אתמול בערב, היום בבוקר

אתמול בערב, אלאונורה, שחקנית תיאטרון איטלקית שגרה בפריס מתקשרת אלי ומזמינה אותי לארוחת ערב. אני אוסף אותה מהבית, הולכים ביחד לאורך הקנאל, לכיוון המסעדה היפנית פלום, מימיני אלאונורה מדברת בעירנות על העבודות של סינדי שרמן, אני קצת משועמם ומנסה לעמוד בקצב שלה וגם בקצב של הצבעים המשתקפים בקנאל. מצד שמאל אנחנו עוברים ליד מגרש כדורסל חצי חשוך.

נמצא שם בחור צעיר, מיוזע, שמחטיא מהעונשין ללא הפסקה. אלאונורה כבר עברה לדמויות הנשיות של שרמן כשמולנו מגיע צרפתי כעוס, כבן 50, חלקו העליון עירום ונתון בתחבושת כחולה גדולה. אני מסתכל בחוסר רצון למטה ורואה למרגלות הקנאל מאהל מאולתר ובו קבוצה של צעירים, כולם נראים בני מיעוטים. בחור בלונדיני, חולמני, נראה מנסה לעזור להם. יש לו קלסר ביד. הצבעים על הקנאל משתנים, בכפוף לרמזורים הצמודים. הרבה אדום, מעט ירוק. כמו באבטיח. מישהו עובר וכולם מסתכלים.

בירושלים מגיעים לבתי הקפה ילדים פלסטינאים עם אוסף מצתים ומנסים למכור. קלים מאד למיקוח. בבתי הקפה של פריז נכנסים הודים מבוגרים עם פרחים ריחניים ומציעים להגדיל אהבה. כמו במקדונלד. פה לא נעים להתמקח, אם החלטת לקחת, אתה לוקח ומשלם בלי להוציא הגה. באיטליה, מדינה עם אטטיוד קתולי, עולים בכל תחנת רכבת צעירים חירשים/אילמים עם פתקים שמסבירים את מצבם בצירוף מחזיק מפתחות סימלי שעולה חמש יורו. הם עושים סיבוב בקרון וחוזרים כדי לגבות את מה שניתן. אפשר לתת יותר מחמש יורו, אפשר גם פחות. אבל אז לא מקבלים מחזיק מפתחות.
בבוקר מוקדם אני כבר עוזב לכיוון מילאנו, מגיע לתחנה הרכבת הגדולה ומתיישב ליד אדם גדל גוף שלבוש כחרדי. עוד מווינה אני סוחב איתי נדוניה, פסל של ראשו של אדוארד בנש. אני מניח את הראש על הספסל, ליד התיק שלי, ומבקש בעברית מהחרדי המנומנם להשגיח על החפצים כדי שאוכל להתפנות לשירותים. כשאני חוזר מהשירותים הוא מסתכל עלי קצרות ושואל אותי מה אני עושה עם זה ולאן אני נוסע. הוא ממשיך לשאול האם עושים כסף מדברים כאלה. מאמנות? אני שואל אותו. הוא עונה לי בחיוב. ואז שואל אותי למה זה טוב. שאלה טובה אני עונה לו.

אני שואל אותו לאן הוא נוסע והוא מסביר שהוא נוסע לג'נבה ומשם לשטרסבורג. שם יש יהודים חרדים. הוא מסתכל עלי עוד קצת ואז שואל אם יש לי קצת כסף להביא לו. אולי עשרים יורו. אני אומר לו שגם אני מרושש, אבל צריך להתפלל בכל מקרה. הוא עוזב את הספסל, אולי לרכבת, אולי סתם להסתובב ואני מטפס על הרכבת לכיוון טורינו. עולה לקרון הראשון ויודע שהקדמתי במיוחד. הקרונות הראשונים תמיד מלאים ברכבת הזו.
השילוט הלא קיים בתחנת הרכבת מעלה לקרון הראשון אנשים שממטירים עלי שאלות. טורינו? סי. ורצ'לי? סי. נובארה? סי. אלסנדריה? נו. נו? נו אלסנדריה. מצד שמאל שלי נכנס חייל חבוש בכובע שתקועה בו נוצה, אוחז שני תיקים ענקיים. מיד אחריו מגיעים עוד ארבעה תיקים גדולים. אני מסתכל עליו בתימהון והוא מרגיש צורך להתנצל. הוא נוסע לאוסטה, לעבור קורס של חודש בהרי האלפים. כל התיקים זה רק הבגדים שהוא צריך ללבוש.
מאיפה אתה, אני שואל. הוא עונה שהוא מפריולי. אני מזכיר את היינות הלבנים של האיזור והוא מתמלא גאווה. הרבה סיפורים יש לו. אנחנו מדברים קצת ואז הוא אומר שהוא בכלל נגן קלרינט וחושף לראווה תג יחידה עם נבל.

אנחנו מדברים קצת פוליטיקה. הוא מפגין דאגה ואני אומר לו שזה בסדר, יש לו קורס לעבור עכשיו, זה יותר חשוב. הוא יורד, מחליף רכבת, ואני בוהה דרך הכרטיס בעננים ובחורף שעוד לא הגיע באמצע נובמבר. 
 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s