צילומים חיים

אתמול מצאתי במגירה צילומים מהשנים האחרונות. התחלתי לדפדף וראיתי צילומים של המשפחה שנשארה בג'רבא וגם צילומים שנשלחו מישראל.
בעוד אני מסתכל התחלתי להבין כמה דברים שעוד לא הבנתי. ג'רבא תמיד נראתה בעיניי כמקום שעצר את חייו ברגע שהמשפחה שלי עזבה אותו. האנשים שעוד נשארו שם תמיד נראו בעיניי קפואים וחזרו לחיות רק כשראיתי אותם במציאות.
אולי זו היתה התוצאה של כמות הסיפורים ששמעתי על המקום. תמיד בלשון עבר.
לפתע ראיתי את כל הבני דודים שלי בגילאים שונים. בשמחות שונות. ואז ראיתי את הצילומים של המשפחה שלי. יותר מלחיץ בהתחלה היה לראות את עצמי בצילומים שנשלחו מישראל. בתחילה קטן ואז גדל וגדל.
פתאום הרגשתי שהיה כאן לב פועם בחוזקה שהסתכל על אלו שהלכו ותבע לדעת מה קורה.
ראיתי שם צילום של אשתו של דוד שלי בישראל, לפני שהתחתנה. אולי רצה להשוויץ בה, ושלח צילום יפה שלה. כשראיתי לראשונה את ההורים שלי, בביקור שלהם בבית בו אני יושב עכשיו, התחילו הזמנים להשתנות והרגשתי איך הזכרונות מצטלבים.
בצילום הבא שנשלח מישראל אני מזהה רק את סבא בועז. שאר הדמויות דהויות. מאחור מופיע הכיתוב: "זאת המשפחה". ואני מזהה את הכתב של אמא שלי.

 
ברוב הצילומים כולם ישובים. מסתכלים למצלמה. יודעים שהם שולחים זיכרון לאלו שנשארו במקום אחר. מאד מוזר לי להסתכל ככה על צילומים. כשאני מצלם אני עושה זאת עם מחשבה של כיעור ויופי, אסתטיקה, משהו שעובר לי בראש באותו זמן. אף פעם לא כתיעוד אמיתי. תמיד זלזלתי בצילומי תיירות. מה שאני רואה, תמיד חשבתי, נחקק אצלי בראש וזה יותר חשוב מצילום.
לפתע ראיתי משהו שונה בצילומים. איך משפחה שומרת על קשר ומזכירה עצמה לחלק האחר שלה, זה שנמצא רחוק.
 
הצילום הבא נלקח לפני 31 שנה בערך. עומדים מימין אחות של אבא שלי, אבא ואמא שלי. אני יושב על השטיח ולידי אחי ואחותי הגדולים. אני מזהה את החלונות בראש הצילום כאלו שנמצאים בבית שבו נולדתי.

 
 
אני מביט שמאלה, כנראה למישהו שמסמן לי לשתוק, או לחייך.
 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמי  On מרץ 21, 2008 at 2:08 pm

    רפרם ידידי, התיעוד האישי שלך תמיד מרגש ומרתק. התמונה עם השטיח מספרת ספור שלם.

  • שרון רז  On מרץ 21, 2008 at 9:07 pm

    אכן מרתק
    וגם די מדהים איך אתה דומה בול לאביך ולסבך אם הם אלו שמופיעים למעלה בתמונה הכתומה והמקומטת
    צילומים, כל כך חשוב, מרגש, זה מה שנשאר, וזה מתעתע, מורכב

  • חני  On מרץ 23, 2008 at 12:18 am

    כתיבה נקייה ומרגשת, וכמובן גם הצילומים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s