ארבעה ימים בחזרה לישראל

לפני כשבוע יצאתי מכיוון ג'רבא צפונה, לכיוון טוניס, על מנת לתפוס את האוניה לאיטליה שעמדה לעצור עצירה ממושכת במלטה. לקחתי את רכבת הלילה מגאבס והגעתי לפנות בוקר לטוניס. פגשתי שוב את גברי והסתובבנו קצת בשדרות חביב בורגיבה. מדי פעם הוא כרך את ידו סביב היד שלי ואני נזכרתי בסיטואציה שקרתה לי לפני כמה חודשים.
רציתי להתעסק פעם עם הדימוי של שני גברים, הטרוסקסואלים, שהולכים חבוקים. זה קיים הרבה בחברות מזרחיות, במקומות בהם אין "חשש" גלוי מהומוסקסואליות. ראיתי שזה קיים פחות אצל ערבים ישראלים, אולי בגלל המערביות כאן וגיליתי שזה קיים קצת אצל בחורי ישיבות ספרדיות. בחורים שפחות חשופים לתרבות המערבית ויכולים ללכת בלי חשש של "מה יגידו". ללכת בצורה טבעית. כשהייתי בשוויץ פגשתי שם אמן פלסטיני בשם רמי. התחברנו שם טוב והיינו יוצאים לטייל באזור תוך כדי שיחות עמוקות. אני זוכר שפעם אחת הוא שילב את ידו בידי ואני ברתיעה מיידית רציתי להשתחרר. המחשבה המהירה שבאה בעקבות המעשה היתה להשאיר את הזרוע כמות שהיא ולהמשיך בהליכה הנינוחה. ההרגשה היתה שונה לגמרי. מאד גופנית ומאד גברית.
משהו דומה היה לי עם גברי. הוא בן שישים פלוס, הולך מהר. וכך נסחפתי אחריו.
כשהגיע הערב הוא לקח אותי ללה גולט, למקום בו האוניה עמדה לצאת. עמדתי בתור למשרד הכרטיסים והוצאתי את הדרכון התוניסאי שלי. אדם מבוגר שעמד לידי הסתכל עלי ושאל בערבית אם אני יהודי. הזכרתי לו מישהו מהילדות. דיברנו קצת וכשעלינו לאוניה הפכנו לחברים.
באוניה תמיד צריך לתפוס עוד מישהו להעביר איתו את הזמן בלובי. הוא עלה לאוניה עם חבר שלו. שניהם בני חמישים ושניים. לו קוראים ג'מאל. כמו להרבה אנשים שנולדו ב-1956-7 ונקראו אחר ג'מאל עבדל נאצר. חבר שלו, סלאח א-דין, היה לפני עשרים שנה אלוף תוניסיה באגרוף ולאחר מכן גם אלוף אפריקה. שניהם גרים במונקו ונוסעים מדי פעם לתוניסיה, לבקר את המשפחות. ג'מאל, בעל מבנה גוף כחוש, שואל כל חמש דקות אם אנחנו רוצים קפה ואז הוא ניגש לבאר ומזמין לכולנו קפה. האגרופן שותה תמיד ליד הקפה מים מוגזים עם חתיכת לימון. לובש חליפה, גוף מרובע ולא מרבה לדבר.
ג'מאל לוקח על עצמו את מלאכת הדיבור. מספר על דברים מוזרים שהוא ראה או מכיר. מחכה לתגובה שלנו ואז תולה מבט בתקרה, אומר נאי נאי נאי, ממלא את לחייו ונושף נשיפה קצרה. הוא יוצא לעשן כל חצי שעה והאגרופן, בפנים חתומות, נשאר בלובי ומעשן אחת לשעתיים. כשאנחנו מגיעים למלטה אנחנו יורדים מהאוניה ליום ארוך רק כדי להיווכח שמדובר ביום העצמאות המלטזי והכול סגור. דברים מוזרים קרו במלטה, אך אשאיר אותם לעצמי ולמידת האמון שלי בדברים שאני רואה.
כשאנחנו חוזרים לאוניה אני מעדיף לעלות למעלה, לסיפון, ולהסתכל על הים. הצבע שהוא מקבל כשהיום מתחיל להחשיך הוא מהמם. מין כחול כהה עם עומק תכלכל. אני מסתכל בגלים הקטנים ומדמיין את כל הים הזה כמו ניָר כחול ענק, אינסופי. ניָר מקומט בצורה שאי אפשר לכתוב עליו יותר. מדי פעם אני מדמיין יבשה, זה בודאי קרה הרבה לאנשים בהפלגות ארוכות, לא ידועות. יותר מאשר הנסיעה בת היומיים הקצרה שלי. ויכול להיות שהייתה זו סרדיניה. יכול להיות שדמיינתי.
היו לי תובנות מסוימות בתוך האוניה. בעיקר כתוצאה מהישיבה הקבוצתית שלי. בדרך כלל אני משויך לקבוצה של האירופים באוניות האלו. והפעם החלקתי לקבוצה התוניסאית. הרבה בזכות עאבד. ביציאה למלטה היינו אחרונים לצאת. דיברתי רק בערבית כל הנסיעה, לא הוצאתי מילה באנגלית. וחשבתי על היחס של הישראלים למהגרים הערבים באירופה. איך הם מיד תופסים את הצד של האירופים ולא מרגישים שגם הם בעצמם דומים לאותם מהגרים.
אנחנו מגיעים לגנואה מאוחר מדי ואני מבטל פגישה לילית במילאנו ומנסה למצוא לעצמי מקום לינה בגנואה, באמצע הלילה. אני יודע על חואן קרלוס, חבר מקוסטה ריקה שעובד בסטודיו גדול בנמל ואני מרים לו טלפון קצת אחרי חצות. ברקע אני שומע המולה והוא צועק לי בשפופרת לבוא מהר ולנסות להביא איתי עגבניות. אני עמוס תיקים עד לזרא מנסה לדדות במהירות לסטודיו שנמצא מול האקווריום הגדול. אני מטפס בגרם המדרגות העצום רק כדי להיכנס לסטודיו ולראות מחזה סוריאליסטי של עשרים זונות יושבות מסביב שולחן וחואן מחלק לכולן אוכל. לחואן יש שיער לבן וזקן לבן גם הוא. צר ומחודד. הוא נראה כמו פסיכופת. הוא החליט שכמעשה חברתי הוא מזמין את כל הזונות שיושבות למרגלות הקשת שבתחתית הבניין שלו לארוחה שבועית. אני, קצת בהלם מהתחלופה ביבשות, נשלחתי למטבח לחתוך ירקות.
זה היה לילה שלא הייתי בטוח בקיומו עד שחואן העיר אותי בחמש בבוקר. אחרי רבע שעה של שינה טרופה, כדי ללוות אותי לתחנת הרכבת. לקחתי רכבת למילאנו שם שתיתי קפה של בוקר עם אורי שלאחריו הוא לקח אותי לשדה תעופה.

אלו היו ימים של חזרה קצת מטושטשים. הייתי ארבעה ימים מלאים בתנועה מתמדת כשכל המדינות מסביבי גם החליפו שעון קיץ בתזמונים שיכלו רק לבלבל אותי ואת לוחות הזמנים שלי.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ענת פרי  On אפריל 6, 2008 at 3:56 pm

    ומה קרה במלטה?

    יותר מוזר מסעודת צדקה עם עשרים זונות?

    מתחת אותנו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s