יוזף רות – היהודי הנודד

הטרגדיה של היהודי הנודד היא שתמיד שואלים אותו מהיכן הוא הגיע. אף פעם לא שואלים אותו לאן הוא רוצה להגיע. המקום האחרון שהוא רוצה להזכיר שוב על בדל שפתיו או להיזכר בו שוב הוא המקום שממנו רק ברח. מסמכים, מסמכים ועוד פעם מסמכים. זוהי הטרגדיה של היום. חשוב מהיכן באת, לאיזו ישות פוליטית היית שייך. לא חשוב מי אתה.
ברוח הדברים האלה כתב יוזף רות את "היהודים הנודדים". הפוסט הזה הוא המשך לפוסט "מצבות" שכתבתי לפני כמה חודשים.
אני לא חובב מצבות ידוע, אך אולי בתשוקה שדומה לתשוקה בה נשים מרוקאיות הולכות לבבא סאלי, גם אני חיפשתי את הקבר של רות בדרום פריז. רות התאבד בשתייה מופרזת ב-1939, כשהנאצים נכנסו לפריז. הוא צפה ברעדה איך נבואותיו התגשמו בצורה כל כך מפחידה. בית הקברות טיאה שבו רות קבור (Thiais) נמצא דרומית לשדה התעופה אורלי. צריך להדרים אחרי אורלי עם אוטובוס ולרדת ליד רחוב עם מסעדות תורכיות.
זהו בית קברות נוצרי. על כל מצבה מתרומם צלב ופרחים מונחים בתפזורת. מייצרים נפח לכל מצבה. במהירות הגעתי לקבר של רות. הוא היה שטוח מאחרים. על מצבות של יהודים שמים אבנים, לא פרחים.

יוזף רות

הסתכלתי סביבי וראיתי את סבך המצבות על צלביהם ופרחיהם. הבחנתי בעוד קבר "שטוח" בשורה ליד. משהתקרבתי הבחנתי שזהו הקבר של פול צלאן. צלאן כמו רות, התאבד גם הוא. צלאן התאבד בגלל אהבה נכזבת. רות התאכזב בגלל עולם מכזיב. שניהם נקברו בבית קברות נוצרי, במקום בחצר האחורית של בית הקברות היהודי.
נוגע ללב סידור האבנים הצבעוניות על הקבר של צלאן. אי אפשר היה להשתמש בפרחים. ניסיתי לנחש מי שם את האבנים הצבעוניות. אולי זו אהובתו המכזיבה. אולי אהובה אחרת, מאוכזבת דווקא.

פול צלאן

אני מצרף כאן חלקים מתרגום שכתבתי ל"יהודים נודדים".

"…וכך באופן הפוך, היהודי המזרחי אינו רואה אף אחד מיתרונות ארץ המוצא שלו. הוא אינו רואה את המרחבים חסרי הגבולות, את האיכות של האנשים שהפשטות שבהם יכולה לייצר אנשים קדושים ורוצחים, מוזיקה מלנכולית, הדר ותשוקה אובססיבית. הוא לא מצליח לראות את הטוב באנשים הסלאביים שהגסות שלהם יותר הגונה מהחייתיות המאולפת של האירופיות המערבית, הסטיות החשאיות שלה, ההתרפסות שלה בפני החוק, עם כובע היוחסין שלה בידה הקפוצה".

"… כל האבות מברכים עכשיו את ילדיהם. כל האימהות מתייפחות עכשיו מול פמוטי הכסף. כל החברים מחבקים אחד את השני. כל האויבים מבקשים סליחה אחד מהשני. מקהלה של מלאכים מתריעה בחצוצרות לקראת יום הדין. בקרוב מאד אלוהים יפתח את הכרך הגדול בו כתובים החטאים של השנה, העונשים והגורלות. הנרות דולקים עכשיו עבור כל המתים. נרות אחרים נמצאים עבור החיים. המתים נמצאים רק צעד אחד מהעולם הזה, כמו שהחיים נמצאים צעד אחד מהעולם הבא.
התפילה הגדולה החלה. הצום הגדול כבר נכנס לשעתו השניה. מאות, אלפי, רבבות של נרות בוערים לפני או בצד הנרות האחרים, כפופים יחד, נאגרים יחד לכדי להבה אחת גדולה. מאלף חלונות בוקעת תפילה בוכיה, מורכבת מלחנים חרישיים, עדינים, ארציים שהועתקו מאלו שבגן עדן. בכל בתי הכנסיות, האנשים עומדים, אסופים יחד. חלקם משתטחים על הקרקע, שוכבים שם לזמן ממושך, אחר כך קמים, יושבים על שרפרפים או על הרצפה, משתופפים שם, ולפתע מתרוממים על הרגליים, מתנודדים קדימה ואחורה מהמותן ומעלה ואז, מתנהגים כשומרים, מתנועעים במעגלים במקום הקטן שהוקצב להם. בתי תפילה שלמים מלאים בחולצות לבנות של תכריכים, עם החיים שנעדרים, עם המתים שנמצאים. אפילו טיפה של רוק אסורה ללחלח את השפתיים היבשות ולרענן את הגרון הניחר שבוכה בכאב כה גדול- לא לעולם ולסביבה, אלא לשמיים. הם לא ישברו את תעניתם היום או מחר. זוהי עובדה מהממת להבנה כי אף יהודי בעיירה הזו לא יכניס לפיו מאכל או שתיה. כולם הפכו לנשמות, עם תכונות של נשמות. כל רוכל היום הוא במידה מסוימת מלאך, מפני שבזה היום הוא מנסה להגיע לאלוהים. כולם מותחים את ידיהם כדי להגיע לשיפולי בגדיו.
כולם ללא אבחנה: העשירים לא טובים יותר מהעניים, אף אחד מהם לא יאכל היום. כולם חוטאים, כולם מתפללים. בלבול בא עליהם, הם מסוחררים, הם מרוגשים, הם לוחשים, הם פוגעים בעצמם; הם שרים, צועקים ומקוננים. דמעות כבידות יורדות במורד הזקן הישן שלהם והרעב שלהם נלקח על ידי כאב כל כך גדול ועל ידי הלחנים העתיקים שממלאים את אוזניהם המולהבות.
את השוני היחידי שהוא בר השוואה ראיתי בלוויה יהודית.
הגופה של היהודי המנוח שרועה בתוך ארון עץ פשוט, מכוסה בבד שחור. הארון לא ניצב על עגלה אלא נישא על ידי ארבעה יהודים שבמהלך נמרץ סוחבים אותו לפי הדרך הקצרה ביותר- אני לא בטוח אם אלו כללי הטקס או כי הליכה בדרך הארוכה תכפיל את הנטל על מרימי הארון. הם כמעט מתחרים ברחבי העיר עם הגופה. ההכנות להלוויה נעשו במשך יום. אסור לגופה להישאר ללא קבורה למשך יותר מעשרים וארבע שעות. קינת האבלים נשמעת בכל רחבי העיר. הנשים רצות ברחובות, קובלות את צערן בפני כל זר. הן מדברות אל הנפטר, מכנות אותו בשמות חיבה, מתחננות בפניו לסליחה ומחילה, מוכיחות עצמן בצורה נוראית ושואלות במבוכה מה יעשו בלעדיו. הן מצהירות על רצונן למות- והכל תוך כדי ריצה ברחוב הראשי- כאשר פרצופים שונים מציצים מהחלונות ואנשים אחרים הולכים לעסקיהם, עגלות ממשיכות להתגלגל וחנוונים מציעים מרכולתם.
המראות הכי קורעי לב מתרחשים בבית הקברות. נשים מסרבות לעזוב את הקברים; צריך לגרור אותן החוצה; הן צריכות אילוף כפי שהן צריכות ניחומים. הלחן של האשכבה הוא מונומנטאליות פשוטה, טקס הקבורה הוא כמעט גס בתמצותו. המוני קבצנים פושטים ידם לנדבה.
למשך שבעה ימים האבלים יושבים בבית הנפטר, על הרצפה, על שרפרפים קטנים, מתהלכים בגרבי ניילון, בעצמם חצי מתים. בחלונות אור קטן של נר מהבהב אל מול ווילון פשתן והשכנים מביאים לאבלים ביצה קשה. אוכל מתאים לאנשים שהכאב שלהם הוא עגול, ללא התחלה וללא סוף."

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On דצמבר 18, 2009 at 3:21 pm

    מה לומר, רשימה יפהפיה.
    צריך להתחיל ליצור מלים עגולות
    כמו חלוקי נחל
    המצליחות להביע
    כאב ללא התחלה וללא סוף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s