יום בטוניס וביזאראט שהסתיים בתאונת רכבת הזויה

זה היה אתמול. קבעתי עם גברי בשעות הבוקר. הוא גר בקומה הרביעית בבית גדול באווניו די ליברטי, שארעה אל חוריה (חורין-חופש), בבניין בו גרה המשפחה של אמי, לפני שהתחתנה. הדירה של גברי נמצאת מול הדלת שבה גר דוד דני. אני שותה אצלו תה חזק, אוכל שקדים ותמרים ואנחנו יורדים לאוטו.
כל הפעמים שהייתי בג'רבא ולא הייתה פעם אחת שהצלחתי להגיע לבית החיים בטוניס הבירה, שם טמונים סבא וסבתא שלי. בית החיים נמצא מרחק קילומטר מהבית של גברי ואני נכנס לשם מרוגש כולי. אני לא מצליח להיפרד מהמקום עד שאני מבטיח לעצמי לחזור לשם למחרת, כדי לנקות.
אני חוזר לאוטו ואנו נוסעים לשוק של הירקות, אחד משמונה שווקים גדולים שיש בטוניס. התפקיד שלי הוא לסדר את הפרווה הלבנה שעל הפרונט. היא ממשיכה ליפול ואני ממשיך לסדר. בהמשך אציע להדביק אותה וגברי עוד יאחז בסיכוי למכור את הפז'ו החבוטה ולא לעשות שינויים מרחיקי לכת. כמו השימוש בדבק למשל.
שוק הירקות הוא חלומו של כל אדם, לפחות שלי. דוכנים ענק של צנוניות, גזרים ומלא תפוזים. ירקות עונתיים בעיקר. והרבה הרבה ארטישוקים. אלה לא נכנסים לשקית, כל אדם הקונה ארטישוקים חובק תחת בית שחיו את החרשופים, הגבעולים והולך גאה חזרה למכונית/לבית.
גברי קונה תפוזים למיץ, טונה לבנה טריה, שמיר ופטרוזיליה. לאחר מכן הוא מתחיל לרחרח אחר הארטישוק הכי טוב. כולם מכירים אותו ומנסים להציע לו את שלהם. כעבדקן בסוכות הבודק לולב, הוא אוחז כל ארטישוק, מציץ לתוך העלים, מרחרח, טועם ובסוף מחליט. הוא אוסף ארבעה גבעולים אל מתחת לבית שחיו ואנחנו הולכים לחנות כלים הקרובה לשוק. גברי מחפש שם ידית לדלת המטבח והמוכר מסתכל על הארטישוקים בקנאה גלויה. שואל אותו מהיכן מצא אותם. וכשגברי מתחיל להסביר, המוכר ושני הקונים האחרים בחנות פוערים את פיהם בחצי פה ובוהים בו, מנסים לרשום בראשם את המיקום המדויק.
אנו חוזרים לאוטו והוא מתחיל לקלף ולאכול ארטישוק אחד. טוען שזה טוב לכבד. אנחנו נוסעים לכיוון הבית, שם הוא מוריד את הדגים. אני עולה כמה דקות אחריו ומשתמש בעלי הארטישוק שהשאיר כסימן דרך.
אנחנו חוזרים לאוטו ובעוד אני מסדר את הפרווה שנפלה שוב, אנו נוסעים לאיזור מדינה, היכן שהשוק הגדול. קרוב לשוק הסגור ביום ראשון, נמצא קפה ג'דידה. ליד הקפה נמצאת המאפיה הכי טובה בעיר. עם לחמים של פעם, שטוחים ועשויים בתוך תנור עצים ישן. אני מספיק להציץ בבנין המפלגה שנמצא באיזור מדינה. בנין זכוכית שחורה שעטוף כולו במין פיסול מזרחי של קשתות זעירות. בנין יפהפה.
בחזרה לבית, הטלפון מצלצל באוטו ואלברט שיש, מבית האבות היהודי שנמצא בלה גולט, על הים, מודיע שנפטרה דיירת ערירה שלו. והוא מחפש עשרה גברים שיבואו ויענו לקדיש.
אנחנו ממשיכים לבית, לאכול צהריים ולהמשיך משם להלוויה. אשתו של גברי שמה על השולחן דגים מטוגנים עם ביצה, סלק בלימון, סלט דלעת עם גזר ועריסה וצנוניות. כשאנחנו גומרים לאכול, היא שמה לי שמן זית בצלחת ואני מבין שאני צריך לנגב אותו עם הלחם. זהו שמן חדש מספאקס (מרכז תוניסיה) ואני מזהה במבוכה טעמים מהילדות שלי. מניגוב השמן.
אנחנו יוצאים לאחר האוכל לשער נחמה, שנמצא באיזור המרכז. שער בו תבוא נחמה. את המקום מנהל אדם ישיש, גבוה מאד, עם רעמת שיער לבנה עד הכתפיים. יש לו אפודה לבנה ומקטורן חום משובץ. מהרגע שאני מגיע הוא הוא מוצץ את שפתיו נטולות השיניים ומסדר באובססיביות את הכיסאות בשורה.
הנפטרת מגיעה ונכנסת לרחיצה. האנשים שהתקבצו עומדים בחוץ ומחככים ידיים כדי להתחמם. מעשנים סיגריה. מישהי שואלת את אלברט שיש אם מגיעים עוד אנשים מבית האבות והוא אומר שכולם ברחו לפריז, מפני הקור. נשארתי לבד, הוא אומר. "ריבי פוק ואנא לוטה". אלוהים למעלה ואני למטה, על הרצפה. אלברט נראה כמו איש סוכנות משנות החמישים, חליפה ירוקה, שיער לבן ופרצוף שבע. סיגריה תמידית נופלת לו מהשפתיים. פגשתי אותו לראשונה לפני שלוש שנים, בלה גולט. בחוף היפה של טוניס.
אחרי הקדיש אני וגברי נוסעים לביזאראט. עיר חוף קטנה, מרחק ארבעים דקות מטוניס. הוא משאיר את הטרנטה ליד מוניות השירות ואנחנו לוקחים מונית שירות מהירה. בדרך הוא מפציר בי להתחתן עם תוניסאית. הוא אומר לי שהוא מכיר את הישראליות. הן לא יאהבו את ההורים שלך. הן יגידו לך שהתחתנו איתך ולא עם אמא שלך. אני מהרהר באמא שלי ומחייך בשקט.
הדרך לביזאראט כולה ירוקה ומלאה עדרי מרעה ופרדסים. בכניסה אנחנו עולים על גבי גשר מתרומם שנמצא מעל המים וגברי משאיר אותי לשבת בבית קפה מול הים כשהוא פונה לעסקיו. אני חולק שולחן עם דייג כבן שישים. יפה תואר. לבוש בירוק, מעיל שחור וכובע צמר ירוק. מעשן בשקט. אנחנו יושבים ליד שיח ענק של מרווה ואני נכנס למצב הרוח המקומי.
נדלקתי על העיר הזו ממש. אני יושב מול מפרצון קטן עם סירות, נוף ים תיכוני לגמרי, קרוב מאד לשוק של העיר. הבתים נמוכים ומסויידים בלבן עם חלונות בצבע טורקיז. על אחד הגגות מסתובבות תרנגולות ותרנגול אחד שמצווח עד שראשו נמתח אל מעבר למפתן הגג.
אני מבטיח לעצמי לחזור לעיר הזו ואנחנו מחליטים לחזור ברכבת לטוניס. אנו מגיעים לתחנה הקטנה שבמקום ורואים רכבת ישנה. גברי מספר שכל הרכבות כאן הגיעו מצרפת, אחרי שהתקלקלו. אני דוקא מרוצה מהמצב של הרכבת ומתיישב באחד הקרונות הריקים. הרכבת צופרת ואנחנו מתחילים לזוז כשאנחנו משוחחים על רכבות. אני מספר לו על הרכבת מקאהיר לאלכסנדריה, בה אנשים עומדים ויושבים, אוכלים ושותים. מסביב
ש ציפורים ובעלי חיים, ובכלל המולת אלוהים. הוא מחייך ואומר לי שהוא ראה את הרכבת הזו בסרטים המצריים. מבשלים שם תה על מדורה קטנה, ליד הרגל שלך.
בעוד אנו מדברים, האור בקרון נכבה והקרון מתחיל לנסוע על חצץ ולא על מסילת רכבת. הקרון שלנו ניתק מהרכבת וכמעט והתהפך. אנחנו מחזיקים אחד בשני ויוצאים חיוורים מהקרון כדי לראות אנשים בחוץ והמולה גדולה. הרכבת עצמה חדלה מלעבוד ומצאנו עצמנו עומדים בחוץ בקור. "מלוחין" (זרוקים) כמו שגברי הגדיר זאת. מדי פעם נפוצו שמועות על כך שהקטר ועוד קרון אחד ימשיכו לטוניס, מה שגרם לכולם לעלות על אותו קרון אומלל. לאחר כשעתיים של תיקונים ושיפוצים, עלינו כולנו בצפיפות על שתי קרונות והמשכנו בנסיעה האיטית לטוניס. גברי, רוטן כולו, סיפר שקרה לו פעם שהרכבת נתקעה בדרך לפריז ואנשי הרכבת חיכו בתחנה כדי להביא לנוסעים פיצויים. בטוניס יחכו לנו, כך גברי, עם דרישה לתשלום נוסף, על השהיה הממושכת בקרונות החמימים שלהם.
היה יום די מעייף והלכתי לישון מיד כשהגענו לטוניס. היום בלילה אני לוקח את הרכבת לגאבס (מדובר ברכבת חדשה, לא פרברית. כך אמרו לי לפחות) ומשם ממשיך לג'רבא.
 
משהו קטן:
יש משהו מוזר עבורי בכתיבה הזו לאינטרנט, כשאני מצלם במקביל במצלמה אנאלוגית בפורמט בינוני. אעשה עם כן משהו שונה מבחינת מהירות ההפצה האינטרנטית. אכתוב עכשיו ואפרסם צילומים בעוד כמה שבועות, לאחר שאפתח ואסרוק. אכניס קישורים לכאן ובכך אקיים את מצוות האינטרנט (ההיפר טקסט).

אה, ועוד דבר, יש לי כבר מאה אלף כניסות, שזה די נחמד.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סרנה  On מרץ 10, 2008 at 11:17 am

    מלא בכל אותם פרטים קטנים שהופכים את הסיפור לדבר מה שאתה נוסע בו

    כמו להיות איתך בקרון המתנתק ונע על החצץ

  • ענת פרי  On מרץ 11, 2008 at 7:09 pm

    מעורר תיאבון

    ותאוה לארטישוקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s