אתמול היה יפה

יגאל הגיע מניו יורק. מניו יורק לירושלים ואנחנו קובעים לשבת באוגנדה. באוגנדה, בינות לקומיקס, לדיסקים ולמרק העדשים, נוסד הסניף היחיד והראשון של חומוס עיכרמאווי מחוץ למתחם המזרחי של העיר. יגאל לא מכאן, הוא משם ועוד לא מכיר, אז הוא ממתין לי בקפה הלל. ליד. אני פוגש אותו שם, מבועת לחלוטין. לא ראיתי אותו מזה שנה והוא לואט "קח אותי מפה" בדיפלומטיות. אנחנו מתחבקים ויוצאים לשבור לנו שבר. כדבעי, אני רעוב והוא בעות והמום.
אז מה שלומך? כשתתקיים פגישה לאחר תקופה ארוכה לא תהיה חשיבות כלשהי לתוכן השיחה. העין שוזפת את האדם שאך הגיע. יש רצון לחבר שיחות טלפון ומכתבים לפרצוף שלפעמים משתנה. מתעדכן. דיברנו על פה ועל שם. על מסעות ונוסעים, על פייטנים וניגונים ועל יאור מול נילוס. ביקשנו תה עם נענע ומקלות קינמון ויגאל ניסה להתקרב לתנור. היה לו קר.
אני מפתה אותו בספריה מסתורית של סבא שלי, זכר צדיק לברכה, והוא נענה לפיתוי ומבקש. אני חומד את זמנו והוא עוד לא מבין מתי הוא נוחת ומתי הוא חזר. מקוששים רגליים למאה שערים, שם הוא ימצא עוד ספרים שהוא מחפש, באותן חנויות המקדשות שם שמים ומוכרות בדמים מועטים  כרכים מרובים. רוב הספרים, מעשה חושב, מושכים אותנו בכותרות ואני תוהה איך אבן שושן הצליח להשתחל לו לספריות כאן עם הקונקורדנציה שלו. קצת למעלה הוא גם קיבל כיכר, כיכר הסמוכה לכיכר השבת. הג'בטה האיטלקית היא בכלל שבת יגאל יוסיף. וכיכר היא גם כזו. אני מוסיף.
ואנחנו מגיעים לבארוד, יגאל מציץ, ממצמץ ומחליט לחזור לתל אביב. ואני נכנס להמולה של פתיחה רשמית לתערוכה של מיכה בר-עם. הנושא הוא צילומים של אנשים בירושלים. שותים בירושלים. בצילום אחד מופיע סוראמללו נואם בלהט, בצילום השני מופיעים החבר'ה מהפנתרים השחורים. גם בבאים יש את המצולמים. חלקם באו. ודניאלה מסתובבת דומעת ורובינגר מסתובב זחוח. מצביע ומקשר את הצילומים לנשים, מחמיא להן על יופיין שנשאר. ונשאר לשתות איתן. דניאלה מנופפת מולי בספל שהביא לה מולי מהפינק. הוא קיבל אותו מראש עיריית ברלין. המערבית? אני שואל אותה. והיא לא עונה. היא רק מביטה בחיבה מסביב. ואני שוב מהרהר מה היה קורה אם הייתי חי באותה תקופה. לפני שלושים שנה, בפאבים ובבתי קפה הנהדרים. שם ישבו נשים חכמות וגברים יפים. אנשים עם סימני מאבק הגון בפניהם. אני מסתכל סביבי ומגיע למסקנה הפשוטה שהייתי עכשיו בן שישים. זה מה שהיה קורה. והנשים הן עדיין יפות ואני מסתכל על מולי שודאי מהרהר במה שהיה, יושב ליד שולחן ושותה כוסית של וויסקי. הוא בשלייקס ואני בן שלושים. מנסה לפתות את המלצריות היפות במלים ומשתף פעולה עם צלם גליסיאני. אני משוחח איתו על נדל"ן ליד סנטיאגו ומשתמש במצלמה שלו לשוט אחד.
אני יוצא החוצה ומטפס לאוטובוס. האנשים נראים היום טוב באוטובוס. לפעמים זהו עסק ביש באוטובוס וכולם נראים עצובים (לפי יגאל, קו 14 היה כזה). לפעמים כולם שמחים. עליזים כמעט. אני מגיע למרכז ונעמד, קרוב לאדם מבוגר עם מבע של סמי עופר. אני נשען על החלון ובוהה בחוץ ובהיסח הדעת מציץ לתוך תא הנהג של משאית. ילד בן שנה, קירח, מסתכל בי. אני מחייך אליו ולמבט שלי נכנסת אימו. לבושה ברעלה היא הביטה בי לראשונה בדאגה. בשנית התפשט עמה חיוך. היא הייתה יפה מדי. הרמזור התחלף והם נעלמו. קודם הילד ורק אחר כך אמא שלו.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s