קצת על קק"ל ויונים מרושעות

כחלק מהלגיטימציה העצמית של הסיפור המוזר שקורה כאן, פנתה קק"ל לאמנים שונים ומשונים וביקשה אינטרפרטציה לקופסה הכחולה המפורסמת, רק כדי להציב את העבודות של הטאלנטים לאורך שדרות רוטשילד.
שדרות רוטשילד, למי שלא יודע, הוא סוג של מעוז תל אביבי. כל הצעירים ההומאניסטים שחיים במדינה הזו מרוכזים בשדרות רוטשילד והם אוהבים לצאת מדי ערב, כלביהם קשורים לרצועותיהם, לשבת להם על ספסלי השדירה. הם גם ממלאים את בתי הקפה בשיחות עמוקות על נושאים שברומו של עולם.
אך לא על צעירי רוטשילד בא לי לדבר היום, למרות שגם הם קשורים. לאחר שהשדירה התמלאה לה בפסלים מרהיבים של פילים/פינגווינים/עורבים והשד יודע מה עוד, כל הסיפור של הפסלים לקח תפנית פוליטית. לא שזה לא קשור כמובן. גם כל התערוכות המרשימות שהיו שם, שעסקו בכלכלה, קשורים לפוליטיקה הישראלית. לסכסוך אפילו.
אך הקופסא הכחולה של קק"ל היא אולי קצת יותר מדי.
זה לא המקום לדבר על קק"ל, שמכונים הנאצים של היערות. ארז קומרובסקי סיפר לי בשנה שעברה שהוא ראה במו עיניו איך אנשי הקופסא הכחולה עוקרים עצי רימון של פלסטינאים רק כדי לשתול עצי רימון "יהודים" יותר. מפחיד.
אז מי שמשתף פעולה בחפץ לב הם אמני ארצנו הקטנה. אז אוקיי, הם שותקים כל הזמן על מה שאנחנו עושים לנתינים המקומיים. מצד שני הם גם מסייעים למכונה ההומאניסטית על ידי מתן לגיטימציה אמנותית לגופים האלו. מה שנקרא יצירתיות מתפרצת.
וכן, יש גם את הצעירים שמנסים אולי לקיים פה סיפור שהם ראו בטלויזיה, אבל פחות איכפת להם לשבת לקפה ליד אחת מהקופסאות הכחולות הכל כך קומוניסטיות, כל כך מגויסות.
רוצים הצעה קטנה? קחו כמה שמיכות פיקה ותכסו את החרפה. תפגינו נגד.
אה, נזכרתי. זו בעצם מטרת הפוסט. מחר בארבע בצהריים יצא מצעד מחאה לכל הסיפור הזה מרוטשילד פינת מרמורק, עד לתצוגת הקופסאות הכחולות. לכו לצעוד קצת.
 
2. אני לא אהיה בצעדה הזו. כן אהיה בדיוק בדרך בין דוכן הגבינות לדוכן הזיתים, בפסטיבל האוכל הכי חשוב שמתקיים אחת לשנתיים בטורינו ומאורגן על ידי סלואו פוד. בתוקף היותי נציגם במדינתנו הקדושה, מרובת עצי הרימון היהודים, גם הייתה לי הזכות לבחור שפים ואנשי אקדמיה לנסיעה הזו. אכתוב כנראה בקרוב על העניין כולל צילומים. וסתם נזכרתי היום בפעם הראשונה שהייתי באיטליה. הלכתי במילאנו לאיזור הדואמו, כדי לראות קצת פסלים. ברחבה הגדולה הגיע אלי נוכל שדחף לי ליד גרעינים שחורים. לפני שהצלחתי להבין מה קורה, עשרות ציפורי טרף תקפו את היד האומללה שלי וחבלו בי קשות. מבעד לכנפיים של הנשרים והבזים הצלחתי לראות את הנוכל מתקתק על מצלמה מולי.
לאחר שביצעו בי את זממם, חיות הטרף חזרו להרים הגבוהים משם הם הגיעו והנוכל ניגש אלי עם צילום פולארויד שלי נאבק בצורה הירואית בחיות המעופפות (ראיתי פסל דומה של איזה קדוש בתוך הדואמו, נאבק בנחשים). הנוכל ביקש עשר יורו עבור הצילום ואני הסתכלתי עליו במבט רצחני.
באמת קשה לי עם המנהג הזה הנהוג בקהילות קודש איטליה לחלק לתיירים גרעינים שחורים רק כדי למשוך יונים. אני חייב לומר שבכל פעם שביקשתי יונה ממולאת בקאהיר חגגתי ניצחון קטן בצינעא.
 
זהו. לכו לצעדה מחר.
 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • זו ש  On אוקטובר 26, 2006 at 10:50 am

    להכריז על תחרות עיצוב אלטרנטיבית לקופסאות של הקקל. כזו שמראה ש"גאולת אדמות" היא מכבסת מילים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s