אמא של לופוליאנסקי

אתמול בערב, כשהגעתי לתחנת האוטובוס לכיוון מרכז ירושלים, הגיע מיד אחריי אדם מבוגר, ממוצא פרסי, שאני מכיר רק ממבט. לאדם זה יש את התכונה המעניינת. אם נפל בחלקו של אדם לשאול בשלומו, הוא יענה "ברוך ה'" ומיד ישאל לאן מועדות פניו. בדומה לאותם ילדים קטנים שמרימים את שפופרת הטלפון בבית ההורים ומיד יורים "מי זה?". אני תמיד עונה שזה סופרמן (אמא! זה סופרמן. האמא בידיים רועדות ומבט חושש מרימה את השפופרת, מוכנה להתנפל על הסוטה).
הוא אדם מלא, לובש באורח קבע מעיל. יש לו עיניים אפורות, הוא מעוטר בשפם אפרפר ופניו אומרים טוב לב. יש לו עדיין את המבטא המקסים מטהרן ואני תמיד מנסה לקשור איתו שיחה. מדי פעם אני רואה אותו עומד ברחוב יפו בירושלים, מוכר תיקים. אז אני מגלגל שיחה על תיקים. והוא עונה לי באוטובוסים. פורס את כל הידע שלו על זמני הגעה, סוגי קווים. הוא שואל אותי לאן אני הולך ואני עונה "לתקן מכונות כביסה" והוא מהנהן בידענות, שמח על האפשרות שלו להפגין עניין בבן שיחו.
לתחנה מגיע מכר שלו, עוד אדם מבוגר לבוש בכובע שמכסה גם את האוזניים. חובש משקפי קרן. נראה סימפטי. הוא יושב לידו בתחנה ומשפשף את ידיו מהקור.
– מה שלומך?
– ברוך השם. לאן אתה הולך?
– הולך לטייל. לצאת קצת מהבית.
שתיקה של כמה דקות.
הממושקף: מכרתי לגיסך מאה כיפות, במחיר הקרן.
– כסף אין בו כלום.
– למה אתה אומר דבר כזה?
– לפני שבועיים הפקחים נתנו לי דו"ח. 430 שקל על תיקים ששמתי בחוץ.
– נבלים. לשרוף את העיריה ואת ראש העיריה.
– כן. בכמה מכרת כל כיפה? ארבע שקל?
– לא. שלוש וחצי. מחיר הקרן. מה אעשה איתם בבית?
– נכון.
– אתה יודע מה מעצבן אותי בעיריה? מה שקורה ברובע היהודי. יש שם את הקבצנים שנותנים שוחד לפקחים. ימח שמם.
– ככה זה. נכון?
– מושחתים כולם. הקבצן הרוסי הבן זונה הזה. הוא נותן שלוש מאות שקל בשבוע לפקח הגרוזיני והוא לא עושה לו כלום. אם היו לי פצצות הייתי בא על העירייה ועל ראש העירייה הזה, אמא שלו זונה.
– כן. ויש גם את הבן של הפקח בנחלת שבעה שעושה מה שהוא רוצה. שם תיקים בחוץ. אני כבר עשר שנים בארץ, וכל הזמן עם תיקים בחוץ.
– אני לא היה אכפת לי אם הם היו נותנים דו"חות. אבל למה שחיתות? שייקברו אמן. כל העירייה וגם כל הכנסת.
– זה השכנים שלי, לא מרוצים מהתיקים. מתלוננים הרבה. זה הרבה כסף. 430 שקל. לא חבל?
– בני זונות כולם.
– טוב. האוטובוס שלי בא. שיהיה לך שבוע טוב.
– גם לך. יהיה טוב בעזרת השם.
– בטח יהיה טוב.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סנדי ש.  On דצמבר 10, 2006 at 2:10 pm

    סיפור יפה, בעיקר ההקדמה.
    מזכיר קצת את יוסל בירשטיין מבחינת המפגש והשיחה של אנשים וטיפוסים מיוחדים ברחוב בירושלים.

  • סרנה  On ספטמבר 29, 2008 at 12:52 pm

    כי פה מתחת לכל טמון האיום
    הזעם תחושת העצב של קיום מרוט מדי והקללות הקללה של המקום שמרחפת מעליו ובתוכו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s