ערמונים, ערמונים

"ובפנת הרחוב הציתה האישה הכהה, לבושת מעיל רחב ומגבעת סבתא ענקית, את תנורה הקטן והרי היא עומדת וקולה "מארוני" (לאה גולדברג, מכתבים מנסיעה מדומה)
 
 
אחד מזיכרונות הילדות הכי חזקים שלי היה לשבת בחנות השעונים של אבא שלי, ברחוב אגריפס בירושלים, ולהקשיב לזקן שעמד ממול והכריז על ערמונים. הוא ניגן את המילה "ערמונים" בצורה קסומה שלפעמים קיוויתי שאף אחד לא יקנה ויעצור את המחרוזת.
הוא היה לבוש בבגדים חומים, חבוש בכובע ברט, משופם (שפה עבה) והרכיב משקפיים במסגרת שחורה. זיהיתי אותו בלעדית עם הקריאה הזו וגם עם העגלה הירוקה שנשארה מיותמת לאחר שסיים לעבוד.
בירושלים היום כבר קשה למצוא מוכרי ערמונים ברחובות. הסתובב בשנים האחרונות צרפתי צעיר במדרחוב ומכר במחיר מופקע ערמונים קטנטנים שלא היו כל כך טעימים. בתל אביב, ברחוב דיזינגוף, אפשר למצוא ערמונים בקיוסקים השונים. עגלות לא מצאתי.
בכל עיר קטנה, בעיקר בצפון איטליה, בסביבות ספטמבר יוצאים החוצה אנשי הערמונים ובמשך חודשיים מכריזים "קסטנייה". ככל שמתקרבים יותר לגבול הצרפתי, הקריאה "קסטנייה" מתחלפת ל"מארוני".
את התמונה הזו לקחתי קרוב ל"קפאסה" (cafassa), עיירה קטנה ליד טורינו שרחוקה מרחק הליכה מהגבול הצרפתי. בהרי האלפים יושבים להם אנשים ומכינים כמויות עצומות של ערמונים. אגב, בירושלים אתמול בלילה היה יותר קר מאשר על ההרים שם.
 

 
באיטליה גרתי בחצי בית שהיה ממוקם ביער הזוי במיוחד. מלבד חזירי בר קצת שיכורים היו גם מיליוני ערמונים פזורים מסביב. כשהייתי מארח אנשים ועושים איזה משהו על גחלים, היינו יוצאים לאסוף גם ערמונים. בדרך כלל צריך מקל כדי להוציא את הערמונים מהקליפות הדוקרניות. הנועזים משתמשים בידיים ומגיעים לערמונים יותר טובים.
 

 
ערמון טוב כשהוא גדול ומרגישים שהוא שוקל קצת. אם הוא קל מדי, צריך לזרוק אותו על עוברים ושבים. כדי להכין אותו בצורה הכי בסיסית, צריך להצליב את בסיס הערמון עם סכין טובה. יותר קל להצליב את הערמונים לאחר השרייה במים חמים, שם הם מתרככים. את הערמונים המוצלבים כדאי לזרוק לאש או לפחות לתנור ולחכות בערך חצי שעה.
אם רוצים לבשל את הערמונים, לא צריך להצליב אותם. מרתיחים אותם במים עם קצת שומר ואז אפשר לקלף בקלות, ולהכין אותם עם כל מיני דברים אחרים. טוב למרק ערמונים וגם לריזוטו ערמונים (תשתמשו בציר ירקות ויין לבן בתור בסיס. כדאי גם לגרד כמהין לבן לריזוטו, זה בדיוק העונה. יצא אגדי).
ערמונים גם פגשתי בדולייאני (dogliani). דולייאני היא עיירה קטנטנה במחוז קונאו (cuneo) שבפיאמונטה.
 

 
בשני בנובמבר, בכל שנה, מתקיים הפסטיבל של דולייאני. זקני העיר ערים כל הלילה שלפני ומכינים מרק קיבה עם גרגירי חומוס. אנשים מהאזור, בעיקר חקלאים, באים כבר בתשע בבוקר ומלעיטים לעצמם את המרק הזה. אני בתשע בבוקר חיפשתי קפה ואיזה בריוש וניסיתי להתגלגל למקומות יותר סימפטיים בעיירה. אמא של המארחת שלי בעיירה היא כנראה סוג של פונקציונרית ומצאתי את עצמי יושב לקפה עם ראש העיר של דולייאני שמלגלג עלי ועל הרגישות שלי למרק קיבה בשעה כל כך מוקדמת.
כל הסצינה ההזויה קיבלה תפנית די מרעננת מבחינתי כשלשולחן הצטרף פייטרו פררו. עכשיו, אם שם המשפחה הזה נשמע לכם מוכר, זה רק מפני שפייטרו הזה הוא המנכ"ל של חברת פררו שיושבת ב-Alba (איפה שיש פסטיבל כמהין בכל נובמבר, עיירה שנמצאת עשרים דקות מדולייאני).
חברת פררו עושה את הפררו רושה הידוע, את כל מוצרי קינדר, טיק טק, את נוטלה ועוד כל מיני דברים שקשורים לשוקולד. מסתבר שפייטרו נולד בעיירה הזו (וגם טעם איזה מרק קיבה או שניים כשהיה קטן) והוא משתמש בדוליאני, מקום שאף אוטובוס או רכבת לא מגיעים אליו, כמקום לאקספרימנטים של הפרודקטים שלו. הפעם הוא הביא איתו מין פיתוח מוזר לשוקולד שמכיל בתוכו קפה אספרסו ממותק (הפוקט קופי), קפה אספרסו שמכיל בתוכו שוקולד. הוא הגיע בקופסת קרטון ונראה די מוזר ("עוד לא עיצבו את המוצר, אל תשים לב למוצר, רק תשתה ותגיד מה אתה חושב"). החנפתי ואמרתי לו שהיה מאד טעים. 
באופן אישי אני יכול להוסיף שמדובר במשהו דומה למה שעובד, הבעלים של קפה "מודוס" ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים ניסה למכור לי בתור שוקו משובח במשך שנים.
פייטרו הבטיח לשלוח לי את חבילת הסתיו של פררו, אז אני מפסיק לדבר עליו עכשיו.
אני רק אתן עוד כמה תמונות של אנשים שאחת לשנה זוכים לטעום מהמרק קיבה הזה (עם קצת יין בצד). מסורת צריכים לשמור.
 

tripa

 

tripapa

 
ותראו את הגבינה הגדולה שמצאתי שם. 
 

 
לא רוצה להיות טרחן מדי, אבל לקחתי כמה משפטים מאיזה עגנון שקראתי במטוס. תיהנו גם אתם קצת. ואם בא לכם עוד קצת, תציצו לתוך השטר של החמישים שקל, יש שם גם טקסט נחמד (את ורד דרור פגשתי באיטליה והיא הפנתה אותי לשטר).
 
"הנה השוק הגדול אשר שם תשבנה הנשים וירקות בסליהן. את הרקובים תמכורנה ואת הטובים תאצורנה עד אשר ירקבו גם הם.
 
"ואבוא אל בית הכנסת הגדול ושם סידור כתוב במי זהב על קלף צבי, ואולם הזהב לא ניכר עוד, כי עשן הנשרפים על קדושת השם פיחם את הדפים וישחירם.
 
(דמות נשית) "אבי ואישי האירו לי פניהם. באהבתם ובחמלתם נדמו זה לזה. שבעים פנים לרָע ופרצוף אחד לאהבה.
 
משהו אחרון על ערמונים. היום הבאתי לעאבד, זה שמוכר ירקות בלאדי במחנה יהודה, לטעום מאיזה ממרח ערמונים. הממרח הוא באמת מדהים, עושים אותו עם קצת רום וצריך לשבת כשטועמים ממנו. עאבד, טיפוס שיודע על אוכל יותר מכולם, עשה פרצוף ונתן לי כתובת באיסטנבול. שם, הוא אמר לי, אמצא ממרח ערמונים שיעביר אצלי באמת צמרמורת.
לשנה הבאה באיסטנבול.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמי  On נובמבר 8, 2005 at 7:55 am

    .מת על ערמונים
    .אחלה כתבה

  • צ'יקי  On נובמבר 8, 2005 at 8:42 am

    המשוררות הירושלמיות היו עצובות בלעדיך

  • זו ש  On נובמבר 8, 2005 at 8:53 am

    התורכים גם עושים ערמונים מסוכרים, אחד הממתקים הכי שווים על פני התבל. (גם הצרפתים, אבל אצלם זה לא ברוטב)

  • שמבליק  On נובמבר 8, 2005 at 12:11 pm

    כותב מצוין

  • גרי אפשטיין  On נובמבר 9, 2005 at 10:14 am

    אני פעם אכלתי ערמון ונתקע לי בגרון.

  • מת על ערמונים  On נובמבר 9, 2005 at 7:37 pm

    ויתחיל עוד פעם להציף את 'רשימות' בהודעות נאצה נגד עצמו.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s