ברכיה

שבת בבוקר אצל ברכיה טיבה שתימשך שעות ארוכות. הוא יזמין בד"כ לאפריטיף קצר ואז ילכוד אותך ליד השולחן עד שתשתכר קלות עד כלוט ולא תוכל לקום, גם אם תרצה.
את ברכיה הכרתי בביקור הקודם שלי באי. עת הייתי עם חביבה. הלכתי לבית הכנסת רבי אברהם, שנמצא בזנקת חדד (רחוב חדד), בית כנסת שכל משפחתי, משפחת בועז חדד, היתה מתפללת בו. לראשונה כשהגעתי לשם התיישבתי בפינה הימנית של בית הכנסת, מתחת לאחת הקשתות. ניגש אלי אדם, לבוש בשרוול ערבי, ווסט עם ריקמה מזהב ופנים יפות ואמר לי שהתיישבתי בדיוק במקום בו נהג סבא שלי לישב. הוא תיאר לי איך ביום כיפור היה סבא שלי מגיע, הוא ואחיו, לבושים כולם בלבן. עם ברנוס (מין מעיל צמר ענק) לבן וכאבוש, תרבוש שטוח, לבן גם הוא.
לאחר התפילה, הוא הזמין אותנו אליו לביתו. לאפריטיף קצר. סופנו שנשארנו כל היום בביתו, הלומי שיכר. אביו המנוח היה המוהל שלי והיה ידוע בהכנסת האורחים שלו. ברכיה הולך אחר דרכי אביו.
אתמול בבוקר, בבית הכנסת ראיתיו שוב. לבוש במיטב בגדיו, עוטה על עצמו ברנוס תכלכל. הוא הסתכל לעבר הפינה בה הייתי מסב וחיוך רחב התפשט על פניו. ניגש אלי כדי ללחוש לי באוזן ולהזמין אותי לאפריטיף. אני טענתי שהנני כבר מוזמן לארוחה והוא טען שמדובר רק באפריטיף. אוכל קצת ואמשיך לי לדרכי.
זה אכן התחיל באפריטיף. קידוש שלאחריו הובאו שלושה בקבוקים עבי כרס של יין הבית (ברכיה: זה לא יין, זה דבש). שבעה סוגי דגים ועוד סלטים שונים ומשונים. ביניהם צלוחית קטנה עם פלפל חריף קטן שישב במשך שעה ארוכה על הקאנון (מין כלי קטן עם גחלים), הופשט מעורו והושם עם שמן זית למשך יום שלם. השמן עצמו היה חריף וכגודל חריפותו, כך היה טעמו.
אני, שכרגיל ניסיתי את כוחי רק בחצי כוס יין, שמתי לב לחרדתי שכיליתי כבר חצי בקבוק עב כרס. שיטת המארח היא פשוטה. למלא בחשאי את הכוס כשאתה נועץ את מזלגך באחד הדגים. ראייתי התחילה להתערפל והדגים התחילו לקום מרבצם על הצלחת. כל דג ודג שאכלתי, כולם הוגשו קרים לאחר שטוגנו ביום שישי, היה בעל טעם אחר והיה סיפור אודותיו. זהו דג המכונה חמרא, כי הוא אדום ואפשר להשיג אותו רק בדרום האי. הדג הירקרק הזה, אין לכם אותו. תתחיל דוקא עם הפנים ורק אז תעבור לגוף. רק לאנשובי לא היה סיפור, הוא היה פשוט אנשובי.
כעבור כמה שעות, לא הייתי מסוגל לספור, הגיע הסיר של החמין מהקושא (התנור המרכזי הגדול). צלחת גדושה בחמין הושמה מולי וכשהכפית שלי העלתה כף מלאה בחיטה ראיתי את מבטו של ברכיה נעוץ בי. מחויך כולו. אומר לי "שבת עזיזה", ומתחיל למחוא כף בשמחה. משהגיע לשולחן בקבוק של בוכא תוצרת בית, חישבתי בשאריות מוחי שמוטב ולא אגע במשקה הזה. ברכיה חשב אחרת.
למה יצאתי לספר את הסיפור הזה. רק כדי לספר על הפירות שהגיעו לשולחן. תחילה הגיעו הארטישוקים וברכיה גיחך על כך ששמע שבישראל, המקום ממנו אני בא, מוכרים אותם לפי משקל ולא לפי מספר. בצלחת הפירות הגדולה בלטו לימונים רחבים וקטנים שהיו בעלי בשר לבן, מתוקים וטעימים. ברכיה החל לקלף מהפירות על הצלחת, לגלען אותם ולהגיש לי לפי. משסירבתי הוא צבט אותי במותניי, מה שגרם לי במין רפלקס לפתוח את פי ולמצוא חתיכת תמר על הלשון.
לאחר כרבע שעה של עירוי פירות סימן לי ברכיה לקרב את אוזני אל פיו. קירבתי בחשש מה את אוזני כדי לשמוע התנצלות. "מהקלמנטינות לא נתתי לך, הן לא היו טובות דיין".

 

ברכיה בצילום נהדר של חביבה פדיה

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמי  On מרץ 17, 2008 at 7:26 am

    תיאור הדר רפרם. רק אל תשכח לחזור בזמן..

  • דפנה לוי  On מרץ 17, 2008 at 7:30 am

    איזה ניחוחות נפלאים עולים מהסיפורים שלך:-)

  • רפרם  On מרץ 18, 2008 at 12:38 pm

    תודה דפנה
    עמי, מהמשפט שלך עולה ארומה עתידנית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s