יום שישי

א. אנדריאה אליפיירי הוא העוזר האישי של קרלו פטריני, נשיא סלואו פוד. הוא הגיע לביקור בארץ, כאורח שלי ואנחנו מוזמנים למליון ארוחות אצל שפים ברחבי הארץ, יקבים, חוות גסטרונומיות וגם הוזמנו לביקור ביום שישי בערב אצל אשתו של עזורה משוק מחנה יהודה. עליה אומרים שהיא מבשלת יותר טוב מהאבא. אנחנו מגיעים ביום שישי בערב, האמא מקבלת אותנו בדלת, נרגשת מהאורח. שמים לאורח כיפה ומקדשים על היין. ממשיכים עם החלה המסורתית ועוברים למנות הראשונות. דג קוד עם פלפל חריף, מרק קובה ירוק חמצמץ. מגיעים סלטים שונים. חצילים, כבד קצוץ, עגבניות, תרד. מגיעות מנות של עוף, קליה, סופריטו. כל האוכל מהמם והחישובים נוגעים לכמות הקיבה ולקיבולת שנמצאת על השולחן. נעשים וויתורים כואבים. מדברים עם אבא עזורה על תורכיה, על הפירות שליד הנהר.
עוברים ליד השולחן הקטן, מקבלים תה קינמון ועוגות. פיצוחים ואלכוהול טוב יוצאים והשיחה נמשכת. אחרי הארוחה אנחנו ממשיכים למאה שערים, להראות לאורח "טיש". שולחן.
 
ב. הדבר הראשון הנראה לעין בטיש של תולדות אהרון הם היציעים מצידם האחורי. שורות של רגליים, עם גרביים עד הברך, נעליים שחורות, זזות מינורית במין גל חרישי. השירה נשמעת מתוך האולם ואנחנו נכנסים לתוך האולם. שם, על היציע הנגדי שוב שורות. בשורות הארוכות עומדים, ניצבים אנשים לבושים קפוטות לבנות עם פסים שחורים, חובשים שטריימלים צרים, נמוכי גזרה. כולם זזים ביחד תוך כדי שירה או המהום. העיניים מנסות להתמקד בפרספקטיבה הנוצרת בתוך האולם. במרכז, שם, סביב שולחן ענק, מכוסה במפה לבנה, שוהים החסידים המבוגרים. הם ניכרים לפי הזקן המדובלל. ובראש השולחן יושב הרב הגדול. לבוש בקפוטה לבנה צחורה, שטריימל לבן גבוה על ראשו והוא מפזם לעצמו את הניגון שפורח באויר. מעל לראשו נברשות ענק וכל העיניים נשואות אליו. גם עיני הנשים שלא נראות נשואות אליו, נשים שכל מה שניתן לראות מהם, מבעד לחרכי ההצצה הדקים, זה את אצבעותיהן הארוכות והחיוורות המשתרבבות דרך התריסים הצרים. הרב, הוא אחד מבניו של רבי אהרון, מייסד החסידות. האח השני מקיים גם הוא חסידות תחת כמעט אותו שם, מעבר לרחוב. השירה נפסקת והנה הרב עסוק בחלוקת האוכל המסורתית. החסידים עוברים לפניו כבני מרון, במהירות מפתיעה, והוא חופן בידו של כל אחד מהם קצת מהקיגל. מעט מהפירות שחסיד אחר מפרק בפניו.
והנה חסיד באחד היציעים מתחיל במחיאת כף ושירה. וכולם מצטרפים. כל שלושת היציעים שסוגרים על הרב. אנשי השולחן המבוגרים לא מצטרפים לשירה, הם עסוקים בקריאה של פרשת השבוע עם פירוש רש"י. הם גם מסייעים להעביר את בקבוקי הגולדסטאר המשומשים המכילים בתוכם יין מתוק שהרב בירך עליו. הבקבוקים עוברים גם ליציעים, כוסות חד פעמיות קטנות של עראק נשלפות. כל האולם מואר ולא רק מהנברשות. זהו גם לבוש החסידים והבוהק והתנועה שהוא מייצר. המרכזיות של הרב מייצרת כמעט מציאות פאגאנית, מולו. נציגו של אלוהים עלי אדמות, מפתה ומושך במרכז. קיים רצון שלי לעלות לאחד היציעים, להתלבש במדים, ולהצטרף לתנועה, לתזוזה ולנהרה.
כשאני יוצא החוצה אני מעיף מבט נוסף לאחורי היציעים. רואה את הרגליים שלפנים נשאו עליהם את הגל הלבן. מוזר, באחד מזוגות הרגליים אני רואה חור בגרב שמפריע לי מאד.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  On דצמבר 17, 2006 at 4:40 pm

    רפרם, יש חוויה חילונית שאתה יכול להשוות אליה את הטיש? חוויה שגורמת לתחושות כמו שטיש גורם לחסידים? הופעה? סמים?

  • רפרם  On דצמבר 17, 2006 at 4:50 pm

    אולי באמת משהו פאגאני. אולי כוכב טלויזיה או משהו דומה. למרות שבחוייה החרדית הרב משמש כמדיאטור לאלוהים, יש שם משהו ברור בלובן שלו, במרכזיות שלו שאומרת הרבה יותר מזה. אדם גדול שעיניים נשואות אליו. בהופעות אני חושב שהחוייה עובדת בעיקר כשהמוזיקה מתנגנת. כשהיא לא מתנגנת, קיים רוגע שלא קיים בטיש, שם ההערצה רציפה
    צריך לזכור שקיימים בטיש אלמנטים רוחנים מובהקים שנמצאים רק בגדר הבטחה בתרבות החילונית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s