחר" מגלה מבט החוזר במהופך, ממש נשף מסכות.
4. טבעו של האמן ותפקידו בחברה, מאפשרים לו באופן פוטנציאלי להיות: מסתנן, פורץ גדר, מתווך ושגריר החוצה גבולות ונע בין החברות השונות.
5. באמנות, על מגוון גילויה, מתקיים מעין סחר-חליפין במטאפורות. ככל שהמטאפורות הן מוחשיות ואוניברסליות יותר הן מאפשרות הפעלה יעילה ועמוקה יותר של רבדים מורכבים בחווית הצופה. שימוש מוצלח בהן עשוי לגשר בהצלחה יחסית על פני מרחבים בין-תרבותיים.
6. השימוש במטאפורות ככלי בתהליכים קבוצתיים דינאמיים הוא שימוש רצוי ורווח המאפשר ריבוד והעמקה בתקשורת שבין המשתתפים. המטאפורה מאפשרת לחלץ מדברי המשתתפים העמוסים בפרטים ובעובדות את ה"מוסיקה" אותה הם משמיעים בדבריהם. מטאפורה אפקטיבית עשויה להיות כלי רב-משחקיות בתהליך הקבוצתי, ולאפשר הדהוד יעיל בקרב המשתתפים.
7. כותרת הפרויקט "לדוג מטאפורות בים החיים" מכוונת לכך שבמוקד התהליך הקבוצתי היו חקירה ולימוד של מטאפורות מרכזיות מסיפורי החיים של המשתתפים. האפשרות להתבונן ביחד בסיפורים אלה גם בהיבטים הפואטים, והאסתטיים שלהם, עשויה לחשוף את המימד האוניברסלי הטמון בסיפורים, ובכך לאפשר מידה של הבנה, קבלה ואפילו הנאה.
תיאור הפרויקט: שוויץ מתקשרת על פי רב בתודעה עם שעונים שוקולד וגבינה, פסגות מושלגות, אגמים, נוף מוריק, פרות ופעמונים, ברבורים, עושר, שקט ושלווה כמעט מעוררי שעמום- ההיפך מכאן.
בוילה בת 150 שנה הצופה לאגם נוישאטל (Neuchatel) בשוויץ (הצרפתית) החל לפעול (בראשית 2006) מיזם אמנות ניסיוני Jourparjour 2006 המיועד על פי יוזמיו להיות "מעבדת תרבות" המתקיימת במה שמכונה בפיהם "כפר נוודים" (village nomade). פרטים נוספים ניתן למצוא ב:
www.jourparjour.net
www.zilumhai.com/jourparjour.html
הקבוצה המארגנת והמפעילה את הפרויקט מתגוררת במקום, והיא מורכבת בעיקרה מאמנים ממגוון תחומים המבקשים להתנסות באפשרויות אלטרנטיביות לפעולה ולמבע, באמנות.
במהלך שבועיים באוגוסט 2007 התארח הפרויקט "לדוג מטאפורות בים החיים" בוילה זו. פרויקט ניסיוני זה היה סדנה קבוצתית דינאמית לאמנים, ובעקבותיה אירוע אמנות פתוח לקהל הרחב. הפרויקט היה מבחינות רבות ניסיון, בתוך ניסיון אמנותי-קבוצתי מתמשך.
12 האמנים אשר השתתפו בסדנה הם: חנאן אבו-חוסיין, ראידה אדון, מאיה ברינר, רפרם חדד, פאהד חלאבי, בארטק לוקאסייביץ' (מוארשה), שאונה מקמולאן (מבלפאסט), ורד ניסים, אבי סבח, ראמי סעדי, איסאמו קריגר (מג'נבה), ליסה רייסך (ממינכן).
הם נבחרו בעקבות ראיונות מתוך מועמדים שאותרו ברשת ההיכרויות של מנחי הפרויקט. בקבוצה הטרוגנית זו היו נשים וגברים במספר שווה בטווח הגילים 26-36 שנה. האמנים שנבחרו היו מתחומי אמנות מגוונים, אמנות חזותית על כל גווניה, וכן מחול, תיאטרון ומיצג. האמנים באו מרקע מקצועי, ביוגראפי, ומעמדי מגוון ביותר. איש מהם לא התנסה לפני כן בקבוצות דינאמיות.
חלקו הראשון של הפרויקט היה כאמור סדנא דינאמית- תהליכית, אשר הייתה מובנית והתקיימה בחמשת הימים הראשונים של השהות במקום. בכל יום התקיימו שלושה מפגשים, שהתנהלו בשפה האנגלית: מפגש אחד בשעות הבוקר ושני מפגשים בשעות אחר-הצהרים, המפגשים כללו בסך הכל חמש וחצי שעות מגע. בשעות הערב, שהיו חופשיות, האמנים המשתתפים הציגו מצגות של עשייתם האמנותית. תוכנית הסדנה הייתה מורכבת מחמישה חלקים תוכניים: הראשון הוקדש להיכרות, בניית אמון בקבוצה והגדרת חוזה קבוצתי. החלק השני עסק במטאפורות אישיות של המשתתפים, והתייחס בעיקרו לעברם. חלק זה התבסס גם על חומרים אותם התבקשו להביא מראש. בחלק השלישי המשתתפים בחנו מטאפורות אישיות המתייחסות לקולקטיב או לקבוצת האם אליהם הם משתייכים. קבוצות ההשתייכות האפשריות היו הקולקטיב הלאומי, התרבותי, הדתי, המגדרי, המקצועי, המשפחתי, המעמדי וכו'. בחלק הרביעי הקבוצה בחנה את המטאפורות המרכיבות את מאגר המטאפורות של הקבוצה, ולמדה את המשותף והדומה שבהן. החלק החמישי והמסיים של הסדנא כלל איסוף וסיכום של התהליכים האישיים והקבוצתיים. בעקבותיו הקבוצה בחנה את המטלה הקבוצתית, וחקרה את אפשרויות הפעולה לקראת הפקת אירוע האמנות המשותף.
במהלך העבודה לקראת אירוע האמנות המשתתפים פעלו במגוון של שיתופי פעולה חוצי לאום, מוצא ומגדר. הם בחרו את דרך פעולתם באופן ספונטאני וחופשי. לרשותם עמדו חמישה ימי הכנה, ומעט מאד אמצעים. מרבית המאמצים האמנותיים התייחסו לחומרים ולגירויים אשר עלו במהלך הסדנה, לעיתים מטאפורות מדוברות התגלגלו והיו למטאפורות אמנותיות קונקרטיות ומוחשיות. האמנים עשו שימוש משחקי ומאלתר באמצעים, בחפצים ובכלים שמצאו במקום. התהליך הקבוצתי המקדים בא לידי ביטוי גם בכך, שאמנים פלסטיים שאינם רגילים לעשייה קבוצתית משותפת, הצליחו בזמן קצר מאד, בדרך ספונטאנית, ליצור עבודות משמעותיות באווירה של תמיכה ולגיטימציה. במרבית המקרים התחרותיות בה הם רגילים לפעול, נזנחה לטובת עשייה משותפת בה קולם הנפרד והייחודי לא אבד אלא נשמע היטב. באווירה זו משתתפים רבים העזו להתנסות גם בעבודה במדיומים שלא הכירו.
בנסיבות הכנס בחרתי להתמקד בעבודתם המשותפת של רפרם חדד וראמי סעדי: " כאן זה לא שוויץ!" כדאי בהזדמנות זו להזכיר ששוויץ מתקשרת על פי רב בתודעה עם שעונים שוקולד וגבינה, פסגות מושלגות, אגמים, נוף מוריק, פרות ופעמונים, ברבורים, עושר, שקט ושלווה כמעט מעוררי שעמום- ההיפך מכאן.
ראמי יצא לראשונה בחייו לחו"ל עם הסדנא. הוא בן למשפחה ששורשיה במצרים וחייתה במשך דורות בסידני עלי ליד הרצליה. משפחתו גורשה לאחר 48' למוקיבלה, ישוב על קו-התפר בסמוך לג'נין בתוך גבולות 67', שם הוא נולד. ראמי הוא בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל. המטאפורה האישית עמה חזר ועבד בסדנה הייתה השמש על כוחותיה החיוביים והשליליים. רפרם הוא בן הקהילה היהודית התוניסאית באי ג'רבא, בן למשפחה שורשית ומרכזית שם. בהיותו ילד משפחתו היגרה לארץ. הוא נמצא מזה שנים בתנועה מתמשכת בן ירושלים לג'רבא והעולם הערבי שמסביבנו. לאמנות הגיע לאחר עיסוק בבלשנות ובמתמטיקה. בנוסף הוא עוסק בכתיבה ובגסטרונומיה. המטאפורה האישית שלו בסדנה הייתה הנהר כמטאפורה לתנועה ולשינוי, ובו בעת כמקור לשקט ולהרהור.
העבודה שיצרו צולמה במבנה סמוך לווילה, מבנה שנבנה כקפלה (בית תפילה) ולצידו שוקת מים מפכים ועץ ערבה בוכייה עצום. רפרם הציב שתי מצלמות קבועות וביקש מראמי לשבת על הרצפה בישיבה מזרחית לפני מבנה המזבח ולספר בערבית, שפה אותה רפרם דובר, כל דבר העולה בו. העבודה הערוכה הוצגה כמיצב בחדר בראש המגדל של הווילה הצופה אל הנוף מסביב. הוידיאו הוקרן במוניטור אשר עמד על הרצפה ולפניו שטיח ומסביבם מזרונים ומושבים נמוכים. העבודה הוצגה ללא כתוביות תרגום, וללא כל טקסט נלווה.
גם מרבית הצופים במקום לא היו יכולים להתייחס לתוכן דבריו של ראמי. הם היו יכולים רק להתייחס לשפת גופו ולמבע פניו בשעה שהוא דיבר. הם היו יכולים להתייחס להיבטים התרבותיים החיצוניים של "מספר הסיפורים" המסורתי המספר את סיפורו הפעם לאור הנרות ולא לאור אש המדורה, או אש הנרגילה. הישיבה המזרחית בסביבה הנוצרית הזו, נראית זרה ומוזרה.
בחירתם ליצור עבודה שמרבית הצופים אינם מבינים את שפתה, מדגימה משהו מהקושי שביצירת תקשורת אותנטית חוצת-תרבויות. עמעום השפה לכדי מוסיקה, ממקד את המבט בשפת הגוף ובהתנהגויות הפיסיות הראשוניות, שאינם ניתנות לביות ולהסתרה. המחוות הגופניות האלה מבטאות ייחודיות ושונות תרבותית עמוקה, הן אינן נעלמות בקלות בלחץ של תרבות דומיננטית. כך תאר רפרם, בהקשר אחר בסדנה, את הדרגשים עליהם יושבים בהסבה המתפללים בבתי הכנסת העתיקים בג'רבא. צורת ישיבה זו, היא בעיניו ביטוי לאורח חיים, לטמפרמנט ולתפישת עולם. בבית הוריו של ראמי ישנו חדר אורחים ובו ספות וכורסאות, אליו מוזמנים האורחים המערביים. בסמוך ישנו חדר אורחים נוסף והוא המדפה- חדר ההסבה ובו מזרונים וכריות, המיועד לאירוח ברוח מסורתית. בחירתם לאזכר דווקא בשוויץ את העובדה שהם באים ממקום שאינו אידילי ופסטורלי, למרות שהוא אמור להיות הארץ המובטחת, מייצגת שותפות גורל מסובכת ומפותלת, שזר יתקשה להבין. קשיי התקשורת הבין-תרבותיים אינם נעלמים כמובן גם במקום שהוא אינו שוויץ.
רפרם וראמי נמצאים ברגע דומה בחייהם האישיים והמקצועיים. הם עסוקים בבחינת זהותם, בהגדרתה ובחיפוש אחר נקודת איזון שתאפשר תפקוד מוצלח בין העולם המערבי לעולם המזרחי המכוננים את תודעתם. רפרם בתנועתו לג'רבא מבקש לשקם משהו מזהותו, שהוקרב בהגירת משפחתו לארץ, ובמאמציה להתערות בה. ראמי מנסה לחזור לכפר הולדתו, ומבקש לגשר על הפער שבין החוויה אליה נחשף בבית הספר לאמנות, חוויה שהיא זרה ומנוכרת לחיים המסורתיים שבבית.
לסיכום אוסיף, שבשונה מהתנסויות דיאלוגיות דומות בארץ, נוכחות הקונפליקט בתהליך הקבוצתי הייתה פחות סטריאוטיפית-לאומית (לא הייתה תחרות על הקורבניות או על הצדק למשל). נוכחות הקונפליקט הייתה ארוגה לעומק הסיפור האישי של המשתתפים. המשתתפים הבינו מהר מאד שהם הם ה"טקסט האמיתי" של הסדנא לפני כל נושא אחר, לרבות הקונפליקט הלאומי, אשר משתלב לתוך הטקסט שלהם. המצב הפוליטי נחשף במלוא מורכבותו, כשהוא הובא ברצף של שאלות זהות אישיות, למשל כיצד חוויות ילדות המושפעות מהמצב הפוליטי, מתחברות למצוקות שמקורן בחיי המשפחה והמסורת, ומקרינות על פעולות והחלטות בוגרות, המוליכות לפעילות פוליטית, קהילתית, ואמנותית.
עוֹד מִתְלַבֵּט - רפרם חדד 
תגובות
טוב שחזרת רפרם, התגעגעתי.
הייתי קצת באאוט 🙂