הייתה אתמול פתיחה בסדנת ההדפס

יש בפתיחות של תערוכות משהו קצת מדכא. פתיחה היא בעצם האירוע בו האמן רואה את החברים שלו, או את אלה שרוצים להיות החברים שלו, או את אלה שהוא לא רוצה שיהיו החברים שלו, או קמצוץ מאלה ומאלה. אך הריטואל מתקיים, בימי חמישי, כי זוהי דרכו של עולם וכו'.
לא רוצה להיות רומנטיקן של ירושלים או משהו כזה. קצת נמאס לי מזה האמת. אבל פתיחות בירושלים תמיד כוללות משהו אחר מאלו השוחקות בת"א, אלו שאתה נכנס אליהן ואתה שוכח לאחר חמש דקות מה בכלל ראית. זה קשור למעגל המסחרי של הגלריות ועוד פרטים משעממים.
בימים האחרונים אני נמצא במצב רוח קצת עצוב ולא הייתי מרשה לעצמי להגיע ל"פתיחה" בתל אביב. משום מה היה לי ברור, מצד שני, שלסדנת ההדפס בירושלים כדאי לבוא. ולא רק בגלל האינוונטר המדהים שאריק קילמניק, האוצר של התערוכה ומנהל הסדנה, איים לחשוף בהזמנה. יש משהו בלעבור ליד קבוצה של חרדים עצומה שממתינה להסעות בתחילת מאה שערים, להיכנס לבית אבן יפה ולראות פשוט עבודות יפות. ולראות שירה מרגשת ליד העבודות. קשה לי להסביר את התחושה הטובה שמתלווה תמיד לפתיחות בירושלים, משהו כמו מופשט מהן. משהו מחובת החיברות שקיימת בתל אביב.
תחושה נעימה כזו הייתה לי רק בפתיחה ב-town house gallery שנמצאת במרכז קאהיר, קרוב לרחוב בסיוני. תחושה "תל אביבית" הייתה לי בעיר המתועשת והמשעממת של מילאנו.
אבל אני סתם הולך סחור סחור, רק כדי לומר שמאד נהניתי אתמול בפתיחה של "בזעיר אנפין", תערוכת הדפסים בסדנת ההדפס בירושלים. היו שם 200 הדפסים מעולים של אמנים שונים ואריק כתב סיפורים ליד כל הדפס (מלבד אלו שהאמנים עצמם בחרו לספר בו את הסיפור). "ממש שירה", חיה אסתר התלהבה ברגש. אריק גם התרגש מאד, הנה הוא חושף חלק קטן מהאוסף שלו ומתחבט מול האנשים לגבי כמות המטרים שהוא צריך כדי להציג את כל הפלטות ששוכבות לו בסדנה. ואריק מהרהר מול כולם על אפשרותה של עוד קומה, אפשרות של עוד רישומים ואז הוא נועל בחיוך ואומר: יש כאן 200 הדפסים, בכל הדפס תקענו 4 סיכות. יחד 800 סיכות. תחת כל הדפס יש תיאור וגם סיפור קצר. עוד שתי סיכות. יחד 1000 סיכות. אני לא חושב שתמצאו בכל ירושלים עוד סיכות בימים הקרובים.
אני מאד אהבתי את אנדי ארנוביץ. בתערוכה מוצגים ארבעה הדפסים שלה. הטקסט המלווה את הרישומים נכתב על ידה.

אחרי שעברתי לירושלים הפכתי לכפייתית בכל הנוגע למה שאינני יכולה לראות. בירושלים אתה מסתכל כל הזמן על קירות, שערים, חלונות סגורים ומוגפים. מאחורי כל אחד מהם נערמות שכבות של סיפורים, אפלה מעיקה, כבדות של אבנים, מדכאת ומיסתורית כאחת. את אלה אני מחפשת: את הבלתי-נראה, את זה שאורב בן הצללים, את זה שהיה כאן כבר קודם.

 

 

ארבעה עצים (2004)

 

 

שתי כוסות (2004)

 

 

המטאטא (2005)

 

 

פרוזדור (2004)

 
את כל הרישומים צילם עבורי שלמה סרי הנהדר. העובדה שהוא שלח לי את הצילומים כל כך מהר, ראויה לאזכור, כך נאמר לי. הוא גם צילם את הרישומים לקטלוגים הקודמים של הסדנה. את הקטלוג הנוכחי אפשר להשיג במקום.

זהו טקסט שמופיע ליד חלק מההדפסים של אברהם אופק. בדבריו של אריק:
סדרת התצריבים שיצר אברהם אופק סמוך לפטירתו ריגשה אותי מאד. ממיטתו בבית החולים, הוא נתן לי שלש פלטות – אחת מזהב, אחת מכסף ואחת מנחושת – שעליהן הוא צייר וכתב, ובקש לצרוב אותן ולהדפיס מהן סדרות. אברהם האמין שפלטות אלו, שבהן צרובות מילים במתכות שונות, יוכלו לשמש כקמעות שיביאו מזור לחוליו.
גדעון עפרת היטיב לתאר סדרת תצריבים זאת בדברים שנשא לזכרו של אברהם ביום השלושים למותו: "מיד עם הידיעה על מותו של אברם ביקשתי להתבונן בשלושת התחריטים האחרונים שאישר בחתימתו רק שבוע קודם לכן. ח"י עותקים הדפיס אריק קילמניק, מעין קמע. שלושה תחריטים קטנים, האחד קטן מרעהו… ביד שכבר אבדה מיציבותה הידועה, בחולשה עצומה, אל מול פני מותו, רשם אופק וכתב את התחריטים. והאותיות גדולות הן מהדימויים הציוריים. כי בשלושת התחריטים הללו הוא דיבר, ואולי לחש, את צוואתו הרוחנית…"

סדנת ההדפס נמצאת ברחוב שבטי ישראל 38, בין הלוע של העיר המזרחית ללוע של מאה שערים.